תנועות מחאה טובעות חותם גם כאשר אינן מאריכות ימים. בדרך כלל הן אינן מאריכות ימים, וככל שקיצוניותן מרחיקה לכת - כך גוברת הסבירות שהן יחוללו גל-נגד.
תנועות המחאה המפורסמות של הדורות האחרונים היו אלה של שנות ה-60, בצפון אמריקה ובמערב אירופה.
● גם אחרי היירוט המוצלח: 30 אלף דולר ויש לכם כטב"ם מתוצרת איראן
● הכל למכירה: כך זורם הכסף הסיני לאוניברסיטאות אמריקאיות
● החברה הלוהטת בעולם יצאה למסע רכישות בישראל. ויש גם חדשות רעות
התנועה נגד מלחמת וייטנאם שטפה את הקמפוסים של אמריקה ואת כיכרותיה. היא הגיעה אל שיא כוחה ב-1971 וב-1972. ואו-אז, שנוא נפשה, הנשיא ריצ'רד ניקסון, נחל את נצחון הבחירות הגדול ביותר של כל הזמנים: 49 מ-50 המדינות של ארה"ב הצביעו בעדו.
ב-1968 התפשט מרד סטודנטים גם באירופה. שדה-הקרב העיקרי שלו היה הרובע הלטיני בפריז. הנשיא דה גול נמלט מעיר הבירה, וכפסע היה בין המהפכנים לבין תפיסת השלטון. דה גול חזר, וערך בחירות בזק לאסיפה הלאומית. מפלגתו קיבלה את הרוב הגדול ביותר של כל הזמנים: כמעט שלושה רבעים של מושבי הפרלמנט.
האם זה מה שעומד לקרות לתנועת המחאה נגד ישראל, המתפשטת משני עברי האוקיאנוס האטלנטי? בהחלט יתכן. במובן מסוים יש לישראל מזל: המחאה מתנהלת עם רוח דו-כיוונית. לפרקים הרוח הזו נושבת בגבה, אבל מתרבים הסימנים שרוח נגדית צוברת תנופה.
״זמנים טעונים בקמפוסים״ של אמריקה, מדווח ׳סטאר טריביון׳ במדינת מינסוטה. בין השלטים, ״אינתיפאדה היא מהפכה, היא מאבק מזוין. תהילה להתנגדות״
אמריקאים מגלים סימני עייפות מן הכיוונים השמאליים הרדיקליים של הפוליטיקה שלהם. העייפות הזו אינה נוגעת לישראל, לפחות לא לפי שעה. היא נוגעת לעניינים מבית: לפשיעה עירונית, להגירה לא חוקית, לנסיונות לכפות דפוסי מחשבה אידיאולוגיים על בתי ספר ועל אוניברסיטאות.
במובן הזה, התנועה נגד ישראל ב-2024 מתחילה להזכיר את התנועה נגד וייטנאם מ-1965 ואילך. כמו התנועה ההיא גם זו הנוכחית עשויה להסתיים בניכור של דעת הקהל ובתזוזת המטוטלת ימינה. דונלד טראמפ הוא ביטוי אפשרי אחד של תזוזה כזאת. אבל מוטב לזכור, שאף כי המחאה של שנות ה-60 וה-70 הובסה אלקטורלית, היא שינתה לבלי הכר צורות מחשבה והרגלים. היא פילסה דרך לשינויים היסטוריים, שאומנם לא השתוו למאוויי יוזמיה, אבל היה להם אפקט מחשמל של שבירת כלים. וייטנאם היתה מנוף. באותו מובן ישראל הופכת למנוף.
אולי זה עניין של הורמונים
איזו מידה של רצינות אנחנו צריכים לייחס למהפכני הקמפוסים של הימים האלה? האם הקריאות למהפכה ול'אינתיפאדה עולמית' יתפתחו לקריאת תיגר נועזת על כל המערכת? אולי מזלה של המערכת הוא שאנחנו מתקרבים במהירות אל פגרת הקיץ. האומנם הסטודנטים של אוניברסיטת קולומביה ועמיתיהם בקמפוסים אחרים יישארו באוהליהם מעבר לאמצע החודש הבא? זו שאלה כמעט-קוריוזית, אבל לפעמים מהפכה כורעת תחת נטל של קוריוזים.
כך או כך, ישראל נמצאת עכשיו במקום לא רצוי. המאבק נגדה נעשה מקור ההשראה של הסתערות דורית על הסדר הקיים. מבלי להתנשא, אנשים צעירים נוטים להאמין יותר מזקניהם בסבירותו של שינוי גורף. אולי זה עניין של תום הנעורים, של היעדר ציניות ושל אמונה כנה בתיקון עולם; אולי אפילו עניין של הורמונים.
אין קושי לראות את הנטייה המעגלית. המחאה נגד וייטנאם התרחשה לפני כמעט 60 שנה; ו-20 שנה אחריה המחאה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה שטפה את הקמפוסים של אמריקה ושל מערב אירופה.
