נסיעת בנט לארה"ב: מה צריך ראש ממשלה מתחיל וצעיר להגיד לנשיא זקן במשבר

הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה ישראלי מתחיל נחת בוושינגטון, כדי לפגוש נשיא אמריקאי מתחיל, הייתה במרץ 2001. אריאל שרון נעשה ראש הממשלה ב־7 במרץ, ורגליו עמדו בבית הלבן ב־19 במרץ; ג׳ורג׳ בוש הבן הושבע לנשיא רק חודש וחצי לפניו.

אחד מהם היה טירון מוחלט: האמריקאי, כמובן. הא ניחן בהבנה מוגבלת של העולם החיצון ובפוטנציאל גדול מאוד של שגיאות. הפוטנציאל התממש. למען האמת, אמריקה ובעלות בריתה עומדות במקום שבו הן עומדות כיום בקשר ישיר ועגום עם המימוש ההוא.

גם ברק אובמה היה טירון בבית הלבן, כאשר בנימין נתניהו הגיע לוושינגטון ב־2009, חודש וחצי לאחר שנכנס לראשות הממשלה. אבל נתניהו כבר היה בבית הלבן פעם אחר פעם בתקופת כהונתו הראשונה. על פגישתם במאי 2009 אפשר להגיד שהיא היתה אי־אהבה ממבט ראשון.

יתרון הפתיחה: הוא אינו נתניהו

ג׳ו ביידן כמובן אינו מתחיל ואינו טירון. הוא היה סגן נשיא במשך שמונה שנים, ומקודם היה יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט. הוא מכיר את הפוליטיקאים של ישראל הכרות כמעט אינטימית. נתניהו לא היה מחביביו, אבל נתניהו לא היה חביב על אף נשיא דמוקרטי ברבע המאה האחרונה. לא נעים לקרוא מה שעוזרי ביל קלינטון וברק אובמה כתבו עליו בספרי זיכרונותיהם.

במובן הזה יש לנפתלי בנט אותו יתרון פתיחה שהיה לו בישראל: הוא אינו נתניהו. חוץ מזה, הרושם שהוא ישאיר תלוי לא מעט בדינמיקה. עצה אחת, שאנשיהם של נשיאים קודמים היו משיאים לו, היא "אל תטיף". גם קלינטון וגם אובמה חרקו שיניים, כאשר נתניהו ניסה להעניק להם שיעורים על אופיו האמתי של המזרח התיכון.

 נפתלי בנט ממריא לביקור מדיני בארה''ב / צילום: אבי אוחיון - לע''מ

בנט אל נכון לא ירגיש בבית בלשכה הסגלגלה, וזה בהחלט סביר. מעט מאוד מנהיגים זרים מרגישים בבית בקרבתו של שולחן הכתיבה מקרין הכוח ביותר עלי אדמות. דונלד טראמפ נהג להושיב את אורחיו ליד השולחן הזה, כדי שקצת ירעדו. ביידן יושיב את הישראלים על שתי הספות הסמוכות.

אבל הבעיה הגדולה כמובן אינה סידורי הישיבה. הבעיה היא חולשתו הפתאומית של הנשיא ביידן. אילו ראש הממשלה היה מגיע לוושינגטון לפני חודש וחצי, הוא היה מוצא את הנשיא בנקודת שיא של פופולריות.

רק לפני חודש וחצי היה אחרת 

בתחילת יולי, ביידן הכריז ניצחון על נגיף הקורונה (הוא ציין את "יום העצמאות מן הנגיף" בדיוק ביום העצמאות של ארה"ב). בתחילת יולי, ביידן עמד בדיבורו והוציא כמעט את כל הכוחות האמריקאים מאפגניסטן.

בסוף יוני הוא הגיש הצעת תקציב של 3.5 טריליון דולר עם דגש על צדק חברתי ועל אנרגיה ירוקה. הסכמה התחילה להתגבש עם קבוצה ניכרת של סנאטורים רפובליקאים לטובת השקעה של כמעט טריליון דולר בשיקום תשתית. שוק העבודה עמד בסימן התאוששות כמעט לא מופרעת, והצמיחה הכלכלית קירבה את המשק אל רמת פעילותו מלפני המגפה. יחסי ארה"ב עם בעלות בריתה באירופה השתפרו לאין ערוך לעומת שנות טראמפ.

את בנט היה מקדם בבית הלבן נשיא בטוח בעצמו, שניחוחות אימפריאליים נודפים ממנו. השבוע, ג׳ו ביידן עומד בנקודת השפל של שבעת חודשי נשיאותו. סקר דעת קהל, שהתפרסם ביום ג׳ בעיתון יו-אס טודיי, מראה כי רק 41% מן האמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלותו, לעומת 55% המעניקים לו ציון שלילי. הסקר הזה נערך בעיצומו של הפינוי מקאבול. כל הסקרים מראים שרוב האמריקאים אמנם תומכים בעצם היציאה מאפגניסטן, אבל מנידים בראשיהם באי־אמון למראה התוהו ובוהו המלווה אותה.

