כמה טריליונים הם יותר מדי? בוושינגטון מתווכחים על גודל הסיוע לנפגעי הקורונה

מי שהתוודעו אל הכלכלה הפוליטית של ארה"ב בסוף שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80 (איזו מאה, אתם שואלים? ה־18, כמובן), יתקשו להכיר את הרב שיח המתנהל בה כיום. אני חושש שאני אחד מהם.

לפני 35 או 40 שנה, עמדו על הפרק שתי בעיות עיקריות: האינפלציה והגירעון בתקציב הממשלתי. האינפלציה נולדה במחצית השנייה של שנות ה־70 של המאה ה־20, תוצאה ארוכת טווח של ההוצאות הצבאיות בזמן מלחמת וייטנאם ותוצאה מיידית של האמרת מחירי האנרגיה. קצת לפני 1980 ומיד אחריה, גם האינפלציה וגם הריבית קצרת המועד עמדו על שיעורים דו ספרתיים. לא היה כדבר הזה בתולדות אמריקה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

החוב הלאומי של ארה"ב תפח בשנות ה־80 מטריליון (1,000 מיליארד) דולר בשנה, כאשר רונלד רייגן עלה לשלטון, לכמעט שלושה טריליון, כאשר הסתיימה נשיאותו. הוא היה הנשיא הימני ביותר זה חצי מאה, אם לא מאז ומעולם.

אבל הבטחותיו לרסן הוצאות ולצמצם גירעונות הניבו את הגירעונות הגדולים ביותר עד זמנם. ב־1985 הייתה אפילו יוזמה דו מפלגתית רצינית לתקן את החוקה, כדי לחייב את הממשלה הפדרלית להגיש רק הצעות תקציב מאוזנות. תיקונים כאלה נוספו לחוקותיהן של 44 מ־50 המדינות של ארה"ב.

הם לא מפחדים מאינפלציה

בחורף 2021, איש אינו חושש עוד מפני אינפלציה, והרוב אינם חוששים מהחוב הלאומי והגירעון בתקציב הפדרלי. ברוב הזה אנחנו כוללים את נשיא ארה"ב, את בכירי יועציו הכלכליים, את נגיד הבנק המרכזי, את כל הדמוקרטים בקונגרס או כמעט כולם; ועד כמה שאפשר להסיק מסקרי דעת קהל, גם רוב האמריקאים.

אינפלציה אין, לא עכשיו, כך שהיעדר הפחד ממנה הוא סביר. אף על פי כן, רק מיעוט קטן של כלכלנים (ואין זאת אומרת שהרוב קובע בעניינים כאלה) סבורים שיש סכנה כלשהי של אינפלציה בעתיד הנראה לעין.

גירעון דווקא יש. ועוד איזה. לפי "משרד התקציב של הקונגרס" (cbo.gov), החוב הלאומי האמריקאי עומד להשתוות למלוא התוצר המקומי הגולמי. לפנים, 90% היו נחשבים לסימן אזהרה חמור בכל ארץ שהיא.

הגירעון בתקציב שקול כנגד כמעט 15% של התמ"ג. בשנות ה־80 כלכלנים הסכימו שחריגה מ־5% צריכה לגרום נדודי שינה. הבה ניזכר שבתחילת האלף, ההצטרפות אל האירו, המטבע האירופי, חייבה ארצות להגביל את הגירעון בתקציביהן ל־3% של התמ"ג. אמריקה של 2021 הייתה מושלכת אפוא מכל המדרגות.

כמובן, הגובה הנוכחי הוא תוצאה בלתי נמנעת של משבר הקורונה. הפעם האחרונה שבה הגירעון בתקציב ארה"ב השתווה לתמ"ג נרשמה בסוף מלחמת העולם השנייה, מסיבות לא בלתי מובנות. אפשר להגיד על מגפת הקורונה שהיא שוות ערך כלכלית וחברתית, אם גם כמובן לא צבאית ומדינית, למלחמת עולם.

אבל החוב הלאומי והגירעון בתקציב לא התהוו בן לילה. הם התקדמו בדילוגים גדולים מאז 1981 (ימי המיתון החריף של רונלד רייגן), ובדילוגים עצומים מאז 2008 (המיתון הגדול, או משבר הסאב פריים). בימי ברק אובמה, החוב הלאומי כמעט הוכפל, מ־10 טריליון ויותר ל־20 טריליון ופחות. בכל אחת משנות דונלד טראמפ, החוב גדל כמעט בטריליון דולר.

