כתב ידה של אלה לוי-וינריב

החל מהמורה בתיכון שהתפלאה כשקיבלתי 100 במבחן שערכה ואמרה לי ש"זה לא משנה. גם ככה לא יצא ממך כלום כי את תימניה" (נדמה לי שיצא ממני משהו); עובר דרך כל אותם הגברים שראיתי לאורך חיי ותפקידיי מטרידים נשים, סתם כך, בלי מעצורים ומחסומים; ודרך הגזענות שגאתה כלפי רוסים (בעיקר רוסיות) בעבר, והגזענות נגד אתיופים שעדיין חיה ובועטת מדי; ומסתיים באמירה של מישהו לא חכם במיוחד שאמר לי פעם "יכולת להצליח יותר בקריירה, אם רק לא היית יוצאת לחופשת לידה". בכולם נלחמתי, ועדיין נלחמת, עם הכלים שיש לי.

הגזענות, היחס למיעוטים, לנכים, לשונים וחוסר השוויון בין נשים לגברים – כולם מקוממים אותי, ובכולם אני מוכנה להילחם עד שהמילה 'שוויון' לא תהיה רק סך האותיות המרכיבות אותה או חלום רחוק, אלא המציאות של שתי הבנות שלי כשהן יגדלו.