מקום 1: עמית סגל - הפרשן הפוליטי של חדשות 12, מגיש "דקלסגל" ב"כאן ב" ובעל טור במוסף השבת של "ידיעות אחרונות"
כבר כמה שנים שעמית סגל משמש כפרשן הפוליטי של חדשות 12 (בגלגול הקודם חברת החדשות), וככזה זוכה למעמד מקצועי ולהשפעה. אבל השנה נדמה כי אי אפשר לברוח ממנו והוא הפך לתמנון ששולח זרועות לכל מדיום - הוא נכנס לזירות חדשות שבהן עדיין לא פעל, או ששיפר מיקום בזירות ישנות שבהן הוא פועל כבר שנים.
עשרת העיתונאים המשפיעים של מוסף פירמה 2019
בעיתונות הכתובה הצליח סגל לחדור השנה לתוך מעוז המיינסטרים, כשהמיר את הטור הקבוע שלו בעיתון הימני "מקור ראשון", שבו כתב כשבע שנים, בטור במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". המהלך התקבל בתעשייה בהרמת גבה, שכן רק חודשים ספורים לפני כן, על רקע פרסום הקלטות מוזס-נתניהו, צייץ סגל: "מה בעצם נוני מוזס עוד עושה כמו"ל 'ידיעות אחרונות'". את הסתירה בין הציוץ להחלטה לכתוב טור שבועי בעיתון של אותו מוזס, הוא הסביר לאחר הפרסום על מינויו כהזדמנות להשמיע קול מימין בתקופה שבה כלי התקשורת משתנים מרצון או בשל הכרת המציאות, לאחר שנים שנקטו יחס לא הגון כלפי הימין והעיתונאים שבאים מהצד הזה של המפה.
המעבר של סגל לעיתון שהיה מזוהה עם השנים ככזה שהמו"ל שלו ורוב הכותבים לא נמנים עם אוהדי הימין, בעיקר לאור התיוג הברור של גל כימני-דתי, לא עבר חלק אצל כל הכתבים והעיתונאים. וזה ללא קשר לסוגיה האם גיוסו של סגל נועד להרחיב את מגוון הקולות בעיתון, לקרוץ לקהל הימני שמהווה היום את הרוב בעם, או להלבין את פרשת 2000. משהו על הלך הרוח אפשר ללמוד מכך שסמוך להודעה על הצטרפותו של סגל ל"ידיעות" התברר כי העיתונאי הוותיק נחום ברנע מצמצם את נוכחותו בעיתון והטור הקבוע שלו עובר מקום.
בתעשייה היו שקשרו את הצעד לאחור שלקח ברנע לאי שביעות הרצון שלו ממהלך הצטרפותו של סגל. הדבר אמנם הוכחש נמרצות, אבל קשה שלא להתרשם כי שמועה כזאת, בין שהיא נכונה ובין שלא, משקפת היטב את החשש ואי הנוחות שחשו, כך נראה, לפחות חלק מהגוורדיה הוותיקה של "ידיעות" כשהמציאות כפי שהם רגילים אליה השתנתה.
המעבר מ"מקור ראשון" ל"ידיעות אחרונות" לא היה התזוזה היחידה שסגל עשה בשנה החולפת: גם ברדיו הוא שינה פוזיציה, כשתוכנית האקטואליה "דקלסגל" שהוא חולק עם ירון דקל עברה מגלי צה"ל ל"כאן ב'" מי שעמד מאחורי המעבר היה דווקא דקל, שהמעבר שלו לתאגיד כלל גם את הגשת מהדורת החדשות ביום שישי, אך סגל יישר קו עם זה. ההחלטה על המעבר לא התקבלה באהבה גדולה בגלי צה"ל, שם לא אפשרו לשניים להיפרד ממאזיניהם בתוכנית אחרונה ובפועל טרקו בפרצופם את הדלת.
סגל מבין היטב את עולם הרשתות החברתיות ויודע להשתמש בהן כדי לחזק את מעמדו ולייצר שיחה. אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית בטוויטר, הוא היה השנה בין אנשי התקשורת הראשונים שזיהו את הפוטנציאל בטלגרם ופתח ערוץ משלו שבו הוא מדווח באופן שוטף על נושאים פוליטיים. נכון לכתיבת שורות אלו יש לו כמעט 39 אלף מנויים בערוץ, והיד מן הסתם עוד נטויה.