שישה טריליון בשנה אחת

פגיעתו של משבר קורונה בצמיחה הכלכלית הייתה קטנה ממה שהניחו תחילה, אף כי מובנים מאליהם הייסורים שהוא הסב, ומוסיף להסב, למיליוני מובטלים ולבעלי עסקים קטנים. אבל המשבר הזה הוקל במידה ניכרת בזכות הזרמות מסיביות של מזומנים: שלושה טריליון דולר במרץ שעבר, כמעט טריליון דולר בדצמבר, ועכשיו מונחים על השולחן "חבילת הצלה" של עוד 1.9 טריליון דולר: תוספת של שישה טריליון דולר לחוב הלאומי בתוך שנה אחת.

מתחילת שנות ה־80 היה אפשר לשרטט מפה פוליטית על פי ההשקפות בעניין החוב והגירעון. הרפובליקאים היו, לפחות בעיני עצמם, מפלגת "האחריות הפיסקלית". הדמוקרטים היו, לפחות בעיני הרפובליקאים, "מפלגת המסים והבזבוזים".

למרבה העניין, הפעם היחידה ב־40 השנה האחרונות, שבה אוזן תקציבה של ארה"ב, הייתה בתקופת כהונתו השנייה של הדמוקרט ביל קלינטון, בסוף שנות ה־90. אבל תור הזהב ההוא היה קצר. בעקבותיו בא תחילה מיתון ומיד אחריו באו שתי מלחמות יקרות להחריד. מחקר אקדמי מוערך הראה ב־2019, כי עלות המלחמות עמדה על 6.4 טריליון דולר. אבל מי סופר.

ב־2009, הנשיא החדש ברק אובמה פתח את הארנק הלאומי. הוא העביר חבילת הצלה בקונגרס של כמעט 800 מיליארד דולר. כיום הדמוקרטים מכים על חטא, ואומרים שהיה צריך להוציא יותר. אבל אז הימין האמריקאי קרא קריאות שבר.

האופוזיציה עוזרת להם להתרכז

ההתנגדות להוצאות המוגדלות ליבתה התקוממות אלקטורלית ימנית ב־2010, שהוציאה את חצי הקונגרס מידי הדמוקרטים, ונטרלה את תוכניות החקיקה של ממשל אובמה. היא גם הניחה את היסוד להתקוממות של 2016, אשר העלתה את דונלד טראמפ לשלטון.

במשך שנתיים, 2017 עד 2018, הרפובליקאים שלטו בכל מוקדי הכוח בוושינגטון. הם לא ניסו לקצץ הוצאות. אדרבא, הם אימצו קיצוצי מסים "לטובת העשירים", שלפי משרד התקציב של הקונגרס הוסיפו 1.9 טריליון דולר לגירעונות התקציב בארבע השנים הבאות.

עכשיו, לאחר שנדחקו לאופוזיציה מלאה, בלי נשיאות ובלי קונגרס, הרפובליקאים חוזרים ומדברים על הצורך להפחית הוצאות ולאזן תקציבים. הם מתנגדים בהחלט לחבילת ההצלה של ג'ו ביידן.

אבל לא רק הם. יש גם מספר כלכלנים דמוקרטיים, המזהירים את הנשיא שהסכומים הנקובים גדולים הרבה יותר מדיי, ונובעת מהם סכנת אינפלציה. הבולט שבמזהירים הוא לארי סאמרס, פרופסור באוניברסיטת הרווארד, שהיה שר האוצר בממשל קלינטון ויועץ כלכלי בכיר בממשל אובמה.

הוא אינו מתנגד לסכום המוצע בתור שכזה, אלא לשימוש המתוכנן בו. זאת אומרת, תוכנית ההצלה מיועדת לפצות אמריקאים על אבדן הכנסה, ואין היא מנסה די הצורך לעודד את הביקוש.

ההצלה שקולה כנגד 13% של התמ"ג, אומר סאמרס, וחזקה עליה שהיא תניב לחצים אינפלציוניים. "הרבה כסף ירדוף אחר מעט מוצרים", בלשונו. אמנם אינפלציה לא נראתה באמריקה זה 40 שנה, אבל אבוי למי שמניחים כי היא הלכה לבלי שוב, הוא מזהיר.

פרופ׳ סאמרס הוא קורא תיגר ידוע, שונא מושבע של מצוות אנשים מלומדה. גם נגיד הבנק המרכזי ג׳רום פאוול, גם שרת האוצר והנגידה לשעבר ג׳נט ילן, מגיבים בביטול מנומס על אזהרות סאמרס. שניהם משוכנעים שזה הזמן להוציא כסף, לא לספור אותו ולהניח אותו בכספת.

מה אפשר להגיד? 90 שנה לאחר ימי השיא העגומים של השפל הגדול, חוזר וסר אלינו לביקור אחד האנשים החכמים של הזמן המודרני, ג׳ון מיינארד קיינס, הכלכלן והפילוסוף. זה בדיוק מה שהוא אמר ב־1933: לבזבז עכשיו, לאזן אחר כך. נראה שארה"ב תאמץ את חוכמתו אל לבה לפחות בשנתיים הבאות.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny