טראמפ מאלץ את קנדה לשאול מיהי בכלל ומדוע היא קיימת

משהו לא רגיל מתרחש בקנדה בימים האלה: מימין ומשמאל בוקעות קריאות להתגייסות פטריוטית. הסיבה היא ההתקפה עוצרת הנשימה של דונלד טראמפ על עצם קיומה של הקונפדרציה הקנדית ורצונו למזג אותה עם ארה"ב. 

● טראמפ מאיים לכבוש את גרינלנד, דנמרק שולחת מסרים מפייסים
● כותרות העיתונים | המהפך של לבנון: "חיזבאללה יתחיל לשלם את המחיר"

ימין ושמאל בקנדה מוקיעים את הנשיא המיועד, ומוציאים גזרה שווה בינו לפוטין ולרודנים הפשיסטים באירופה לפני מאה שנה.

את הקריאה הוא השמיע בפעם הראשונה ב־3 בדצמבר, במהלך פגישה עם ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו. התגובה המיידית היתה צחקוק, או לכל היותר צחקוק עצבני. זה טראמפ, הסבירו המצחקקים, איש הנוטה להפרזות תיאטרליות. הוא רק הקניט את טרודו, הצעיר ממנו ב־25 שנה. מעולם לא שררה חיבה ביניהם. ראש הממשלה של חבל אלברטה הגיבה בצחוק רם. "זו בדיחה", היא הסבירה.

איש לא חושב עוד כך. עיתונים קנדיים, ממונטריאול דוברת הצרפתית, דרך טורונטו ואוטווה וגמור באדמונטון, פרסמו בראש עמודיהם הראשונים שתי מלים: "לא בדיחה". עיתון צרפתי במונטריאול כתב, באנגלית, Oh, God!, והוסיף בצרפתית, "טראמפ רציני".

"סטאר" של טורונטו כתב ביום ה' כי "חלפה הבדיחה. הממשלה המרכזית מאותתת שהיא מתייחסת אל איומי טראמפ ברצינות… דיבוריו האחרונים, הקיצוניים ביותר, על מחיקת ריבונותה של קנדה ליכדו את שורות הממשלה".

 העיתונים בקנדה מזהירים: טראמפ רציני, תאהבו את קנדה או שתאבדו אותה צילומים: מתוך שערי קלגרי סאן, לה ז'ורנל דה מונטריאול

"צבי בלוע הארי"

ליכוד שורות אינו עניין של מה בכך. המשבר הזה מתרחש בזמן הגרוע ביותר. בתחילת השבוע, ראש הממשלה טרודו הודיע על רצונו להתפטר. הוא הפך בזה, בעצם, לראש ממשלת מעבר עד שמפלגת השלטון הליברלית תבחר את יורשו, בסוף מרץ. על פי בקשתו, המושלת הכללית של קנדה (נציגה נומינלית של הכתר הבריטי, שוות ערך של נשיא בדמוקרטיה פרלמנטרית) השעתה את הפרלמנט.

פרשן ימני כתב, כי מעמדה של קנדה לעומת טראמפ דומה לזה של צבי, המנסה לשאת ולתת עם אריה טורף בשעה שראשו כבר נמצא בתוך לועו.

טרודו, מקץ תשע שנות שלטון, התרוקן כמעט מכל כוח ומכל השפעה. ערב התפטרותו, סקר דעת קהל אחד העניק רק 16% למפלגתו. הבחירות צריכות להיערך השנה. בקנדה, עם שיטת בחירות אישית, שבה מנצח הוא זה המגיע ראשון בכל מחוז, גם ללא רוב, שיעור כזה עשוי לכווץ את המפלגה לממדי סיעה קטנטנה בפרלמנט.

טרודו מעולם לא עורר את הרושם של עודף משקל, אבל בשנה האחרונה הוא נעשה קל כנוצה. מרד בתוך ממשלתו הוא שהפיל אותו. המרד היה תוצאה ישירה של איומי טראמפ להטיל מכסים כבדים על יבוא מקנדה. ב־2023, סך כל היצוא הקנדי עמד על 717 מיליארד דולר, ושלושה רבעים ממנו היו מיועדים לארה"ב. פגיעת מכסים אמריקאיים בכלכלת קנדה תהא אנושה.

ויכוח ניטש בין ראש הממשלה לסגניתו על אופן הפעולה. הסגנית, קריסטיה פרילנד, שהיתה גם שרת האוצר, התפטרה, גינתה את טרודו, והודיעה שתתמודד על ירושתו. טרודו היסס במשך כמעט חודש, ומתח את עצבי קנדה בימי החגים של סוף השנה. לבסוף, ב־7 בינואר, הודיע שיפרוש. בזמנים כתיקונם קנדה היתה יכולה להסתדר גם בלי ממשלה, לפחות לזמן מה. אבל פתאום הזמנים חדלו להיות כתיקונם.