ילד של אבא
בעוד סגל עושה עוד תזוזה לעבר המיינסטרים התקשורתי, המיצוב שלו כעיתונאי ימני הפך השנה למשמעותי יותר בהתייחסות המקצועית אליו - ייתכן שזה קרה מפני שמדובר בשנת בחירות שבה כל דבר ממילא מוקצן, אך נראה שגם לאופן שבו סגל מסקר את החדשות או מביע את עצמו ברשתות החברתיות יש משקל רב בכך.
על רקע זה, קשה לחשוב על עיתונאי שהצליח לעורר השנה אמוציות כה רבות, לחיוב או לשלילה, כמו סגל. יש בו משהו אליטיסטי - כמעט מתנשא, הוא ידען, רהוט ושכלתני. הזיהוי שלו כעיתונאי ימני מונח כל העת על השולחן, וחלק מהתקשורת מתייחס אליו כאל "שופר של נתניהו" או "מעריץ של בנט". למרות זאת, רבים שלא חולקים איתו את תפיסותיו מתייחסים אליו כאל מקצוען, ולמעט בתקופת הבחירות הטעונה שעוברת על המדינה הוא נחשב בראש ובראשונה כעיתונאי שהסיפור מעניין אותו. בחלק מהקרבות המתוקשרים שאליהם נקלע השנה (והיו לא מעט כאלה) היו גם עיתונאים "מהצד השני" שהגנו על איכויותיו.
הזיהוי של סגל כפרשן ימני אקטיבי, לצד העובדה שהוא בנו של העיתונאי חגי סגל שהורשע בהשתייכות למחתרת היהודית, היוו השנה מקור להתנצחויות בוטות - כמעט אלימות - גם עם עיתונאים ואנשי תקשורת, אך בעיקר מול עיתון "הארץ" שעמו נכנס למאבק קשוח, כשהעיתון פרסם לפני מספר שבועות באופן כמעט חסר תקדים על בסיס יומיומי מאמרים שעסקו בקו הפוליטי של אביו ושלו, ומה שנטען מולם כניסיון לחבר בין מפלגות הימין ל"עוצמה יהודית" של ממשיכי דרכו של הרב כהנא.
זה התחיל בשני מאמרי דעה שקשרו את התנהלותם של האב והבן עם מורשת כהנא, המשיך באימייל זועם של האב לעורך העיתון שבו הוא התבקש שלא לאפשר לתאר אותו כטרוריסט, והסתיים בשורה של מאמרים בוטים שפורסמו במשך שבוע עם התייחסויות אל סגל הבן בשלל פעלים שנשאו הטיות למילה "טרוריסט" ביחס לאב ולגנים הטרוריסטיים לכאורה שסגל הבן נושא עמו ואשר באים לידי ביטוי באופן הסיקור של שניהם.
לסוגיה זאת התייחסו מספר עיתונאים, ביניהם רביב דרוקר המזוהה עם הצד השני של המפה הפוליטית, שצייץ בחשבון הטוויטר שלו וטען שיש לו לא מעט ויכוחים עם סגל, אבל "השרבוב של אבא שלו לוויכוחים איתו הוא מכוער ולא ענייני".
בהמשך אותו שבוע פרסם הפובליציסט יצחק לאור (לשעבר כתב "הארץ") את תמונתו של סגל כשמתחתיה הכיתוב א. היטלר. בתגובה הגיש נגדו סגל תביעת דיבה והסביר: "הגיע הזמן לשים קץ אחת ולתמיד לתופעה בזויה שהפכה לשגרה. כאן לא ישוו יותר יהודי לנאצים". מהצד השני, סגל מתמודד עם הגשת תביעת דיבה מצד מפלגת בל"ד, לאחר שכינה אותה בתוכנית "פגוש את העיתונות", "ארגון טרור במימון מפלגות".
חושף, מדווח, מפרשן ומרצה
כפרשן הפוליטי של חדשות 12, סגל חתום השנה על כמה סיפורים בולטים, ביניהם ההחלטה של נפתלי בנט ואיילת שקד לפרוש מהבית היהודי ולהקים מפלגת ימין אחרת, והפריצה לכאורה של האיראנים לטלפון של בני גנץ.
ההחמצה הגדולה של סגל הייתה סביב הראיון עם רה"מ בנימין נתניהו, שהגיע להתראיין בחודש שעבר בחדשות 12 ובכך שבר 4 שנות צום של ראיונות בערוצים המסחריים. הדעתנות והנחישות המאפיינות את סגל לא באו לידי ביטוי בראיון, שהובל כולו על-ידי קרן מרציאנו.
הביקורות נגדו נסובו בעיקר סביב מיעוט השאלות שבחר סגל לשאול והבחירה שלו לא להקשות על המרואיין. בעוד שנתניהו ומרציאנו יצאו מהראיון ברווח מסוים - מרציאנו סימנה עצמה כעיתונאית מוכשרת ונמרצת, ונתניהו מיחזר שוב את היתרון שלו כמי שיודע להתראיין, סגל יצא מעט חבוט. המקילים דיברו על היעלמותו. המחמירים בחרו לפרש זאת כאילו שוב הוא מרים שאלות להנחתה לטובת הצד המועדף עליו.
כשהוא לא מדווח ומפרשן חדשות, סגל מרצה עליהן: הוא נחשב למרצה מבוקש בכנסים ובאירועים, שם הוא מנסה לשפוך אור על נושאים כמו "להבין את ביבי" או "פוליטיקה בעידן הפייסבוק".
כאמור, השיוך שלו למחנה הימין הוא חלק מובהק מהדימוי התקשורתי שלו - למעשה, סגל הוא כיום העיתונאי הימני הבולט, המזוהה והבכיר ביותר. מערכת הבחירות הנוכחית שבה נעשים ספינים תקשורתיים אולי יותר מבכל מערכת בחירות אחרת, בעיקר בצד הימני של המפה, העצימה אפילו יותר את הזיהוי הזה - לא תמיד לטובתו של סגל.
בעולם שבו גם העיתונאים - בוודאי אלה המסקרים פוליטיקה - נתפסים לא פעם כשליחים מטעם או כקמפיינרים בשם עצמם, הם יצטרכו אחרי הבחירות, כשהמצב יחזור לשפיות יחסית, להחזיר את האמון של הציבור בסיקור אובייקטיבי. זה נכון לכל מי שצבוע בצבע של נטייה פוליטית חזקה. זה בוודאי נכון לעמית סגל.
רביב דרוקר / צילום: יוסי כהן
מקום 2: רביב דרוקר
הפרשן הפוליטי של חדשות 13, מגיש את תוכנית התחקירים "המקור"
בחודשים האחרונים פרשת הצוללות העלתה הילוך והיא מציפה אותנו ללא הפסק. עדיין לא ידוע איך היא תסתיים, אבל רביב דרוקר, מי שחשף אותה לראשונה, הראה כאן דוגמה נוספת ליכולת של עבודה עיתונאית אמיתית לשנות עולם ולהיות משמעותית.
שמו של דרוקר הולך יד ביד עם חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו, ונראה שלעיתים הדבר נמצא בעוכריו. כך למשל, כתבות טובות ב"המקור" כמו תחקיר הסרטן עם האלוף גיורא איילנד, עלולות להיבלע בשטף החשיפות שלו. הנקודה העיוורת הזאת ליתר העבודה העיתונאית שלו עושה לו ולנו עוול.
הדו-קרב הזה שנקלע אליו, שלא בטובתו, מול נתניהו פוגע בו בדרכים נוספות. דרוקר הוא עיתונאי לא מתלהם וזהיר, ולעיתים קרובות מדי דבריו המסויגים לא נשמעים. בוודאי שלא על-ידי נתניהו ותומכיו, אבל גם לא בקרב אלה שרוצים לראות בנפילתו של ראש הממשלה.
אולי הוא כבר רגיל לזה, אבל גם השנה הוא זכה לככב בקמפיין שטנה נגד עיתונאים - "הם לא יחליטו" - לצדם של ה"חשודים הרגילים" בסביבת בית בלפור: גיא פלג, אמנון אברמוביץ' ובן כספית.
אז אולי הוא לא מחליט, אבל אני מכיר אנשים שמחליטים לראות חדשות 13 דווקא בגללו.
אמנון אברמוביץ' / צלם: תמר מצפי
מקום 3: אמנון אברמוביץ'
הפרשן הפוליטי של חברת החדשות בערוץ 12
סרטון אחד מעורר מחלוקת בתשדירי הליכוד - האם זה מה שנזכור בסופו של דבר מהשנה של אמנון אברמוביץ'?
בלי קשר ל"איכויותיו" המוסריות של הסרטון, שבו הליכוד לעג למראה של אברמוביץ', שנכווה קשות במלחמת יום הכיפורים שבה גם זכה לצל"ש, דבר אחד בולט מעל לכול - השנאה שהוא מבטא כלפי נער הפוסטר של "העיתונות השמאלנית". לא סתם פוסטר, הוא זכה להיכלל בין ארבעת העיתונאים שכיכבו בקמפיין הליכוד "הם לא יחליטו".
למרות מה שטוענים ימניים רבים, לא קל להיות "סמולן" מחוץ לארון, ולא בטוח שהפרגון שהוא יקבל בשורות הבאות מעמית עיתונאי יכול לכסות על השנאה שהוא מקבל ביומיום. צריך להעריך את העובדה שהוא ממשיך להביא את חשיפותיו ולהביע את עמדותיו על משפחת נתניהו, כאילו אין איומים בעולם.
בראיון ל"גלובס" אשתקד במגזין הזה, המעיט אברמוביץ' בעניין ההתקפות עליו ואמר שלמרות הקללות שהוא מקבל מימניים, לרוב הוא זוכה מהם דווקא לפרגון. סדרת הכתבות שעשה עם דני קושמרו לקראת הבחירות מעלה חשד שאולי הוא צודק.
אבל השאלה היא בכלל לא כמות הפרגון שהוא מקבל, אלא האם נזקי ההתקפות לא גדולים יותר מתועלת המחמאות. אולי הפרגון הוא החוויה השכיחה, אבל מספיק מקרה אחד של חוסר פרגון בשביל לעשות נזק הרבה יותר גדול.
בן כספית / צילום: איל יצהר
מקום 4: בן כספית
פרשן מדיני פוליטי בכיר ב"מעריב השבוע", מגיש תוכנית יומית ב־103FM ופרשן באתר החדשות "אל־מוניטור"
לא ברור מאיזה עיתונאי ראש הממשלה בנימין נתניהו חש אימה גדולה יותר - בן כספית או רביב דרוקר. שני בכירי העיתונאים הללו סימנו את נתניהו (וסומנו על-ידו), אבל בעוד שאת דרוקר אפשר לנפנף כלאחר יד עם המילה "שמאלני", במקרה של כספית ה"האשמה" הזאת די מופרכת.
כספית העיד על עצמו בעבר שהוא עוקב אחרי ראש הממשלה כבר מ-88', כלומר יותר מ-30 שנה. הוא מומחה גם לענייני שרה נתניהו, ותביעת הדיבה שנאלץ להתנצל בגינה לא הפכה לתביעת השתקה. כשיש לו מה לחשוף, הוא חושף (וחוטף עוד תביעה).
לפני שנה הוא הוציא ספר נוסף, שני במספר, על ראש הממשלה. יש מי שרואים בזה אובססיה, אחרים אולי רואים בזה שירות לציבור, ואולי בעתיד, אחרי עידן נתניהו, הפרספקטיבה תהיה סוף-סוף עניינית.
כספית, שנכנס השנה לחמישייה הראשונה, הוא עיתונאי הפרינט הראשון בדירוג. כבר אין לו פלטפורמה טלוויזיונית (מאז סגירת החינוכית, שגם כך לא הייתה העיסוק העיקרי שלו). למרות שלב העבודה שלו הוא "מעריב", שרחוק עד מאוד מימי הזוהר שלו ואפילו מהימים תחת עופר נמרודי, קולו נשמע משם היטב ומוטת ההשפעה שלו רחבה יותר מהחשיפה המצומצמת של העיתון. קצת כמו מושא הכתיבה העיקרי שלו, נתניהו, גם ממנו אי-אפשר להתעלם.
