יריית הפרידה של ביידן: תעשיית פלדה לא תימכר ליפן בשל "איום לביטחון הלאומי"

את שאריות נשיאותו של ג'ו ביידן אפשר כבר להתחיל לחשב בשעות, כמעט בדקות. אבל כוחו החוקתי אינו פוחת אף כמלוא הנימה. אין לו עתיד, אבל יש לו הווה, עד הרגע האחרון ממש. הוא עדיין חותם על צווים ומחלק הוראות.

● פגזים וחימושים ב-8 מיליארד דולר: מתנת הפרידה של ביידן לישראל 
● שוויץ הזמינה מאלביט מל"טים, והיא לא מרוצה מהם 

בסוף השבוע שעבר הוא קיבל החלטה רבת משמעות בשביל הסחר הבין לאומי, בשביל יחסי ארה"ב עם אחת מבעלות בריתה החשובות ביותר, ובשביל עתיד הפוליטיקה האמריקאית. מקץ שנה של התחבטויות, הנשיא ביידן אסר את מימושה של עיסקת־ענק למכירת U.S. Steel, תשלובת הפלדה השנייה בגודלה באמריקה, לענקית הפלדה היפנית ניפון. הוא עשה כן בשם צורכי הביטחון הלאומי של ארה"ב.

צילה של העסקה התארך מעל וושינגטון, ומעל מרכזי תעשייה במערב התיכון של ארה"ב, זה שנתיים. לרוע מזלם של המוכרים ושל הקונים, היא נכרכה במערכת הבחירות לנשיאות, והפכה בזה לכדור משחק פוליטי. לא הועילה ליפנים הבטחתם להשקיע 2.7 מיליארד דולר בהרחבת קווי הייצור בארה"ב. ההיגיון המנחה עיסקאות רב־לאומיות לא פעל כאן. והוא לא פעל קודם כול מפני שעצם המילה הזו, 'פלדה', מרעידה נימים ופוגעת בעצבים חשופים. מצבה של תעשיית הפלדה, בייחוד במדינות המערב התיכון (פנסילבניה, אוהיו, אינדיאנה), משקף את שקיעת התעשייה הכבדה בארה"ב בחצי המאה האחרונה. הפלדה היתה לפנים היהלום שבכתר.

 מפעלי ייצור של U.S. Steel בפנסיבלניה / צילום: Reuters, Gene J. Puskar

התעשייה העלתה חלודה

את U.S. Steel הקים ב־1901 הבנקאי רב הכוח ג'יי.פי. מורגן, ונשיאה הראשון היה צ'ארלס שוואב, כאשר מורגן ושוואב היו עדיין שמותיהם של אנשים חיים ופעילים, לא רק של המוסדות שהקימו.

אמריקה עמדה אז בעיצומה של מהפכה, שהעתיקה את כובד המשקל של כלכלתה מחקלאות לתעשייה, והפכה אותה למעצמת־על. התעשייה הכבדה התחילה לשקוע ברבע האחרון של המאה ה־20, במידה כזאת שמרכזי הייצור שלה התחילו להיקרא 'רצועת החלודה'. U.S. Steel עדיין היתה יצרנית הפלדה השמינית בגודלה בעולם ב־2008, אבל ירדה למקום ה־27 ב־2023. היא הוצאה ממדד ה־500 S&P עוד ב־2014. עדיין, נכסיה מוערכים בכמעט 20 מיליארד דולר.

בדצמבר 2023, U.S. Steel קיבלה את הצעת המחיר של ניפון - 14.1 מיליארד דולר, או 55 דולר למניה. ההצעה הגבוהה ביותר ממשקיע אמריקאי, ג'יימס בושארד, עמדה על 7.8 מיליארד דולר, או 35 דולר למניה.

היפנים יצאו מגדרם לשכך חששות. הם הבטיחו להשאיר את משרדי החברה בפיטסבורג, לפנים עיר התעשייה המפורסמת בפנסילבניה. הם הבטיחו לכבד את כל ההבנות עם האיגודים המקצועיים, והם הבטיחו להשקיע במפעלי .U.S Steel בחלקים אחרים של ארה"ב, בעיקר בגארי, אינדיאנה, בה היפנים תכננו לפתוח מפעל חדש בהשקעה של 300 מיליון דולר.

גארי, על הגדה הדרומית של ימת מישיגן, 40 ק"מ משיקגו, שייכת לקטגוריה הקלאסית של 'עיר של חברה אחת' (company town). היא נבנתה ב־1906, כדי לשכן את עובדיה של U.S. Steel. היא קרויה על שם היו"ר הראשון של החברה, אלברט הנרי גארי. שקיעת הפלדה, משנות ה־70 ואילך, גבתה מחיר כבד מגארי.

