ישראל בע"מ מציגה: התאוששות מהירה אבל חסימות במנועי הצמיחה

 חברות בעולם העסקי נמדדות, בין היתר, לפי שיעור הרווחיות שלהן. מדינות נמדדות לפי רמת הרווחה שהן מסוגלות להעניק לאזרחים שלהן. כפי שהפירמה שואפת למקסם את רווחיה, מדיניות כלכלית לאומית נכונה אמורה להשיא רווחה לכל האזרחים בטווח הארוך. הדרך המקובלת להעריך את היכולת של המדינה לספק רווחה לאזרחיה היא באמצעות התוצר לנפש: התוצר - כלומר השווי של כל מה שמייצר המשק בשנה - מחולק בגודל האוכלוסייה. ככל שהתוצר לנפש של מדינה מסוימת גבוה יותר, כך אפשר להתייחס אל אותה מדינה כעשירה יותר.

צמיחה היא גידול בתוצר של המשק. שיעורי הצמיחה של המשק הישראלי נחשבים גבוהים יחסית לאלו של מדינות המערב המפותחות, אבל צריך לזכור שקצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא הגבוה ביותר בין מדינות OECD. כשמודדים את כלכלת ישראל לפי קצב הגידול בתוצר לנפש, הפער נמחק כמעט לחלוטין: לפי ניתוח של בנק ישראל, בין השנים 1995 עד 2015, למשל, התוצר לנפש בישראל גדל בקצב שנתי ממוצע של 1.6%, לעומת ממוצע של 1.5% במדינות OECD.

חלק ניכר מהצמיחה המהירה של המשק הישראלי לאורך השנים היה תוצאה של הגידול באוכלוסייה והצטרפות של הרבה עובדים חדשים לשוק התעסוקה - ולא כתוצאה ממדיניות כלכלית נכונה או התייעלות וחדשנות טכנולוגית.

ובכל זאת יש גם חדשות טובות. ב-2021 ישראל דורגה לראשונה בתולדותיה בין 20 המדינות בעלות התוצר לנפש הגבוה בעולם. על פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, ישראל הגיעה למקום ה-19 בעולם - והמיקום משתפר אף יותר כשמוציאים מהדירוג מדינות קטנות במיוחד כמו סן-מרינו, לוקסמבורג ואיסלנד.

על פי קרן המטבע, התוצר לנפש בישראל מגיע ל-50 אלף דולר לנפש ישראל (במחירים שוטפים), וישראל מקדימה מדינות שנחשבות בעיני ישראלים רבים למתקדמות יותר כמו ניו זילנד (48,350), בריטניה (46,200) וצרפת (45,030).

  

אבל צריך לזכור שהנתונים האלה מושפעים מההתחזקות המרשימה של השקל מול המטבעות האחרים בשנים האחרונות. הדרך המקובלת יותר למדוד תוצר לנפש היא במונחי שוויון כוח קנייה (PPP), תוך נטרול ההשפעה (המעוותת לעתים) של שערי החליפין.

בהשוואה כזו מתברר שהתוצר לנפש בישראל עדיין נמוך בכ-12.5% מהנתון הממוצע במדינות האיחוד האירופי (לפי הבנק העולמי, נכון ל-2020). ממה נובע הפער הזה? לצד מחקר שנערך בנושא (ראו מסגרת) אפשר להזכיר הסברים שונים: למשל שיעור גבוה במיוחד של שכירים שמועסקים בענפי השירותים (שהפריון בהם נמוך), או רמה נמוכה יחסית של מיומנויות מקצועיות (כמו ידיעת אנגלית או יכולת להשתמש באינטרנט) שבאה לידי ביטוי בציונים נמוכים שמקבלים העובדים בישראל במבחנים בינ"ל השוואתיים.

ישראל גם סוחבת על גבה גיבנת בדמות הוצאות הביטחון - תקציב הביטחון של ישראל במונחי תוצר גבוה פי 4 ויותר ממדינות מערב אירופה שנחשבות בנות השוואה לישראל. הצעירים היהודים והדרוזים בישראל נכנסים לשוק העבודה באיחור רב בגלל שירות צבאי או לימודים בישיבה - וגם עובדה זו פוגעת בצמיחה ובתוצר לנפש.