ערב התפטרותו של טרודו, טראמפ ירה בליסטראות. הוא הכריז, כי בדעתו להכריח את קנדה "באמצעים כלכליים" להתאחד עם ארה"ב. לא, הוא לא ישלח צבא, אבל הוא יעניש את קנדה בחומרה על סירובה. בו בזמן, מגיש בכיר ברשת פוקס קרא ל"מיזוג" מרצון, ואם קנדה תסרב, ל"השתלטות עוינת", כמו היו הדברים אמורים בהחלפת בעלויות על תאגיד מסחרי. ציר קונגרס רפובליקאי מטקסס הכריז, ש"כבוד הוא לקנדה" שהנשיא המיועד רוצה לספח אותה.

"אין זהות בסיסית"

הקנדים אינם ידועים בלהט פטריוטי. מכון של סקרי דעת קהל, אנגוס ריד, מראה כי לפני 40 שנה, כמעט 80% מהנסקרים אמרו שהם "גאים להיות קנדים". השיעור הזה פחת עכשיו ל־34%. האם זה אומר שהם מתביישים להיות קנדים? לאו דווקא. בארץ ליברלית כקנדה, שהיא רבת קהילות אתניות, גזעים ולשונות, זהות לאומית מעוררת אי־נוחות.

בשבוע הראשון של שלטונו, לפני תשע שנים, ראש הממשלה טרודו אמר ל"ניו יורק טיימס", כי קנדה הופכת ל"מדינה ממין חדש", המוגדרת לא על יסוד ההיסטוריה האירופית של מייסדיה אלא על יסוד הצירוף של כל מהגריה. "אין זהות בסיסית, אין אופי מרכזי (mainstream). יש ערכים משותפים - פתיחות, כבוד, חמלה, רצון לעבוד קשה, לעמוד זה לצד זה, לשאוף לשוויון ולצדק. התכונות האלה הן ההופכות אותנו למדינה הפוסט־לאומית הראשונה".

במאי 2023, טרודו עורר מורת רוח ניכרת כאשר הורה להשמיט שורה של סמלים לאומיים מדפי הדרכון הקנדי, לכאורה כדי להגן על הדרכון מפני זיוף. מבקריו, בדרך כלל מימין, אמרו שהוא ניצל את ההזדמנות כדי למחוק את הזיכרון ההיסטורי של קנדה. אחד מהם כתב, "אנחנו שרויים בסכנה של ממש אם מי שנבחר לעמוד בראש ממשלתנו לא בא להגנת ארצנו, ותחת זאת פועל בגלוי להפחית את תחושת הערך העצמי שלנו ואת גאוותנו, מבית ומחוץ".

קנדה, צריך לומר, נולדה כמעט כתאונה היסטורית, ב־1867. ארה"ב עתה זה נחלצה ממלחמת אזרחים איומה, כאשר הבריטים החליטו לכונן את "הקונפדרציה הקנדית", ולהעניק לה שלטון עצמי. הגבול בין ארה"ב לקנדה היה יכול להימחק שנים קודם. ארה"ב סיפחה חצי ממקסיקו באמצע המאה ה־19. היא יכלה לספח גם חצי מקנדה. יד המקרה סיכלה אפשרות כזאת. רוב הגבולות המדיניים בעולם קשורים ביד המקרה. הם התקבלו, לפעמים בחריקת שיניים או במשיכת כתפיים, לטובת תקינות הסדר של היחסים הבינלאומיים.

מפעם לפעם, אמריקאים וקנדים השתעשעו בנוסחאות של היסטוריה חלופית, שבה איחוד ענקי משתרע מאלסקה בפאתי צפון מערב עד פלורידה בדרום מזרח. היתרונות הכלכליים והאסטרטגיים שאיחוד כזה היה מניב הם פנטסטיים לחלוטין. ארה"ב המורחבת תהיה מעצמת־על־על, עם משאבים קרקעיים ומינרליים שאין להם שיעור.

אבל זה לא יקרה. הפקרות הרטוריקה של טראמפ מעוררת כיסופים פטריוטיים, שלא נראו דוגמתם מאז ימי השיא של מלחמת העולם השנייה, כאשר קנדים חירפו את נפשם בשדות הקטל של אירופה. עיתון אחד בעיר קלגרי, בחבל אלברטה, הכריז ביום ה' בעמודו הראשון, "לאהוב אותה, או לאבד אותה", את קנדה, זאת אומרת. "האם קנדה תוכל לאזור די פטריוטיות כדי להתנגד לטראמפ?" הוא שאל.

אל נכון מבלי להתכוון, הנשיא המיועד עוזר לקנדים להתרכז בתשובה על שאלה שבעיני ג'סטין טרודו לא היה אפילו מקום להציג: למה קנדה? 

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.