העשור שהיה ו"סעיף מוסוליני": איך הדמוקרטיות הפרלמנטריות נתקעו, ומה יחלץ אותן מן הבוץ

משברי השיטה הפרלמנטרית בעולם עמדו בעשור היוצא בסימן מכאוביה של בריטניה הגדולה, שבה התקיימו סיבוב ההצבעה הבולט הראשון של העשור וסיבוב ההצבעה הבולט האחרון של העשור. הראשון, ב-2010, פתח דרמה פוליטית, שאיש לא יכול לשער את ממדיה. היא צוינה בעקרוּת יוצאת דופן. השיטה לא הצליחה להניב את התוצאה העיקרית שהיא נועדה להניב: היכולת להקים ממשלה בקלות מבלי לחשוש לתוחלת חייה.

שיטת הבחירות הבריטית אינה מצריכה רוב כדי לקבל רוב. זה פרדוקס ש"אֵם הפרלמנטים" אינה מתרעמת עליו, והבוחרים אינם מתקוממים נגדו (ב-2011 ניתנה להם ההזדמנות לשנות את השיטה במשאל-עם, והם הצביעו ברוב מוחץ נגד שינוי). מכוח השיטה הזו, ב-2005 (למשל) מפלגת הלייבור של טוני בלייר קיבלה 35% מקולות הבוחרים אשר הספיקו ל-54% ממושבי הפרלמנט. שבע שנים קודם, בנצחון הבחירות הגדול ביותר שלה מאז ומעולם, הלייבור קיבלה 63% מן המושבים - בשכר 43% מקולות המצביעים. למען האמת, שום מפלגה בריטית לא קיבלה את רוב הקולות בבחירות מאז 1931, אבל רק פעם אחת ויחידה (1974) המפלגה המנצחת לא קיבלה את רוב המושבים.

עד 2010. ופעם נוספת ב-2017. ב-2010 קמה ממשלת הקואליציה הראשונה בבריטניה מאז מלחמת העולם השניה. ב-2017, ממשלת מיעוט נשענה על תמיכה קפריזית של מפלגה קטנטנה מצפון אירלנד, כדי להעביר את חוק התקציב. הקפריזיים ההם סירבו לתמוך בה בתהליך היציאה מאירופה, והחמצן אזל לבסוף מריאותיה של ממשלת 2017.

הבחירות האחרונות של העשור, ב-12 בדצמבר, החזירו את עטרת זיוף רצונו של הבוחר אל יושנה. 43% של הקולות הספיקו לשמרנים של בוריס ג'ונסון כדי לקבל רוב של 80 מושבים בבית הנבחרים.

ישראל משווה שיא צרפתי

מה מן המאורעות של העשור האחרון צריך להיחשב לבן-חלוף, ומה מהם מבשר את העתיד? זו שאלה הצריכה להעסיק לא רק את הבריטים. התכיפות שבה היא מוצגת בעשר השנים האחרונות מעידה שמשהו השתבש בדמוקרטיה הפרלמנטרית.

זו הערכה שכמובן לא תפתיע ישראלים. במארס הממשמש ובא הם ישוו שיא צרפתי בן 74 שנה: שלוש בחירות בתוך שנה אחת. להגנת הצרפתים צריך להגיד שהבחירות של 1945-1946 נערכו מיד לאחר מלחמת העולם השניה, והיו קשורות בקשיים החוקתיים שהיא הורישה. לישראלים אין תירוץ כזה. מעניין שאפילו באיטליה וביפאן, שבהן נרשמה התחלופה המסחררת ביותר של ממשלות לאחר מלחמת העולם השניה (באיטליה, תוחלת חייה הממוצעת של ממשלה בין 1946 ל-1992 היתה עשרה חודשים), לא נמצא הצורך, או הטעם, לפזר פרלמנטים ולערוך בחירות תכופות. החילופים לבשו אופי של משחקי כסאות מוסיקליים בתוך הפרלמנט הקיים.

בעשור היוצא, ספרד התקרבה לשיא הישראלי. פעמיים היא ערכה שתי בחירות בתוך שבעה חודשים, ב-2015/16 וב-2019. חמש פעמים במהלך ארבע שנים, שום מפלגה לא הצליחה לקבל רוב מוחלט, או אפילו להתקרב אליו.

במסורת הדמוקרטית הקצרה למדי של ספרד (מ-1977 ואילך) לא התפתח הרגל של הקמת קואליציות. המפלגה הגדולה ביותר קיבלה הזדמנות להרכיב ממשלה ולהציג אותה בפרלמנט. אבל בהיעדר רוב מוחלט, אמון היה תלוי בפטור זמני מצד האופוזיציה. פטור כזה הוענק פעם אחת, אבל מעניקיו, הסוציאליסטים, חזרו בהם אחר כך והפילו את ממשלת המיעוט של הימין. אף כי לשמרנים היו הרבה יותר מושבים, הסוציאליסטים הצליחו לכונן ממשלת מיעוט ללא בחירות. כאשר ערכו בחירות הם אמנם ניצחו, פעמיים, אבל היו רחוקים מאוד מרוב מוחלט. רק לאחר הכישלון השני בתוך שבעה חודשים הם הסכימו לכונן את ממשלת הקואליציה הראשונה בספרד מאז מלחמת האזרחים, לפני 80 שנה ויותר.