אילה חסון צילום: עודד פדידה
מקום 5: אילה חסון
מגישת מהדורת החדשות המרכזית בשישי בערוץ 13, ואת התוכנית הפוליטית "המטה המרכזי" בערוץ. זאת, בנוסף לתוכנית יומית ב־103FM
האישה הראשונה בדירוג התברגה למקום הזה בזכות ולא כהעדפה מתקנת. שלא כמו מגישים ומגישות אחרים, אילה חסון היא עיתונאית בכל רמ"ח איבריה: חושפת, מפרשנת ומביעה דעה. התפקיד הרשמי של חסון הוא מגישת מהדורת יום שישי של חדשות 13, אבל בפועל, היא מנהלת אותה ביד רמה, מראיינת, קובעת את אופי החדשות ומייצרת כתבות. כך שאין ספק שיש לה חלק משמעותי בקביעת סדר היום הציבורי, שחורג לעיתים מהעובדה שחברת החדשות שבה חסון עובדת חשופה להרבה פחות צופים מאשר בערוץ המתחרה.
דוגמה טובה לכך היא החשיפה האחרונה לפיה מערכת הביטחון הייתה מודעת לכוונה למכור צוללות למצרים - מה שהביא תוך זמן קצר לעימות מתוקשר עם הקולגה רביב דרוקר, שצייץ כי מדובר בצוללות מסוג ישן שעליהן כלל לא הייתה מחלוקת. כך או כך, האש התקשורתית שניצתה היא פונקציה של כוחה של חסון לעורר עניין, תגובה ותהודה.
התגובות לחסון נעות בין שני קצוות: כאלה המשוכנעים שהיא עושת דברו של ראש הממשלה; מול אלה שמשוכנעים כי מדובר בעיתונאית מקצועית שמתעקשת להציג את הדברים לפי ראות עיניה - גם אם הם אינם עולים בקנה אחד עם התפיסה הרווחת לכאורה בערוץ שבו היא משדרת.
חסון נוגעת בחומרים שאחרים אולי היו מהססים לעסוק בהם. כך למשל, חשפה את השאלות סביב עד המדינה ניר חפץ ומותו של צוער שהיה עמו בקורס קצינים; עסקה במותה בנסיבות לא ברורות של מזל הדדי, עובדת של לב לבייב; חשפה את הפגישות בין נוני מוזס ליאיר לפיד; והייתה הראשונה שדיווחה על כך שמיקי גנור, עד המדינה בפרשת הצוללות, חזר בו מעדותו.
גילוי מלא: נעמה סיקולר, עורכת "גלובס", היא חברה בפאנל "שישי עם אילה חסון"
קלמן ליבסקינד \ צילום: איל יצהר
מקום 6: קלמן ליבסקינד
מגיש התוכנית "קלמן וליברמן" ב"כאן ב", מגיש "קלמן וסג"ל" בכאן 11 ובעל טור ב"מעריב"
ברדיו, בטלוויזיה ובפרינט - קלמן ליבסקינד הולך ומעמיק אחיזה בתקשורת הכללית. בנוסף לטורו רב-השנים ב"מעריב" ולתוכנית המוצלחת שלו עם אסף ליברמן מדי בוקר ב"כאן ב", הוא חזר לטלוויזיה אחרי ערוץ 20, הפעם לכאן 11 - והחל להגיש עוד תוכנית זוגית, עם אראל סג"ל.
בעוד תוכנית הרדיו שלו נהנית מאחוזי האזנה נאים, הרייטינג בפרה-פריים מדשדש - מן הסתם בגלל הפלטפורמה התאגידית.
ליבסקינד חשף השנה ב"מעריב" את הפרטים שהיו במסמך שחובר על אישי ציבור בתקופתו של ניצב מני יצחקי כראש אח"ם, ואת המו"מ שניהל אבי גבאי על ניהול חברות הגז - אותן חברות שנגדן יצא.
בשיח הפוליטי המסוכסך, קשה לא פעם לראות מעבר להררי הדעות ולנטרל את האג’נדה. ליבסקינד, שלא מסתיר את דעותיו הפוליטיות ואף מצהיר למי יצביע, הוא מקרה יוצא דופן בהקשר הזה. אמנם הוא שותף לא פעם לנהי הימני הקבוע על התקשורת השמאלנית או לביקורת נוקבת על מערכת המשפט שמגיעה בדרך כלל מאותו צד של המפה הפוליטית, אך העבודה העיתונאית שלו חפה מרבב.
הוא לא שופר ולא תועמלן, וההגשה שלו בתוכניות האקטואליה עניינית, בלי "הנחות סלב" או "הנחות מועדון" למיניהן. זו אחת הסיבות להשפעה הגדולה שלו.
