מלך הביצה

לצערי הרב, טועה גבריאל אסולין בהשקפתו האסטרטגית. "מלך הביצה" (זה הכינוי שבחר לי גבריאל אסולין במאמרו אתמול, ולכן אשתמש בו כאן) יכול להרשות לעצמו להביע דעה ללא מורא ופחד וללא צורך בלחשוב מה ייצא למותקף מהפגיעה. זאת משום, שהאינטרס הציבורי הוא מעל לכל אינטרס. במקרה דנן, ענף יחסי הציבור שעוסקים בו כ-1,000 יועצים ברחבי מדינת ישראל שעושים עבודה נפלאה בכל יום.

יועצי התקשורת מורל וצור פגעו אנושות בתדמית המקצוע בהשליכם לכיכר העיר את הלקוח מספר 1 שלהם, נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. במקרה כזה, "מלך הביצה" לא יכול להיכנס לשיקולים אסטרטגיים כאלה או אחרים והוא חייב להביע דעתו ולהוקיע את המעשה החמור, למרות הידיעה שהוא עלול לקבל גיפופים של השמצות פתטיות כמו עיסוק בשמפו כזה או אחר.

כל בר דעת יודע כי שיקולים של הכפשות עתידיות אף פעם לא הפריעו לי לומר את דעתי כמו בפרשות שלי יחימוביץ', חנינה לעמרי שרון, עזר ויצמן, היועץ המשפטי מזוז בהקשר ליגאל עמיר וההיריון המטורף וכד'.

גבריאל אסולין, בהיותו כותב מאמרים המבקרים מהלכי תקשורת ושיווק, צריך להביא בחשבון שיש אנשים כמוני שמביעים את דעתם כבר יותר מ-25 שנים , מתוך ידיעה ברורה שלראשי המדינה, המשק, החברה הישראלית והציבור הרחב יש עוז להבין את מעמקי הדברים, לשקול אותם היטב ולדעת במה הם בוחרים.

אגב: גם בסקר בלתי תלוי אצל המפרסמים הגדולים במשק, שפורסם לאחרונה במגזין "דה מרקר", התברר כי היועץ המוביל בישראל בנושא משברים הוא... רני רהב. וזה אפרופו שמפו, סבונים ותפנוקים. יו"ר החברה הגדולה בישראל ליחסי ציבור חייב לומר את דבריו ברגעים שנעשות עוולות למקצוע, גם במחיר של כתבה ב-"7 ימים".

אני בטוח שהקורא הישראלי מבין את מה שאסולין, לצערי, לא קלט.

* הערה: "מלך הביצה" הוא כינוי שאינני מסכים עימו כמובן, אך במטאפורה של אסולין אני נאלץ להשתמש בביטוי זה.