גם דמוקרטיות פרלמנטריות מחוץ לאירופה מתנסות בקשיים. הבחירות בקנדה עתה זה הניבו ממשלת מיעוט, שאל נכון לא תאריך ימים. באוסטרליה, שלוש מארבע הבחירות האחרונות הסתיימו בתיקו או כמעט בתיקו.

המפלגות הגדולות והמצטמקות

גרמניה אולי מיטיבה לבטא את חומרתו הפוטנציאלית של משבר הדמוקרטיה הפרלמנטרית. שתי מפלגותיה הגדולות ביותר, ימין-מרכז ושמאל-מרכז, עומדות בסימן שקיעה. בבחירות של 2017, כל אחת מהן רשמה את ההישג העלוב ביותר שלה מאז ומעולם. עד לפני 30 שנה הן נהנו, ביחד, מתמיכת 80 עד 90 אחוז של הבוחרים. בבחירות האחרונות חלקן המשותף פחת עד 53%. הסקרים האחרונים מראים שאילו הבחירות היו נערכות עכשיו, חלקן היה פוחת עד 41%. בבחירות האחרונות הדרך היחידה לכונן ממשלה היתה באמצעות "קואליציה גדולה" בין שתיהן, למורת רוחם הניכרת של רוב חבריהן. אבל נראה בעליל שזו היתה הקואליציה הגדולה האחרונה. ענן של אי ודאות תלוי עכשיו על גרמניה.

ישראלים יוכלו להיזכר שמשהו מעין זה התרחש גם אצלם. בבחירות לכנסת העשירית, 1981, למערך ולליכוד היו במשותף 73% ויותר של הקולות. בבחירות של ספטמבר השנה הליכוד וכחול-לבן השיגו ביחד 51%.

שיטת הבחירות חדלה להיות תרופת קסמים. היוונים ניסו לשפר את שיטתם באמצעות בונוס למפלגה הגדולה ביותר. היא קיבלה אוטומטית 50 מושבים נוספים, כדי לעזור לה להגיע לרוב מוחלט. החוק אמנם לא האריך ימים, אבל בימי החלתו הוא עזר לייצוב המערכת.

גם איטליה, והרפובליקה הגאה של סן מרינו, החילו זמן מה חוקי בונוס. הם תמיד עוררו אי נוחות, מפני שמקור ההשראה שלהם היה בניטו מוסוליני. הוא סידר שהמפלגה הגדולה ביותר, ובלבד שהיא תזכה לפחות ב-25%, תקבל אוטומטית שני שלישים של המושבים בפרלמנט. סעיף מוסוליני היה הופך את בני גנץ לראש הממשלה בבחירות האחרונות עם 80 מושבים בכנסת. האם רירו של מישהו מתחיל לזלוג?

 מוסוליני/ צילום: מתוך ויקיפדיה

גושים לא יתגבשו

הסיבה העיקרית לעקרותה הגוברת של הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא הפיצול. במערב גרמניה עד 1987 רק שלוש מפלגות יוצגו בפרלמנט. בגרמניה המאוחדת יש כיום שש. בספרד, ב-2011, ארבע משש מפלגות בפרלמנט לא הגיעו אפילו ל-7%. באפריל השנה, לחמש משש מפלגות היו לפחות 10%. המפלגה הגדולה ביותר לפני עשר שנים החזיקה ב-45%. עכשיו, הגדולה ביותר אינה מגיעה אפילו ל-30%.

ההנחה שגושים גדולים יתגבשו מאליהם אינה עומדת עוד במבחן המציאות בחלק ניכר של הדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות. באיטליה, בימי פריחתה הכלכלית לפני 50 שנה, נהגו להגיד שאפשר להסתדר גם בלי ממשלה, או בלי ממשלה טובה. גם על ההנחה הזו אבד הכלח.

מה יציל אפוא ארצות כמו ישראל, ספרד, בקרוב גם גרמניה, מוואקום פוליטי, שבו ינהלו אותן ממשלות מעבר ללא רוב פרלמנטרי? מוכרחה להיות איזושהי דרך ביניים בין "סעיף מוסוליני" לשיטת הבחירות רוצחת-המפלגות הקטנות בבריטניה. אבוי לדמוקרטיה הפרלמנטרית אם לא תימצא דרך כזאת.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny