גדולה מדי ואיטית מדי

עסקי הסמיקונדוקטור הם עולם אכזרי. ההשקעות הנדרשות הן עצומות, המרדף אחרי הטכנולוגיה הוא אין-סופי, שותפויות עסקיות יוצאות לדרך אבל מתפרקות בין רגע, Spin-offs מהירים מתבצעים בין חברות בקצוות העולם, ואחרי הכל, הביקושים של הלקוחות אינם מובטחים. בעולם הזה אין מקום למי שלא מסוגל לזוז קדימה מהר מאוד.

החלטתה של אינטל למכור את פעילותה בתחום זיכרונות ה-Flash אינה מפתיעה. בשנים האחרונות הפסידה אינטל על הפעילות הזו, במקביל לאיבוד נתח שוק למתחרות הגדולות. ההשקעות בתחום הן עצומות, וכאשר התוצאות לא נראות טוב במאזן, אין לחברה סיבה להמשיך ולהחזיק בפעילות לאורך זמן.

גם עתידו של המפעל בירושלים אינו מפתיע. מדובר במפעל ישן מאוד, וככל הנראה אינטל מפסידה על התפעול היומיומי שלו.

אבל המכירה הנוכחית מסמלת יותר מכך. לאחר מכירתה של פעילות מעבדי הסלולר של החברה למארוול לפני מספר חודשים, ברור שלאינטל יש בעיה בשווקים שאינם קשורים ישירות למעבדים המיועדים למחשוב. אינטל התקשתה להוציא לפועל את מה שכל כך נדרש בתחום זה - החלטות מהירות, זיהוי הזדמנויות וניצול שלהן, ניהול מוצלח ושליטה בשוק. חברות קטנות יותר שרגילות בפעילות M&A, בשינויים ארגוניים מהירים ויש להן משאבים וידע כדי לחדור לשווקים ייחודיים, יכולות להצליח הרבה יותר. אינטל מביאה לשולחן יתרון לגודל וידע אדיר, אבל זה אינו מספיק.

הדבר המשותף בין פעילות הייצור של ה-Flash לבין הפעילות במפעל בירושלים היא שבשני המקרים התפוקה מיועדת ללקוחות חיצוניים. המפעל החדש שנמצא כעת בשלבי הקמה בקרית-גת (פאב 28) יספק סיליקון לסקטורים אחרים באינטל עצמה.

פעילות השבבים בתחום המיקרו-אלקטרוניקה בירושלים, וכן זו של הזיכרונות, נמכרת ללקוחות מחוץ לחברה - לשווקים אחרים וללקוחות אחרים, מקום בו אינטל מתקשה להפעיל את היתרון לגודל שיש לה ולשפר את מעמדה, כך שהפעילות תהיה מספיק רווחית וכדאית.