גיא פלג \ צילום: איל יצהר
מקום 7: גיא פלג
הכתב והפרשן לענייני משפט של חברת החדשות בערוץ 12
בדיוק בדקה ל-20:00, מגיע הפוש של "חדשות 12". החשיפות והסיפורים של גיא פלג, הכתב והפרשן לענייני משפט של החברה, בולטים בין ההתרעות היומיומיות.
פלג, שנצרב בתודעה הישראלית כקריין תמלילי השיחות של רבי-האומנים בנימין נתניהו וארנון מוזס, חשף בשנה החולפת בין היתר את הפגיעה בקברו של אביו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, את הניסיון לכאורה של בכירים במשטרה לתפור תיק לתא"ל (במיל') גל הירש, וגולת הכותרת - הניסיון של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, להבריח את בת-זוגו בביקורת הגבולות.
בזכות החשיפות שלו, פלג ניצב במקום גבוה במדרג הפולו-אפים של העיתונאים, ובהתאמה, נמצא זו השנה השנייה ברציפות בלב בעשירייה הראשונה של "המשפיעים".
בנוסף לפלטפורמה בקשת, יומיים בשבוע פלג מגיש תוכנית בתחנה האזורית רדיו ללא הפסקה, מה שמוסיף לבולטות שלו. פלג הפך השנה, שוב, למטרה לחציו של נתניהו, יחד עם הקולגות רביב דרוקר, בן כספית ואמנון אברמוביץ', שמצאו את עצמם מככבים על מודעת פוסטר ענקית שקוראת "הם לא יחליטו" ובסרטון "מעשה בחמישה בלונים". בלפור בהיסטריה (גם) בגלל פלג. אחרי המלצת היועמ"ש להגיש נגד רה"מ כתב אישום (בכפוף לשימוע), בין היתר גם בתיק 2000, אתם כבר יודעים למה.
אילנה דיין / צילום: איליה מלניקוב
מקום 8: אילנה דיין
מגישת תוכנית התחקירים "עובדה" בערוץ 12, ומשדרת בגל"צ מדי יום חמישי
"אני אולי נתפסת על-ידי נתניהו כיריב, אבל הוא, כראש ממשלה, לעולם לא יהיה יריב שלי. הוא ראש הממשלה שלי ואני חייבת גם לכבד אותו גם לבקר אותו... אני חייבת גם לברר מה קרה בינו לבין שאול אלוביץ' באתר 'וואלה!', וגם לתת לו קרדיט על המצב הכלכלי שהמדינה נמצאת בו. אנחנו יכולים לראות גם וגם. זה בסדר גמור".
כך אמרה בספטמבר 2018, אילנה דיין בשיחה עם מספר 1 ברשימה הזאת, עמית סגל, בוועידת המשפיעים של חברת החדשות. מפגש של דורות בעיתונות. המלכה האם מול הנסיך הבועט. ואולי זאת התורה (העיתונאית) כולה על רגל אחת. כבר שנים ארוכות שדיין שומרת על מקומה בראש הדירוג של העיתונאים המשפיעים, למרות שהיא נפקדת מהרשתות החברתיות.
כנראה שכוחה של "עובדה" הוא פשוט ההליכה העיקשת בדרכה עם רייטינג מכובד, גם מול מפלצות תהילה כמו "האח הגדול" או "הישרדות", ותוך שהיא מציעה תחקירים, רחמנא ליצלן.
או שאולי אין פשוט תחליף להעמקה ולגיוון - מראיונות עם ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, דרך תחקירים על מבצעים עלומים בסוריה וראיון עם הזמר יגאל בשן.
הדס שטייף / צילום: יונתן בלום
מקום 9: הדס שטייף
כתבת המשטרה של גל"צ
עשרות שנים במקצוע לא פגעו בלהט העיתונאי של הדס שטייף, כתבת המשטרה של גל"צ. הקולגות לא תמיד מפרגנים, הצעירים שבהם רואים בה לעיתים קוריוז, ואחרים מסתייגים מהיותה פה למותקפות ולמוטרדות מינית, אבל פעם אחר פעם שטייף משאירה לכולם אבק.
באחרונה היא עשתה זאת עם חשיפת פרשת "מין תמורת מינויים", שבמסגרתה על-פי החשד קידם אפי נוה, לשעבר יו"ר לשכת עורכי הדין, מינוי שופטים תמורת יחסי מין.
