המומחה שקובע: זו הסיבה שלמרות הסבבים התכופים מול חמאס, ההרתעה הישראלית נכשלה

הכותב הוא מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בין לאומיים באוניברסיטת תל אביב. ספרו The Power of Deterrence: Emotions, Identity, and American and Israeli Wars of Resolve התפרסם לפני מספר שנים בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'

ממדי ההרס והאימה של התקפת חמאס בדרום הארץ טרם התגלו במלואם, אך כבר עתה ברור כי זו הייתה התקפה חסרת תקדים בהיקף שלה, בתעוזה שלה ובנזק שגרמה. עוד מוקדם לנתח את מכלול הגורמים שהביאו אליה, אך גורם בולט שניתן לזהות כבר עתה הוא תחושת הביטחון הכוזבת שיצרה תפיסת ההרתעה הישראלית, וספציפית הרעיון שבאמצעות הפעלת כוח קטלנית בסיבוב קודם אפשר ליצור הרתעה עתידית. כך למשל, השר לשעבר צחי הנגבי ציין עם סיום מבצע "שומר החומות" ב־2021 כי תגובת הנגד של צה"ל במהלך המבצע תביא לשקט ל־15 שנה. לדבריו, כשם שחיזבאללה ריסן את התנהגותו לאחר מלחמת לבנון השנייה, כך חמאס הבין את המסר, ולא עתיד לתקוף את ישראל בקרוב.

זו תפיסה שגויה, כפי שלימדו הדינמיקות שליוו סבבים גדולים קודמים בין ישראל וחמאס כמו עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. לא רק שכל אחד מהם התרחש חרף התגובה העוצמתית של צה"ל בסיבוב הקודם, אלא שחמאס במידה רבה הגדיל מסבב לסבב את כמות הרקטות ששיגר, ואת טווח הפגיעה שלהן. זאת אף שלכאורה, פעולות הסבב הקודם התיימרו להעביר מסר מרתיע, ולמנוע את הפעולה העתידית.

כשהסטטוס קוו נפגע, ההרתעה בסכנה

יש אומנם הטוענים כי בשונה מהרתעה בין מדינות, למשל במהלך המלחמה הקרה, המאופיינת במצב בינארי הרתעה עובדת/ הרתעה נכשלת, ההרתעה נגד איומים כמו זה של חמאס גמישה יותר; מטרתה אינה למנוע התקפות כלל, אלא לצמצם את היקפן ובמיוחד לדחות אותן, כחלק מתפיסה של הרתעה מצטברת. אולם הסבבים התכופים, העלייה בעוצמת ההרס והתעוזה של חמאס, במיוחד כפי שנגלה באירועים המחרידים האחרונים, ממחישים שתפיסה זו הייתה מוטעית.

ברור כי הצלחת הרתעה אינה תלויה רק בפעולות שנוקט הצד שמנסה להרתיע, אלא גם בפרשנות שמייחס אליהם המאתגר.

כך למשל, העובדה כי ישראל הגיבה בעוצמה להתקפות קודמות עשויה הייתה ללמד את חמאס שהוא צריך להיות מורתע, אך חמאס גם היה עשוי ללמוד לקח אחר - כמו למשל שההרתעה הישראלית נכשלה, אחרת מדינת ישראל לא הייתה טורחת להגיב ולהסביר שהיא פועלת להשיב את ההרתעה שלה. זאת ועוד, למאתגר מגוון שיקולים שאינם נוגעים רק לתגובה הצפויה של השחקן המבקש להרתיע. גורם מרכזי המשפיע על שיקולי המאתגר נוגע למידת שביעות הרצון שלו מהמצב הקיים. כשהסטטוס קוו הקיים פחות נוח למאתגר, כך יש לו מוטיבציה רבה יותר לפעול לשינויו, מה שכמובן יביא לכישלון ההרתעה.

שורה של פעולות שעשו ממשלות ישראל, ובראשן הממשלה הנוכחית, הרעו את הסטטוס קוו ולכן הגדילו את רצון חמאס לערער אותו, כמו למשל תהליך המו"מ עם ערב הסעודית והתוצאות הצפויות ממנו לפלסטינים.

הרתעה אינה תחליף למדיניות חוץ טובה

השילוב של ההישענות על הרתעה והאמונה הכמעט מיסטית בה עם ההתנהלות המופקרת של הממשלה הנוכחית, יצרו מצב הרסני במיוחד. האמונה בהרתעה אפשרה לנקוט צעדים שמתחו את יכולת הצבא והחלישו אותו, מתוך התפיסה שניתן להקצות כוחות מזירת עזה לגדה לאור המתיחות הגוברת שם - מתיחות שלובתה, בין היתר, על ידי פעולות הממשלה עצמה. אולם בעוד שהממשלה הגדילה את הדרישות מהצבא, היא הזניחה את המוכנות שלו. המהפכה המשפטית שקידמה הממשלה בזמן שחמאס מתעצם לא רק פגעה אנושות בלכידות, במוכנות וביכולת של הצבא, אלא גם בתשומת הלב הישראלית לנעשה בחמאס.

כפי שהסביר פרופ' אורי בר־יוסף לפני כמעט יובל שנים, מדינת ישראל מעניקה משקל יתר לעליונות הצבאית לשמירה על ההרתעה, אך כפי שהוא מצטט את חוקרי ההרתעה החשובים, אלכסנדר גורג' וריצ'רד סמוק, הרתעה אינה תחליף למדיניות חוץ טובה. המלחמה האחרונה העניקה שיעור נוסף וכואב הממחיש זאת. העיוורון לגבי מוגבלות ההשפעה של ההרתעה הישראלית אומנם משותף למספר ממשלות, אבל הבחירה שלא להביט נכוחה במציאות חרף האזהרות החוזרות ונשנות של מערכת הביטחון ובכירים לשעבר בה, ואינדיקציות מודיעיניות שונות כמו ממצרים על התקפה אפשרית של חמאס, אינה רק עיוורון אלא עצימת עיניים מכוונת לטובת אינטרסים פוליטיים צרים, שעליהם שילמו רבים בחייהם.