ארדואן עומד למשפט הבוחר: יום הדין של האח המוסלמי מאיסטנבול

מה טוב היה אילו מפלגות יכלו להגיד לבוחריהן, שאין צורך להתרגש או להרים קול; שהשאלה מי ירכיב את הממשלה הבאה חשובה כשלעצמה, אבל לא חשובה מאוד, מפני שהדמוקרטיה הבוגרת שלנו מבורכת בשכל ישר ובנטייה טבעית להמשכיות.

אבל מפלגות פוליטיות אינן קיימות כדי להרדים את בוחריהן. רק לעיתים רחוקות הן חושבות אדישות לתכונה רצויה. מפלגות, יהיו אשר יהיו, משתדלות לתאר בחירות, כל בחירות, כגורליות, היסטוריות, דרמטיות.

לשון ההפלגה של מפלגות או של פרשנים פוליטיים בזמן מערכת בחירות ראויה אפוא לספקנות ניכרת. והיא ראויה לספקנות מיוחדת כאשר מתלווה אליה הציון, "הפעם הבחירות באמת גורליות".

חוץ מזה שהפעם הבחירות בטורקיה ביום א' הבא באמת גורליות. גורליות במידה כזאת שספק אם היו חשובות מהן ב־99 שנותיה של הרפובליקה הטורקית (קמה באוקטובר 1923). נובע מהן פוטנציאל של שינוי מהלך ההיסטוריה, לא רק זו של טורקיה כי אם גם של סביבתה המיידית והמיידית־פחות.

Turkey's presidential candidate Kilicdaroglu hopes to end Erdogan's two-decade rule - this weekend's vote might be his last chance to reach the seemingly impossible goal. pic.twitter.com/9i8cWCHKyL

- DW News (@dwnews) May 10, 2023

אגרוף הברזל של המייסד

הרפובליקה הטורקית נועדה לגייס את הטורקים למשימה, שכמעט כל המשקיפים, פנימיים וחיצוניים, חשבו לחסרת כל סיכוי: כינון מדינת לאום טורקית על הריסות האימפריה העות'מאנית. את נס תקומתה היא חייבת לאגרוף הברזל של מייסדה, מוסטפא כמאל ('אטאטורק'). הוא אמנם העלה מס שפתיים לדמוקרטיה, אבל לא הרשה לה להתפתח, אלא רק למראית עין. סיבה אחת הייתה שהבוחרים, כאשר ניתנה להם ההזדמנות הנדירה לבחור, הצביעו לטובת פוליטיקאים שהצטיירו כמתנגדי מגמתו החילונית של אטאטורק.

כאשר נערכו לבסוף בחירות חופשיות, 27 שנה לאחר קום הרפובליקה, 12 שנה לאחר מות המייסד, מפלגת העם הרפובליקאית שהוא הקים (הידועה בראשי התיבות הטורקיים CHP), נחלה תבוסה ניצחת. והיא חזרה והובסה ברוב הבחירות שבהן השתתפה בשנים הבאות. מנצחי 1950, אשר חזרו וניצחו בשתי בחירות נוספות, בוודאי לא היו אסלאמיסטים, אבל היו מתונים ושמרנים יחסית. עשר שנים לאחר עלייתם לשלטון, קבוצה של קציני צבא צעירים, שחשבה את עצמה לשומרת הסף של מורשת אטאטורק, גררה את ראש הממשלה אדנאן מנדרס אל הגרדום.

מאותו זמן ואילך, במשך חצי מאה ויותר, הצבא חזר והתערב, לפעמים בברוטליות, לפעמים בעדינות, לפעמים רק ברמז (פעם אחת באמצעות הודעה באינטרנט, שניתן לה הכינוי "הפיכה פוסט־מודרנית").

הצבא היה האפוטרופוס של הרפובליקה החילונית. לפוליטיקאים, ימין, שמאל ומרכז לא היתה ברירה אלא לנשוך את שפתיהם, ולציית. הגנרלים היו מפזרים את ממשלותיהם, קורעים לגזרים את חוקותיהם, שולחים אותם למחנות מעצר, משעים אותם מן החיים הפוליטיים, ובסופו של דבר מניחים להם לחזור ולהחזיק במוסדות השלטון כל זמן שהם יבינו כי השלטון האמיתי שייך לצבא ולביורוקרטיה הנאמנה לו ('המדינה העמוקה').

קשה להחליט אם כישלון הגנרלים היה תוצאה של עודף נחישות או של מיעוט נחישות. ב־2003 הם היו יכולים למנוע בקלות את עליית רג'פ טאייפ ארדואן לראשות הממשלה. בחמש השנים הבאות הם היו יכולים להפיל אותו, כמעט באותה הקלות.

האם הם נמנעו מלעשות כן מפני שלא עמדו על מניעיו ולא הבחינו בשיטותיו? או מפני שחששו מפני תגובות העולם החיצון? או אולי מפני שפשוט נגמלו מן ההרגל הפוטשיסטי?

על השאלה האחרונה אפשר להשיב ללא קושי ב'לאו' מוחלט. עובדה, הם חזרו וניסו את כוחם בהפיכה צבאית אלימה ב־2016. הם אפילו שלחו יחידת קומנדו להרוג את ארדואן, אבל לא מצאו אותו בבית הקיט שלו על שפת הים השחור. כישלון ההפיכה קרא דרור לכל דחפיו הסמכותניים של ארדואן. הוא גדש את בתי הסוהר במתנגדים אמיתיים ומדומים, והטיל הגבלות על חופש הדיבור, ההתארגנות והמחאה של מתנגדיו. הוא טיהר את הצבא, והכפיף אותו למרותו הישירה. זה לא היה עולה על הדעת ב־70 השנה הקודמות.