עיתון בשיקאגו מדווח על התפשטות המחאה נגד ישראל לקמפוס אוונסטון של אוניברסיטת נורת׳ווסטרן
הניסיון להעתיק דפוסי פעולה מזו האחרונה הנחה מלכתחילה את המאבק למען חרם כלכלי ופיננסי על ישראל, זה הידוע בראשי התיבות האנגליים BDS, אשר שורשיו נעוצים בימי האינתיפאדה השנייה. הלוחמים באפרטהייד דרשו שאוניברסיטאות, רשויות מקומיות וקרנות פנסיה ציבוריות ימשכו את השקעותיהן מחברות מסחריות, שעמדו בקשרים עם משטר המיעוט הלבן.
החמרת המצב הפנימי בדרום אפריקה בימים ההם, כולל אלימות של כוחות הביטחון נגד צעירים שחורים, הקלה על תנועת הסנקציות. היא ניזונה גם משינויים פנימיים מרחיקי לכת בתוך ארה"ב, שכללו את ביטולה של הפרדת הגזעים במדינות הדרום. בסוף שנות ה-70, ארה"ב גם הכניסה רשמית שיקולים של זכויות אדם למדיניות החוץ שלה.
המשטר בדרום אפריקה לא היטיב להבין את השינויים האלה. הוא הוסיף להניח שתישמר לו תמיכת הימין האמריקאי. הוא גם הסתבך בשערוריה כספית ופוליטית איומה סביב הניסיון לקנות עיתונים ועיתונאים מבית ומעבר לים. הוא התחיל להימאס על אמריקאים משני עברי המתרס.
מזל רע: השטחיות פועלת נגדנו
ששת החודשים האחרונים הנחילו ליוזמי BDS את המקום שאליו קיוו להגיע ב-20 השנה הקודמות. בעיני דור חדש של מוחים, ישראל היא דרום אפריקה של זמננו. הדמיון הזה מיוסד על עובדות, אבל גם על אוסף של קלישאות.
מפעם לפעם אנחנו מקבלים עדויות מן השטח למידת השטחיות, שלא להגיד בורות, מצד המוחים. אבל זה היה נכון גם במחאה נגד דרום אפריקה בשנות ה-80. מזלן הרע של דרום אפריקה בימים ההם ושל ישראל בזמן הזה הוא הקלות שבה שטחיות פועלת לרעתן. לפני הרבה שנים זה היה הפוך.
התפשטות המחאה בימים האחרונים עוצרת נשימה. התקשורת בארץ חוזרת ומבליטה צדדים אנטישמיים בתנועה הזו. אי אפשר להתכחש כמובן לביטויי אנטישמיות. מחלקם נודף היגיון של השמדת-עם, ופה ושם גם קריאות מפורשות. אבל הניסיון להדביק תווית של אנטישמיות על כל תנועת המחאה יקשה עלינו להבין את מניעיה, את מטרותיה ואת השפעתה. הוא גם יקשה עלינו להבין את עומק בדידותה המתעצמת של ישראל בדעת הקהל האמריקאית והמערבית בכלל.
עיתון במדינת קולורדו מראה שוטרים בחגור מלא דוחפים מפגינים פרו-פלסטיניים בקמפוס בעיר דנוור
ה'ניו יורק טיימס' מפרסם הבוקר מפה של התפשטות המחאות בארה"ב, המראה 16 אוניברסיטאות בולטות שבהן המשטרה עצרה מפגינים ועוד 50 ויותר שבהן היו מחאות ללא מעצרים. בשבת נעצרו 170 סטודנטים באוניברסיטת אריזונה בלבד.
ידיעות בולטות על תנועת המחאה הופיעו בשבת בעמודים הראשונים של עשרות עיתונים, אם כי אחדים גם הבליטו את חומרת התפשטותה של האנטישמיות. העיתון 'יו-אס-טודיי' ושורה של עיתונים הקשורים בו פרסמו דוח מפורט מ"כל 50 המדינות" על מצוקתם הפיזית והרגשית של יהודים.
פעילה יהודייה אחת, שושנה בן הרוש, בת 43, מספרת לעיתון, "יהודים שואלים 'האם יש לך דרכון?', 'האם יש לך נשק?' ככה הם מדברים". היא אומרת שסרטוני הבישול שלה הוצפו במסרי שנאה.
פה ושם אפשר לראות גם הפגנות-נגד, אבל הן אינן מצטיינות בהתלהבות ובנחישות. במרכזן עומדת הדרישה לשחרר את החטופים. בדרך כלל אין בהן ביטויים של הגנה על ישראל או הצדקת מלחמתה.
בפעם הראשונה בהיסטוריה של יהודי אמריקה, לפחות מאז ערב מלחמת העולם השנייה, קשה לארגונים היהודיים להוציא המונים אל הרחובות. אין מנוס מלהודות שישראל עומדת בעיצומה של נסיגה היסטורית, ולא ברור כלל מה ישים קץ לנסיגה הזו.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.