בשורה התחתונה ישראל אולי צומחת מהר אבל לא מספיק מהר כדי לסגור את הפער בינה למדינות ה-OECD  

חזרה לא מלאה למצב הנורמלי

חשוב להדגיש כי השימוש בתוצר לנפש הוא כדי למדוד את היכולת של מדינה להעניק רווחה לתושביה. אין זה אומר שהתושבים אכן נהנים מרווחה כזו בפועל. חלוקת הכנסות לא-שוויונית יכולה להוביל לכך שגם במדינות העשירות ביותר "על הנייר" רוב התושבים יהיו עניים. פערים גדולים ביכולת ההשתכרות של התושבים - מובילים לתוצאה דומה.  

בשנים האחרונות דובר לא מעט על כך שישראל היא מדינה של שתי כלכלות: כלכלת ייצוא והייטק תחרותית ומובילה לעומת כלכלה מסורתית שמקרטעת מאחור. דובר לא מעט על יוקר המחיה ועל הפערים החברתיים כמו גם על העובדה שבשתי קבוצות אוכלוסייה גדולות, החרדים והערבים, יש שיעור נמוך של מועסקים ובקרב אלה שבכל זאת עובדים, רק מעטים מצליחים להגיע למשרות איכותיות.

אבל המגמה הכללית בשנים האחרונות הייתה של שיפור, לפחות עד לפרוץ מגפת הקורונה. "זה לא נכון להגיד שהפערים גדלו עד הקורונה", אומר פרופ' צבי אקשטיין, מנהל מכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי (IDC) הרצליה. "יש קבוצות שצומחות חזק כמו ההייטק אבל כשמסתכלים על שיעור האנשים שנמצאים מתחת לקו העוני, הייתה תקופה ארוכה מאוד שהוא היה בירידה, בעיקר עקב כך שהייתה הצטרפות לשוק העבודה של בן הזוג השני. בסה"כ היה שיפור בתעסוקה ובהכנסת משקי הבית".

לגבי המצב הנוכחי, לאחר כמעט שנתיים של חיים בצל הקורונה, אקשטיין מסתמך על עבודת מחקר שנעשתה בביטוח הלאומי שמראה כי יש עלייה בעוני, "אבל לא דרמטית" ובסה"כ, לדבריו "יש חזרה לנורמלי אבל היא לא מלאה".

איפה הייתה הרעה?
"אצל הגברים הערבים, בדגש על הצעירים, אנחנו רואים ירידה גדולה בתעסוקה ובהכנסות. זו הקבוצה היחידה שבה אנחנו רואים גידול דרמטי שלילי. אצל הנשים הערביות, הגברים החרדים והנשים החרדיות - אין הרעה".

ומה אפשר לומר על מצב המשק בהשוואה בינלאומית?
"באופן כללי אנחנו יוצאים מהקורונה במצב הרבה יותר טוב מהממוצע. משתי סיבות: משקל ענף התיירות (במשק) מאוד נמוך. ובנוסף, משקים שיש להם ענף הייטק מאוד מצליח יוצאים מהקורונה טוב מאוד".

ארבעה מנועי צמיחה

הסקטור העסקי, האחראי ל-70 מהתוצר של המשק, התאושש מהקורונה במהירות מפתיעה. אבל מה לגבי בעיות היסוד של כלכלת ישראל?

"המשק הישראלי בולט לרעה בשני היבטים", אומר אקשטיין, "ענפי המסחר והשירותים והענפים המקומיים - שם הפריון נמוך. בניין, מסחר, שירותי אוכל, תיירות, בנקים, המגזר הציבורי. כל השירותים שלנו שלא פועלים בתחרות מול העולם, שיש עליהם בירוקרטיה נוראית, שאין בהם תמריצי תחרות והתייעלות גדולים - הם הענפים שבהם התוצר לשעת עבודה נמוך. אנחנו שם כבר הרבה שנים".

אישור תקציב 2022 בכנסת נוטע באקשטיין אופטימיות זהירה לגבי העתיד. "חוק ההסדרים כלל הרבה מאוד רפורמות חיוביות ומהלכים שיש סיכוי שיגרמו לשינוי חיובי", הוא אומר. "פתיחת המשק לתחרות, פירוק מכון התקנים והאפשרות לייבא מוצרים בקלות ולהתחרות כאן, הקמת רשות לבירוקרטיה שתקל על ההשקעות - השינויים האלה בתהליך וזה ייקח הרבה זמן, אבל הכיוון נכון".

בהשאלה מעולם העסקים היכן נמצא האפסייד של כלכלת ישראל?
"קודם כול בחינוך. החברה החרדית והערבית ועניי ישראל כולם, שלא מקבלים חינוך טוב ביסודי ובתיכון ובטח לא אחרי הצבא. זה בערך 55% מהאוכלוסייה. מנוע צמיחה מרכזי אחד זה ההון האנושי, יכולות התעסוקה שלהם. מנוע שני זה השקעה בתחבורה, במיוחד תחבורה ציבורית. כלכלה מודרנית היא כלכלת שירותים ושירותים דורשים ניידות של האנשים שנותנים את השירותים. כשהכבישים פקוקים, גם המשאיות שמובילות את החלב למכולת מתעכבות וזה מייקר את החלב, ומערבלי הבטון מתעכבים וזה מייקר את הבנייה והאינסטלטור מספיק לעשות תיקונים רק בדירה אחת במקום שתיים. התחבורה היא נושא מאוד דרמטי בפריון של המשק, זה המקור השני הכי דרמטי שהממשלה יכולה לעשות בו המון. נושא שלישי הוא תחרותיות בייבוא, ומניעת התחזקות השקל, והדבר הרביעי הוא הורדת הבירוקרטיה בהשקעות פרטיות, במיוחד בענפי המסחר והשירותים".

וגידול האוכלוסייה המהיר, זה גם משהו שככלכלן היית רוצה לשנות?
"אני דווקא חושב שיש יתרונות גדולים למדינות צפופות".

למה העובד הישראלי מייצר פחות

לפני שנתיים, פרסם מכון אהרן עבודה שניתחה את הפער בין הפריון של עובד ישראלי לעובד ממוצע בקבוצת מדינות דומות לישראל (אוסטריה, בלגיה, דנמרק, אירלנד, הולנד, פינלנד ושוודיה). הערך שמייצר עובד ישראלי ממוצע בשעה אחת נמוך ב-26.1 דולר מהערך שמייצר העובד הממוצע בקבוצת המדינות שנבחרו. אילו עובד ישראלי היה מייצר ערך שווה לזה של עמיתיו האירופאים - התוצר של המשק הישראלי היה גבוה יותר ב-600 מיליארד שקל, או 40% מרמתו הנוכחית. החוקרים מעריכים שאם המדינה לא תעשה מאמץ גדול לסגור את הפער, הוא רק ילך ויתרחב, כי קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה מאלץ את ישראל לרוץ מהר יותר מהמדינות האחרות כדי לעמוד בקצב שלהן.

ממה מורכב הפער הזה? העבודה של מכון אהרן מסבירה את הפער בכך שההשקעה בישראל נמוכה יותר בכל התחומים - בסקטור הציבורי, בסקטור הפרטי ובהון האנושי. מדובר למשל ברמת תשתיות תחבורה נמוכה מאוד ביחס למדינות האחרות, בתשתיות דיגיטליות לא מפותחות של הממשלה, בעלויות מימון גבוהות של הפירמות, בחוסר תחרות בענפים במשק, בבירוקרטיה ומיסוי שמכבידים על עשיית עסקים ובמערכת חינוך שאינה מציידת את הצעירים ואת העובדים המבוגרים שלה בכישורים מתאימים לשוק העבודה המודרני.

אם תרצו המחשה במספרים, מתוך אותם 26.1 דולר לשעה כ-8 דולר חסרים בגלל ההשקעה הנמוכה בסקטור הציבורי (בעיקר בתשתיות תחבורה), סכום דומה חסר בגלל רמה נמוכה של השקעות בסקטור הפרטי ועוד כ-5 דולרים העובד הישראלי מפסיד בגלל רמת מיומנויות נמוכה. יתר הפער מיוחס לשלל גורמים קטנים יותר.