המפרק הלאומי: אחרי כחול לבן וקדימה, נתניהו סודק גם את הרשימה המשותפת

רקורד הפירוקים של נתניהו מלא בשמות של מפלגות מהעבר הרחוק והקרוב. לא כולם התפרקו בעזרת מעורבות אקטיבית של יו"ר הליכוד הוותיק, מספיק שהיה הגורם ברקע לחילוקי הדעות: "רק לא ביבי" - גרסת מפרק המפלגות. בשבועות האחרונים נראה שהרומן המתפתח של נתניהו עם יו"ר התנועה האסלאמית מנסור עבאס, הופך להיות הטריגר להתפרקות אפשרית של הרשימה המשותפת.

לפני זה היו אלה בני גנץ ויאיר לפיד שנפרדו אחד מהשני על שאלת הישיבה בממשלת נתניהו, כמו רפי פרץ ונפתלי בנט, אורלי לוי אבוקסיס שנפרדה מעמיר פרץ, ולאחר מכן הפיצול בתוך מפלגת העבודה שהעלים את המנדטים הבודדים שהיו למפלגה באופן סופי. בעלי זיכרון פוליטי ארוך יותר יצרפו לרשימה הזו את השסע שהתפתח בין ציפי לבני לשאול מופז, ופיצול אהוד ברק ורשימת "עצמאות" ממפלגת העבודה.

האסטרטגיה שבה נוקט נתניהו בדרך לניצחון בקלפי או בשיחות הרכבת הממשלה, עוברת דרך שיטת "הפרד ומשול". בויקיפדיה מתוארת השיטה כך: "הדרך להשיג ולשמור על עוצמתו של השולט על ידי פיצול העוצמה המצויה בידי האחרים לנתחים קטנים. כל נתח שייווצר כתוצאה מהפיצול יהיה בעל עוצמה נמוכה מאשר הגוף שהיה קיים בעבר". אם תרצו, זו גם ההיסטוריה הפוליטית הישראלית של מפלגות בסביבת נתניהו שנחלקו בשאלת "רק לא ביבי", והובלו לאורך השנים להשמדת ערך עצמית. לפעמים ללא סיוע אקטיבי של נתניהו עצמו למהלכים הפנימיים.

היום על שולחן הניתוחים הפוליטי שוכבת הרשימה המשותפת, והמטרה היא לצמצם את כוחה ככל הניתן במפת המנדטים של הבחירות המתקרבות. נתניהו מעדיף את הרשימה מפוצלת, עם למטה מעשרה מנדטים, ולא שוב עם כוח של 15 מנדטים שיכול להרכיב ולהפיל ממשלות בישראל.

את התשתית לפירוק הכינו חברי הרשימה המשותפת בעצמם לאורך השנה האחרונה, בוויכוחים הפנימיים על תמיכה באג'נדה להט"בית כן או לא. התזוזות הפנים מפלגתיות החלו כאשר חלק מחברי הרשימה יצאו נגד החרם בחברה הערבית על "טחינת אל ארז", שהכריזה על כוונותיה לתרום להקמת קו סיוע ללהט"בים בחברה הערבית. הם החמירו לאחר מכן עם תמיכת חלק מחברי הכנסת של הרשימה, ובראשם היו"ר ח"כ איימן עודה (וכן עופר כסיף ועאידה תומא סלימאן), בהצעת החוק של כחול לבן שאוסרת טיפולי המרה על ידי פסיכולוגים. סקרים פנימיים שנערכו במפלגה בקיץ סביב ההצבעה על החוק כבר הראו את הקרע המסתמן בין בוחרי הרשימה לחבריה, והיא צנחה לעשרה מנדטים בקירוב.

ח"כ מנסור עבאס, סגן יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, מצא את עצמו עובר בתקופה הזו ממגננה בעקבות תפיסותיו הדתיות שהציבו אותו בעמדת מיעוט ברשימה, למתקפה. הוא זיהה את הנושאים הבוערים באמת בחברה הערבית - פשיעה ברחובות, בנייה וחינוך, ופתח בבליץ ראיונות ותוכניות. השיא הגיע כאשר בערב מנומנם במליאת הכנסת הציג עבאס תוכנית למיגור הפשיעה בחברה הערבית, ונתניהו ממקומו הודיע לו כי יפעל יחד איתו לקדם אותה.

נתניהו שלמד את הלקח מבחירות 2019 בהם גילה שהוא סייע להביא את הערבים לקלפיות בהמוניהם עם קידום חוק המצלמות, זיהה את השסע במפלגה הערבית, וחזר לשיטת הפרד ומשול. השבוע הודה בכך יו"ר המשותפת עודה בקולו בראיון לגל"צ: "יש לנו בעיות רציניות מאוד. אותו נתניהו שהצליח לפלג את כולם, הגיע עכשיו לרשימה המשותפת".

ואכן, ח"כ עבאס כבר חולם בהקיץ על מפלגה בראשותו שתגרוף חמישה עד שישה מנדטים בריצה עצמאית, בזמן שעודה וטיבי חוששים להיות אלה שמראים לו את הדלת החוצה בעצמם כדי שהבוחרים בקצה לא יפרעו מהם ביום הבוחר, כפי שקרה בבחירות 2019 מועד א' כשהרשימה המשותפת התפצלה. מאז הדבר היחיד שמסכימים עליו שם הוא שריצה משותפת היא כורח המציאות. נתניהו רוצה בדיוק את ההפך, ונראה שעבאס צפוי לספק את הסחורה ולספק לו הצלחה אסטרטגית נוספת בפתח מערכת הבחירות של 2021.

זכות הקיום של מרצ

הסדקים ברשימה המשותפת יוצרים תקווה במפלגת מרצ להגדלת מספר המנדטים על ידי צירוף כוחות יהודי-ערבי, שיביא להגדלת כוחה הפוליטי במנדט או שניים. מרצ עומדת בכל הסקרים האחרונים על שישה מנדטים בלבד, במצב שבו יש ואקום פוליטי בשמאל וללא כל מתחרים. יאיר לפיד מכריז תחת כל עץ (וכולל בעיתון זה) על כך שיש עתיד איננה מפלגת שמאל, כחול לבן ממותגת כמפלגת מרכז, ומפלגת העבודה לא קיימת. לאן נעלמו המנדטים בשמאל? אפשרות אחת היא שהם הפסיקו להתקיים וכל המצביעים נדדו ימינה משם, האחרת היא שאין אף מפלגה שמזוהה כאלטרנטיבה לבחירה.

בשאלה איך מחזירים את המנדטים נחלקים במרצ בין שתי גישות - האחת היא רשימה יהודית-ערבית וחזרה לסדר יום של שתי מדינות לשני עמים, תפיסה שמובילים יו"ר הסיעה תמר זנדברג וחברי הכנסת לשעבר מוסי רז ועיסאווי פריג'. הגישה האחרת שייכת ליו"ר הרשימה ניצן הורוביץ שנוטה לעבר הקונצנזוס הישראלי - יותר שאלות דת ומדינה ופחות שאלות שלום עכשיו. בישיבת הנהלה של המפלגה שהתקיימה לאחרונה בשאלת "מרצ לאן", טען מזכ"ל המפלגה תומר רזניק כי "בזמן שעסקים קורסים, להתעסק ביחסי יהודים-ערבים זה עיוורון מעמדי".

הבחירה שתידרש המפלגה לעשות עם פתיחת עונת הקמפיינים, עשויה לחרוץ את גורלה בדומה למה שקרה למפלגת העבודה בבחירות האחרונות. פרץ החליט לטשטש את הסמן השמאלי-מדיני של העבודה לטובת נושאים אזרחיים בתקווה לצוף מעל אחוז החסימה, ובפועל לא הצליחה להחזיק את הבוחרים. פנייה לא נכונה בבחירת האג'נדה בבחירות 2021 ומרצ עשויה לחדול מלהתקיים.

שיטת יאיר גולן

אחד האיומים על מפלגת מרצ הוא השריד האחרון למפלגתו של אהוד ברק - ח"כ יאיר גולן. במרצ טוענים כי הוא מתקיים על חשבון המפלגה, אך כלל לא מזוהה עם ערכיה. לא שוכחים לו שם שנטש את המליאה בזמן ההצבעה על חוק של זנדברג ל"הנצחת הטבח בכפר קאסם", הצעת חוק המזוהה עם המפלגה שעולה בכל שנה מחדש להצבעה בכנסת (וגם נופלת). גולן מכוון את עצמו, כך לדברי גורמים במערכת הפוליטית, לעמוד בראש מפלגת שמאל ציוני שעשויה להוות איום ממשי ישיר, קודם כל על הבית המארח שלו בימים אלו ממש.

בדרך לשם הוא עובר עם D-9 על הימין מקצה לקצה כדי לזכות במעט סיקור בימים אלו. "מי שבנה את הארץ הזו אלה אנשים ציונים, מימין ומשמאל, ומכל קצוות תבל, שרצו להקים פה בית לאומי לעם היהודי וחברת מופת. מה שאי אפשר לומר על הימין הדתי והמשיחי, האנטי ציוני, שרוצה להרוס את הדמוקרטיה ולספח מילוני פלסטינים לתוך מדינת ישראל", כתב השבוע בטוויטר, וזכה לגינויים דווקא מעומק השמאל הישראלי.

דובר מפלגת מרצ לשעבר אלעד וולף יצא נגד הטרמינולוגיה הארסית שבה משתמש גולן נגד חלקים נרחבים בחברה הישראלית, ותהה "יש כאן מישהו שבאמת מתרשם משיטת יאיר גולן? שרואה את האירועים האחרונים וחושב לעצמו שזה מייצג אותו בכבוד?". דובר הרשימה המשותפת דין יששכרוף תקף את גולן וכתב "הרבה מילים בשביל להתבכיין שגנבו לך את המדינה. כמה יוהרה והתנשאות, אלוהים".

חבר במפלגת מרצ במועצת העיר גבעתיים, ניר קורן, כתב נגד גולן פייסבוק "יאיר גולן לא קשור למרצ, הוא מסרב להתפקד אליה. הוא ישמח להשתחרר ממרצ ומרצ תשמח לשחרר אותו. לא חסרה ביקורת על מרצ (כמו על כל מפלגה אחרת), אבל מרצ מעולם לא הידרדרה לשיח שמצליח להיות כל-כך חלול, פשטני ונעדר-אידיאולוגיה מצד אחד וכל-כך מלא-שנאה מצד שני, בטח לא באופן כזה עקבי, שיטתי ומכוון". נראה שלא צריך להוסיף יותר מזה על מי שמנסה בעקביות גדולה להיבנות פוליטית משנאה ניהליסטית.