אוכלוסייתה כיום קטנה בשני שלישים ממה שהיתה ב־1960. עירייתה נאלצה למכור בניינים בדולר אחד, מפני שלא היו לה המשאבים להרוס אותם בעצמה. הטרגדיה גדולה במיוחד מפני שרוב תושבי העיר הם שחורים (80%), והיא הראשונה באמריקה שבה נבחר ראש עיר שחור, ב־1967.

"כמעט לא תיוותר ארץ"

הנשיא ביידן, בעיצומה של שנת בחירות, והרבה לפני שפרש מן המרוץ, הודיע עוד במארס שעבר, כי בדעתו להתנגד לעסקה בטענה שהיא תפגע בבטחונה הלאומי של ארה"ב.

כאן שררה הסכמה בינו לדונלד טראמפ. זה האחרון חב במידה רבה את נצחונו בבחירות של 2016 להבטחה שהוא יציל את תעשיית הפלדה האמריקאית, ויחזיר את מקומות העבודה שאבדו למתחרות מעבר לגבול ומעבר לים, ממקסיקו עד הודו ועד סין, מטורקיה עד ברזיל. ההבטחה עוררה מלכתחילה ספקות ניכרים, אבל נראה שהיא הניבה די קולות כדי להעניק לטראמפ ניצחון דחוק בפנסילבניה, מרכיב חיוני במשוואת בחירתו.

בשנה השנייה של נשיאותו טראמפ הטיל מכסי עונשין של 25% על יבוא פלדה לארה"ב ו־10% על יבוא אלומיניום. בפגישה עם מנכ"לי התעשיות הוא הכריז, "כשנגיע אל היום שבו ארצנו לא תוכל עוד לייצר אלומיניום ופלדה, כמעט לא תיוותר לנו עוד ארץ". אפילו תומכיו בוול סטריט הנידו בראשיהם.

גם טראמפ וגם ביידן השתמשו בחוק מ־1962, המעניק לנשיא את הסמכות להגביל יבוא, אם משרד המסחר פוסק שנובעת ממנו סכנה לביטחון הלאומי.

התארכות זמן ההחלטה עוררה תקוות בקהילת העסקים, שביידן יאשר את המכירה, ויחסוך את הצורך להיתקל בחומה בצורה של סירוב אצל טראמפ. אבל נראה שהנשיא הדמוקרטי הזקן החליט כי מוטב שיריית הפרידה של נשיאותו תתיישב עם המוניטין שלו כידיד האיגודים המקצועיים, שהתנגדו לעסקה. הנשיא נולד בעיר תעשייה קטנה בפנסילבניה ששמה סקרנטון, בלב איזור של מכרות פחם. בימי שגשוגה, סקרנטון היתה בשר מבשרה של כלכלת הפלדה, התלויה בפחם.

איבדו את העובדים

המפלגה הדמוקרטית מתחרטת על הזיהוי ה'גלובליסטי' המזיק שלה, משנות ה־90 ואילך. מפלגת האיגודים והעובדים נעשתה תומכת מרכזית בסחר חופשי, ששינה מעיקרה את משוואת התעסוקה באמריקה. נשיאים דמוקרטיים (קלינטון, אובמה) לא עשו חיל בהסבת כוח העבודה מתעשיות מסורתיות אל כלכלת המידע והטכנולוגיה העלית. התוצאה היתה אובדן הדרגתי והרה־אסון של תמיכת העובדים, בייחוד במערב התיכון.

כך הוכשרה הקרקע לכניסתו של פופוליזם אנטי־גלובליסטי. דונלד טראמפ הוא התוצאה הלא־הכרחית. הוא אינו מהסס כלל בייחוס של 'איום על הביטחון הלאומי' לבעלות ברית היסטוריות של ארה"ב. מה שלא כן ביידן. הוא התאמץ מאוד לבצר בריתות ולייצב אותן.

יפן היא חולייה חיונית לחלוטין במערך ההגנה האמריקאי נגד סין במזרח האוקיינוס השקט. 50 אלף חיילים אמריקאיים חונים על אדמתה. וושינגטון עתה זה אישרה מכירה של טילי אוויר־אוויר ליפן ב־3.64 מיליארד דולר. יפן היא המשקיעה הזרה הגדולה ביותר בארה"ב, והיא מאפשרת מיליון מקומות עבודה.

הקביעה שתאגיד יפני מאיים על ביטחונה של אמריקה היא עלבון לכבודה של יפן וגם לשכל הישר. לפי הדיווחים, יועצו של ביידן לביטחון לאומי, ג'ייק סליבן, התנגד להחלטה. פוליטית, היא באה הרבה יותר מדי מאוחר. בסוף השבוע, טראמפ פלט הערכה מחמיאה על ביידן בחשבון המדיה החברתית שלו: "הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצנו". נחמד.