אבל אצל שטייף, כמו אצל שטייף, מדובר בעוד חשיפה שהתפוצצה עם גלי הדף מעבר למקובל, והפכה לשנויה במחלוקת, במקרה הזה בגלל הטענות שהיא פרצה לטלפון של נוה ובגלל שלפני הפרסום היא דאגה לקבל חסינות מהמשטרה בתמורה למסירת החומרים שהשיגה.
נוה הגיש תביעת דיבה בסך 5 מיליון שקל נגד שטייף ובעלי תפקידים נוספים בגל"צ - תביעה שצפויות להיות לה השלכות בכל הקשור להגנת הפרטיות. תביעת דיבה אחרת נגד שטייף, שהגיש העיתונאי נתן זהבי, עדיין לא הוכרעה בבית המשפט. בינתיים, שטייף ממשיכה לרמוז שהיא לא יכולה לפתוח הכול כרגע. אבל בשורה התחתונה, הצעידה שלה בגבולות התחום האפור לא מונעת ממנה להיות בשורה הראשונה של העיתונאים המשפיעים.
אסף ליברמן \ צילום: איל יצהר
מקום 10: אסף ליברמן
מגיש את התוכנית "קלמן וליברמן" ב"כאן ב", ומנחה את תוכנית התחקירים "זמן אמת" ב"כאן 11"
לא היינו צריכים את השידוך (המוצלח) עם קלמן ליבסקינד כדי להיווכח באיכויות של אסף ליברמן כאיש רדיו. כבר ב"בוקר טוב ישראל" בגל"צ, היה ברור שליברמן מביא עמו לאולפן ידע, דעתנות במידה, הגשה נגישה ולא מתנשאת, ואהבה גדולה למקצוע. הזוגיות הפורחת עם ליבסקינד והכימיה בשידור חידדו לטובה עוד יותר את דמותו הרדיופונית של ליברמן. אם להשתמש בביטוי של אודטה (סליחה!): 'לשומע ינעם'.
ליברמן סוגר את העשירייה הראשונה בדירוג הודות להצלחה הגדולה ברדיו, אבל גם בזכות היותו מגיש תוכנית התחקירים של התאגיד, "זמן אמת", שמעבר לפלטפורמה עם הרייטינג הזעיר מתמודדת גם מול ענקיות עתירות קילומטראז' ורזומה - "עובדה" (קשת) ו"המקור" (עשר, רשת). בקיץ האחרון זוכה ושוחרר אלישע חייבטוב, שישב בכלא לאחר שהורשע ברצח, בעקבות שידור תחקיר של גלי גינת בעונה הראשונה של התוכנית.
בעונה האחרונה של "זמן אמת" שודרו פרקים מרתקים, בין היתר על גניבת ארכיון הגרעין האיראני, על תפיסת אוניית הנשק קארין איי ועל מתנחלות שגילו שהן נשואות לסוכני שב"כ. הצופים שהתרגלו לא ללחוץ 11 בשלט בהחלט מפסידים.
11. קרן נויבך
12. יונית לוי
13. דנה ויס
14. דני קושמרו
15. רזי ברקאי
16. קרן מרציאנו
17. אראל סג"ל
18. רינה מצליח
19. ירון דקל
20. אושרת קוטלר
21. תמר איש-שלום
22. יוסי יהושוע
23. חיים לוינסון
24. דפנה ליאל
25. אודי סגל
26. גיא לרר
27. אור הלר
28. אריה גולן
29. אברי גלעד
30. נדב איל
31. ירון לונדון
32. ניב רסקין
33. לוסי אהריש
34. גאולה אבן-סער
35. ברוך קרא
36. רוני דניאל
37. עודד בן עמי
38. נחום ברנע
39. עקיבא נוביק
40. ברק רביד
41. רפי רשף
42. אלמוג בוקר
43. ספי עובדיה
44. מתן חודורוב
45. אלון בן דוד
46. כרמלה מנשה
47. דוריה למפל
48. שמעון ריקלין
49. אופירה אסייג
50. יעקב ברדוגו
מתודולוגיה: העיתונאים המשפיעים של השנה
מערכת "גלובס" יחד עם יפעת מחקרי מדיה עורכות זו השנה השלישית את מדד העיתונאים המשפיעים. המדד, שפותח על-ידי יפעת, מדרג את השפעתם של עיתונאים על השיח התקשורתי והציבורי בישראל, באמצעות ניתוח עומק של האנליסטים ביפעת. המדד השנה כלל מעל 200 עיתונאים מהתקשורת הארצית בישראל (ללא עיתונאי "גלובס") שדורגו בפרמטרים שונים ובמתודולוגיה ייחודית ליצירת מדד השפעה. תקופת המחקר הנוכחית היא מארס 2018-פברואר 2019.
