צילום: טל שחר, יח"צ
מאז שאני בת חמש, כאשר הגעתי לארץ עם הוריי מאוקראינה, המילה הזאת מטילה עליי קסם ויראה. יש בה מצד אחד מטרה ומשמעות, ובעיקר שייכות; ומצד שני, יש בה אובדן האני בתוך כור ההיתוך הישראלי. זה מה שקרה לי. במשך עשרים שנה ניסיתי להיות הגשמה ישראלית ולמחוק כל דבר בריה"מי שבי: סירבתי לדבר רוסית, הסתובבתי רק עם צברים, הערצתי את אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין, התנדבתי לשנת שירות בקהילה, שירתי כקצינה בצה"ל וסיימתי תואר שני באוניברסיטה הכי עברית. כל זה כדי לגלות שהחור בפנים רק הולך וגדל.
הצג עוד
כתב ידה של אלקס ריף
הבנתי שאני צריכה להפסיק להקשיב לאחרים ולהתחיל להקשיב לעצמי. כך התחלתי לכתוב שירים על חוויות ההגירה שלי והקמתי את "הבריגדה התרבותית", קבוצה הפועלת להפוך את הסיפור והתרבות של יוצאי ברית המועצות לחלק מהסיפור הישראלי. והיום אני משתדלת פחות להגשים ויותר פשוט להיות אני.
שיר הרגעה
לִפְעָמִים הַמֻּתֶּכֶת שֶׁבִּי
לֹא מְזַהָה אֶת מִי
שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת.
אָז אֲנִי נֶעֱמֶדֶת מוּל מַרְאָה
וּפוֹצַחַת בְּדִקְלוּם:
הַי, זֹאת אֲנִי,
הוֹלֶכֶת לְהַגְשִׁים אֶת עַצְמִי,
וְאִם לֹא אַצְלִיחַ
תָּמִיד אוּכַל לַעֲשׂוֹת יְלָדִים
לֹא קָרָה כְּלוּם.
מתוך "טִפשונת משטרים", אלקס ריף. הוצאת פרדס 2018. עורכת: יעל (גלוברמן)