גם רודנים יכולים להיות נבחרים. ארדואן של טורקיה אמנם נבחר שש פעמים, אבל שלט כרודן בין בחירות לבחירות. עכשיו חייו הפוליטיים תלויים לו מנגד

הנה תזכורת גראפית מעיתון איטלקי, יולי 2016, המציגה אסירים חצי ערומים וּכבוּלי ידיים מייד לאחר כשלון ההפיכה הצבאית נגד ארדואן. הוא נקם ללא רחם pic.twitter.com/pgcXXNbZMQ

- יואב קרני (@KavHamashve) May 11, 2023

הרושם הכוזב שהצליח

הצלחתו הפוליטית הייתה תוצאת הצירוף של עורמה ושל אגרסיביות. העורמה היטיבה לשרת אותו בשנים הראשונות של שלטונו, כאשר אחיזתו הייתה רופפת והגנרלים עקבו אחריו בשבע עיניים. הוא הצליח לעורר את הרושם הכוזב, גם מבית וגם מחוץ, שהוא אולי קצת דתי, אבל הוא נאמן לחלוטין לערכי אטאטורק.

הוא העמיד פנים שלבו נמצא במערב, ואין לו שאיפה גדולה יותר מאשר לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי. קשה למנות על אצבעות יד אחת את האנשים שפיקפקו בכנותו מלכתחילה. טורקים האמינו לו, אירופים האמינו לו, אמריקאים האמינו לו וגם ישראלים האמינו לו.

ישראל העניקה לו לבסוף את ההזדמנות לעשות את סיבוב הפרסה הבולט הראשון שלו, ב־2009, לאחר ריב פומבי עם הנשיא שמעון פרס בוועידת דאבוס. אחר כך בא כישלון טיפולה של ישראל בספינה 'מרמרה הכחולה' בדרך לעזה, ב־2010. או אז בקע 'האח המוסלמי' מחזהו של ארדואן. אין כמעט ספק שהוא קינן שם מאז ומעולם.

לאחר 2016, לפיתתו סביב צווארה של טורקיה התהדקה והלכה, עד שב־2019 הוא הפך את עצמו לנשיא ביצועי עם סמכויות בלתי מוגבלות ועם ארמון של אלף חדרים.

מכאן ואילך הוא היה מוּעד לתפיסת מרובה, מחלת זיקנה נפוצה של מנהיגים סמכותניים. מפעם לפעם הוא חשף טפח של סדר יומו האמיתי. למשל, לאחר שעיצבן את דונלד טראמפ, והלירה הטורקית צללה, ב־2018, חתנו של ארדואן, שהיה גם שר האוצר שלו, הבטיח כי טורקיה תצטרף למאמץ עולמי להרוס את הדולר.

לרקוד את הריקוד

אבל ארדואן הוא קודם כול רב־לוליינים. אין לו כל קושי לרקוד את הריקוד המפורסם של לנין, "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה". ויתורים טקטיים הם לחם חוקו של המהפכן, אף כי כמובן אינם אלא אחיזת עיניים.

צעד אחורה מבחינתו ומבחינת תומכיו היה ההתפייסות עם ישראל באוגוסט שעבר. הוא התקוטט זמן מה עם ולדימיר פוטין, לפני שכונן איתו ברית דה־פקטו, למורת רוחו של המערב. הוא היה ריעו של בשאר אל־אסד. הוא דגל פעם בדוקטרינה של 'אפס בעיות' במדיניות חוץ, לפני שרב כמעט עם כל שכניו.

הוא שחר פיוס עם הכורדים לפני שהפך לאויבם המושבע ביותר.

ארדואן אל־נכון מצטער שלא הצליח לנטרל מעיקרה את האופוזיציה החילונית. מפלגת העם הרפובליקאית השנואה מיסודו של אטאטורק היא המאיימת עכשיו על תקוותו להיות נשיא־לכל־החיים. מועמדה לנשיאות, כמאל קליצ'דארוֹלוּ, ביורוקרט חרוץ, צנוע ודל־כריזמה, בן המיעוט האַלֶוי, מוביל בסקרים, אם גם בהפרש קטן מאוד, העשוי להתהפך על נקלה.

סקר בחירות אחרון בטורקיה (יום ג') חוזה ניצחון למועמד האופוזיציה קליצ'דארוֹלוּ כבר בסיבוב הראשון.

אבל הפרש יתרונו על פני ארדואן קטן, והמרחק שלו מ-50% נמצא במעמקי טעות הדגימה. הבה לא נמהר אפוא.

עם זאת ברור בהחלט שגורל השלטון בטורקיה תלוי על בלימה. אפשר ששינוי היסטורי מתרגש וּבא https://t.co/JW44cErLUg

- יואב קרני (@KavHamashve) May 11, 2023

אפשר להגיד על ארדואן, שהוא הפוליטיקאי הממולח ביותר של זמננו, לפחות באותו חלק של העולם שבו יש דמוקרטיה כלשהי. עלייתו והתארכות שלטונו יילמדו יום אחד בבתי ספר לשליטים סמכותניים. הבה נקווה שתבוסתו ונפילתו יילמדו בבתי ספר למנהיגים דמוקרטיים, אם כי מוטב שלא להקדים ולשלם דמי הרשמה.