כיצד מודדים השפעה?
מדד העיתונאים מלמד מיהם אנשי התקשורת הבולטים בהשפעתם בשנה האחרונה, בשלושה היבטים: השפעה על סדר היום, יצירת חדשות ונוכחות בשיח ברשת.
בהתאם לכך, המדד מורכב מארבעה פרמטרים:
מדד פולו־אפים (40% מהציון במדד):
מספר האזכורים וההופעות של העיתונאי בכלי התקשורת המובילים בישראל שאינם כלי התקשורת שבו העיתונאי מועסק. כך למשל, מאזכוריו של רביב דרוקר נוכו אלה שהופיעו בפלטפורמות של ערוץ עשר ורשת 13 (לאחר המיזוג). אזכורים אלה כוללים פולו-אפים לחשיפות, שימוש כפרשן בכלי תקשורת אחרים, ושיח כללי במדיה הכולל פרשות הקשורות לאותו עיתונאי (למשל, פרישתה של גאולה אבן-סער מהגשת המהדורה המרכזית של כאן 11). הופעה קבועה של עיתונאים בפאנלים כפרשן נכללה במדד זה, אך במשקל חסר ביחס להופעות אחרות. כך, מדד זה משקף את הבמה התקשורתית המוענקת לכל עיתונאי בכלי תקשורת מתחרים - במה המעידה על היותו מוערך ומשפיע.
מדד יצירת חדשות (25% מהציון במדד):
מספר הפרסומים וההופעות של העיתונאי בכלי התקשורת שבהם הוא מועסק - כולל כתבות שכתב והגיש ואחרות בהן התראיין כפרשן. משקל רב יותר ניתן לפרסומים בכלי תקשורת בעלי חשיפה רחבה יותר ולפרסומים בולטים ומרכזיים יותר בהם. כך למשל, פרסומים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" זכו למשקל יתר על פני פרסומים בעיתונים אחרים ואייטמים במהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה זכו למשקל יתר ביחס לאייטמים בשעות שידור מחוץ לזמני צפיית שיא. כך, הדירוג על פי הציון במדד זה משקף את רמת החשיפה של העיתונאים לצרכן התקשורת הממוצע בישראל, מתוך הנחה מושכלת שחשיפה משמעותה השפעה.
מדד השיח ברשת (15% מהציון במדד):
כמות האזכורים של העיתונאי בפוסטים ובשיחות ברשתות החברתיות כפי שנמדד על ידי חברת Vigo מבית יפעת. חשוב לזכור כי זהו אינו מדד איכותני, וגם שיחות שליליות נספרות מתוך הנחה שעוצמת השיח היא עדות נוספת לכוחו של העיתונאי ללא קשר לעמדות פוליטיות או אחרות.
בונוס מערכת (20% מהציון במדד):
הפרמטרים השונים שנותחו על ידי יפעת מחקרי מדיה מהווים יחד 80% מציון ההשפעה הסופי. לעורכי "גלובס" ניתן פקטור של 20% מהמדד בהתאם לניסיונם ולהערכתם את מידת ההשפעה של הקולגות. עיתונאי "גלובס" עצמם לא נכללו במדד העיתונאים המשפיעים.
שחר גור, מנהל יפעת מחקרי מדיה, מציין כי "מדד העיתונאים המשפיעים מעיד כי השפעה עיתונאית מחייבת בעידן הנוכחי יצירת סדר יום, ולא רק ליווי שלו ופרשנות אודותיו. הצד השני ולעיתים אף פחות נעים של המטבע הוא שעיתונאים רבים הופכים ממסקרים למסוקרים, בעיקר בהקשרים פוליטיים שעמדו השנה בראש סדר היום התקשורתי.
"ניתן לראות כי המערכת הבולטת במדד היא קשת 12, שלה יש ארבעה נציגים בעשירייה הראשונה בדירוג, יתרון משמעותי בעידן שלאחר מיזוג רשת-עשר".
כתבות
ני"ע