הניצחון על הקורונה הוא הרבה פחות מבטיח ממה שנראה בארבעה ביולי. מספר המאומתים היומי גבוה פי ארבעה ויותר, ומתקרב ל־150 אלף. במדינות קריטיות, בייחוד בדרום, המספרים גבוהים פי עשרה. בתי חולים, בייחוד בדרום, נאלצים להשיב ריקם את פניהם של חולים לא־דחופים, כמו למשל אנשים עם סרטן מתקדם.

למפלגתו של הנשיא יש רוב זערורי בשני בתי הקונגרס, ולפחות בבית הנבחרים הא נקרעת לגזרים במאבק בין שמאל רדיקלי למתונים. הרושם של חוסר מיומנות באפגניסטן אינו מועיל לליכוד שורותיה, והדעה הרווחת היא שהדמוקרטים יאבדו את השליטה בקונגרס בבחירות של השנה הבאה. בקיצור, לנשיא יש סיבה לחשוש לנשיאותו.

 חיילי ארה''ב עוזבים את אפגניסטן / צילום: Associated Press

"אנחנו חוששים, אדוני הנשיא"

מה צריך ראש ממשלה ישראלי צעיר ומעוט ניסיון דיפלומטי להגיד לנשיא האמריקאי הזקן ביותר מאז ומעולם בימי משבר? קשה להתעלם מן המשבר, וקשה לדבר על המשבר.

"אדוני הנשיא", יגיד ראש הממשלה, אם יאזין ללחישתי, "אלה ימים לא פשוטים. הם נוגעים לנו מפני שהם נוגעים לכם. ידידיכם באשר הם קצת חרדים. אני מודה שגם אנחנו מודאגים".

מוטב להפסיק כאן, כדי להאזין לתגובת הנשיא. התגובה תכתיב את ההמשך. אם ביידן יגיב בביטול, או יגזים במידת ההתגוננות, כפי שעשה בימים האחרונים, אז מוטב לעבור לנושא אחר. הנשיא אינו זקוק להרצאות מזרים, במיוחד בימים האלה. ביום ג׳, בוועידה וירטואלית עם עמיתיו בקבוצת המנהיגים של הדמוקרטיות התעשייתיות (G7), הוא דחה בקשות להאריך את מבצע הפינוי.

אבל אם הנשיא יאזין, ראש הממשלה יכול להגיד לו שלישראלים אין כל ספקות ביחס לידידותה של ארה"ב. הוא אמנם היה רק בן שנה וחצי ("ילד!", יחייך הנשיא), כאשר רכבת אויר אמריקאית מסיבית מילאה את אבדות ישראל במלחמת יום הכיפורים, אבל הוא לא חדל לשמוע באוזני רוחו את קול נהמת ההרקולסים הנוחתים בנמל התעופה בלוד.

"אנחנו חוששים, אדוני הנשיא", יגיד ראש הממשלה במבוא לאיראן הגרעינית בסוריה ובלבנון. "אנחנו חוששים מחגורה של טרור לכל רוחב מערב אסיה ומרכזה, רצף טריטוריאלי של איבה פעילה לדמוקרטיה, מקשמיר במזרח עד חוף לבנון במערב".

הוא יכול אפילו לצטט את הגנרל הפקיסטני האופורי שאמר, כי ניצחון הטליבאן מתחיל "תהליך לא הפיך של הריסת אורח החיים של העולם החופשי".

"אנחנו זקוקים לידידותכם יותר מתמיד", יגיד ראש הממשלה לנשיא. "כמובן, איננו רוצים צבא אמריקאי על אדמתנו. מעולם לא רצינו. תמיד עמדנו ברשות עצמנו, בעזרתכם החומרית הנדיבה".

האינסטינקט האמריקאי לשוב הביתה

קשה לדעת לאן נושבת הרוח בוושינגטון. האם הנשיא הפצוע יעשה מאמץ מיוחד לשכך את חששותיהן של בעלות ברית וידידות, בייחוד אלה העומדות בקו החזית, מטייוואן, עבור דרך הודו, המשך בישראל וגמור באוקראינה? או שהוא ימלא את משאלתם של רוב האמריקאים, ויתרכז בענייני פנים?

מפלות מעבר לים תמיד מעוררות את האינסטינקט האמריקאי לחזור הביתה. בעלות ברית צריכות לעשות כמיטב יכולתן לשכנע את ארה"ב להוסיף ולהיות מעורבת. ביטויים של חיבה ושל חמימות כלפי אמריקה צריכים לתפוס מקום בולט בשיחת פנים אל פנים ובמסיבת עיתונאים. "היום יותר מתמיד הייתי רוצה להגיד שאנחנו אסירי תודה. אנחנו מתפללים לשלומה של אמריקה, מבית ומחוץ. העולם החופשי מוסיף להיות תלוי בכם".

"מצוין", ישיב הנשיא. "עכשיו, אדוני ראש הממשלה, הבה נדבר על שתי מדינות לשני עמים".

אבל זה כבר נושא אחר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny