"ככה תפתחי את הביקורת", אמר לי י' אחרי ההקרנה של "פרידות". "תכתבי - 'שני במאים יצאו לדרך. האחד חשב שכדי לזכות באוסקר הוא צריך לירוק על המדינה שלו ולהראות לעולם כמה היא איומה ונוראה. השני כיבד את המסורת והתרבות של המדינה שממנה הוא בה, ולקח הביתה את האוסקר". זו כמובן השוואה לא הוגנת. את "פרידות" צריך לשפוט לגופו ולא כסרט שלקח ל"ואלס עם באשיר" את פרס האקדמיה, וחוץ מזה, זו לא חוכמה לכבד את המסורות היפניות שמקסימות את המערב. את ישראל שונאים הרבה יותר.
"פרידות" אכן מכבד את המסורת היפנית - את הטקסים היפניים עם מחוות הגוף המעודנות והתלבושות הייחודיות, ואת האוכל היפני והנוף היפני הפסטורלי והקשישים היפנים החביבים, עד כדי כך שהסרט נראה לפרקים כמו גלויה אקזוטית ושמרנית לתיירים מערביים.
"פרידות" הוא יותר מגלויה קלה לעיכול לתיירים ולחברי אקדמיה. "פרידות" הוא גם סרט אינטליגנטי, עם פסקול יפהפה, משחק מרגש, סצנות שמצליחות להפתיע ולהצחיק ברגע הנכון, סרט מעורר מחשבה. הבעיה היא שאחרי שעה וקצת הסרט מעורר בעיקר את המחשבה מתי הוא ייגמר כבר.
בחלק הראשון של "פרידות" מנסה דאיגו, צ'לן שאיבד את משרתו בתזמורת, להתרגל לעבודה החדשה שלו כמסדר גופות בארונות מתים. דאיגו עוזב את העיר יחד עם בת-זוגו מיקה, וחוזר לבית הוריו בעיירה שבה גדל.
הוא מתגלגל למשרה המשונה במקרה, ומנסה להתרגל לשינויים בחייו ולהבין את משמעותם - המוות שעד אז לא נתקל בו מעולם פנים מול פנים ולא ידע כיצד להתמודד איתו, מלווה אותו עכשיו בכל יום. כאב האובדן של האבלים והמתים שהוא מלווה לסוף דרכם, מתערבבים בעציצים הפורחים שבמשרד, בתאווה לבשר ובמוזיקה שחוזרת אליו דרך זיכרונות ילדותו שמתעוררים.
דאיגו נאלץ להתעמת עם שאלות שהעדיף להתעלם מהן: איזה ערך מציעים טקסי המוות? מהו מקומם של המתים בעולם החיים? עד כמה קשור העיסוק הנוכחי שלו במוות לתמונות מהילדות שנקטעו ונחסמו כשאביו עזב את הבית? מדוע חשוב להיפרד כראוי מהעבר? עם הזמן והניסיון, כשהוא מפסיק לברוח מהמוות ולומד לחיות בקרבתו, דאיגו מסוגל לחוות באמת את החיים ולהיות קשוב יותר לעצמו.
אלא שבשלב מסוים הסרט מסיט את המוקד מהתהליך המעניין של הגיבור שלנו, שכבר למד לאהוב את תפקידו החדש, ועובר לעסוק בסובבים אותו - מיקה, שמתקשה לקבל את המקצוע שבחר בעלה, חבר ילדות שנרתע ומזדעזע ועוד כמה דמויות רקע - ולתהליך הלמידה וההשלמה שלהם. נראה כאילו דאיגו כבר הבין כל מה שהיה צריך להבין ואין טעם להמשיך ולרדוף אחרי זנבות העלילה הפחות מעניינים שנותרו.
בשלב הזה "פרידות" הופך לכבד ולאיטי, ולא מתאושש מנפילת המתח עד לסיום היפה, השיעור האחרון של דאיגו והפרידה החשובה מכל, שמגיע מאוחר מדי ואחרי נקודת הרוויה. קצת אירוני, שהסרט הזה, שעוסק במשמעות הפרידה, לא מצליח להיפרד מהקהל ברגע הנכון. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
