הקורונה הכלכלית: צועדים לקראת התרחיש הפסימי

בשבוע שעבר בנק ישראל חרג ממנהגו, ובמקום לתת תחזית אחת שצופה לאן המשק הולך בשנה הקרובה, פרסם שתי תחזיות. שני תרחישים, אופטימי ופסימי, שמנסים לשקף את האי ודאות בישראל ובעולם. ההבדל בין התרחישים תלוי בשליטה במגפה.

גם התרחיש האופטימי נראה לא משהו: המשק אמור להתכווץ ב-4.5% ב-2020. זה מספר חסר תקדים. שיעור האבטלה (בהגדרה רחבה שכוללת בין היתר שכירים בחל"ת ועצמאים שלא עבדו) יעמוד בסוף השנה על 11.6%.

ובכל זאת, התרחיש האופטימי כן צופה התאוששות מסוימת. "ההנחה היא שמושגת שליטה ברמת התחלואה כך שאין מגבלות משמעותיות נוספות", כותבים כלכלני חטיבת המחקר, ו"ישראל חוזרת החל מספטמבר לתוואי של הרחבת היקף הפעילות הכלכלית".

אבל שלושה ימים מתחילת ספטמבר, ומספר הנדבקים מזנק למעל 3,000 ביום, וזה אחרי שהלימודים בבתי הספר רק החלו. התרחיש האופטימי הולך ומתרחק. אם כבר, אנחנו בדרך לתוואי של צמצום הפעילות.

בראש ובראשונה, המגפה גובה מחיר אנושי. בימים הקרובים מספר המתים מקורונה עתיד לעבור את האלף. אבל מהתחזית ברור שלכישלון בשליטה על המגפה - וכרגע זה המצב - עלול להיות גם מחיר כלכלי כבד.

רוח של חוסר מחויבות מכיוון שרי הממשלה

בתרחיש הפסימי, "ישראל חווה גלי תחלואה שיובילו לגלי צמצום פעילות כל כמה חודשים, עד מציאת חיסון" - מתישהו בשנה הבאה (בנק ישראל כולל בתרחיש הזה גל שני בחו"ל). במקרה של גלי תחלואה, חוקרי הבנק צופים שהתוצר יתכווץ השנה ב-7%. זה יתורגם להתדרדרות במצב התעסוקה: שיעור האבטלה הרחב יעלה בתרחיש כזה ל-13.6% בסוף 2020.

הנזק הכלכלי לא נובע רק ממגבלות על התקהלות, הגבלות על מספר הקונים בחנויות, או ממגבלות תנועה אם יוטלו. הנזק הוא גם פונקציה של אי ודאות, אצל הצרכנים וגם אצל העסקים. אנשים שחרדים למקום עבודתם יחשבו פעמיים לפני רכישות גדולות. זה נכון גם למגזר העסקי. כפי שהסביר בראיון ל"גלובס" ד"ר איל ארגוב, מנהל תחום המאקרו ופעילות המשק בחטיבת המחקר של בנק ישראל, במצב של גלי תחלואה ״אף אחד לא ירצה להשקיע בעסקים חדשים".

ואגב, ארגוב מדגיש, לא חייבים סגר פורמלי כדי שהכלכלה תיפגע. אנשים לא רוצים להידבק בקורונה. כשנרשם זינוק בתחלואה, "בסופו של דבר הצרכנים מטילים על עצמם סגר".

אלה רק תרחישים כמובן, והאי ודאות חוגגת. גם אם התרחיש האופטימי נראה לא רלוונטי, זה לא בהכרח שהתרחיש הפסימי יתממש במלואו. יכול להיות שנמצא את עצמנו איפשהו באמצע. בכל זאת, גם אם באיחור משווע, מערך קטיעת שרשראות ההדבקה אמור להיכנס לפעולה, וכך גם תוכנית הרמזור, הגם שהיא אינה פתרון פלא לקורונה.

ועדיין, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח רוח חוסר המחויבות למלחמה במגפה שעולה מכיוון שרי הממשלה. בשבוע שעבר, קבינט המומחים הלאומי הדגיש כמה קריטי אמון הציבור, קרא לנבחרי הציבור "להדק את השורות בתמיכה במהלכים למניעת התפשטות המחלה", ודיבר על הצורך למנוע השתלחות באנשי המקצוע. והשבוע? יו"ר הקואליציה מיקי זוהר מאשים את פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו בליבוי האנטישמיות באוקראינה, ושר החינוך יואב גלנט נלחם בהמלצה לא לפתוח את שנת הלימודים בערים אדומות (ומפסיד בינתיים).

כבר לא רק משבר בריאותי

אבל נעזוב רגע את המשבר הבריאותי. המיתון והאבטלה כבר כאן, והמשבר כלכלי עומד בזכות עצמו. הוא דורש טיפול מסודר, תוכנית פעולה, מתווה להמשך, תקציב מדינה. בסוף תחזית בנק ישראל אפשר למצוא התייחסות מנומסת להתערערות אפשרית במצב הפוליטי, ולאי ודאות בנוגע לתקציב המדינה, שני גורמים שעשויים לדחוף אותנו עוד מעבר לתרחיש הפסימי.

ומה המצב בפועל? לפי הממונה על התקציבים המתפטר, שאול מרידור, בכלל לא התקבלה החלטה על גיבוש והגשת תקציב לשנים 2020-2021. אופציית הבחירות בשנה הבאה חיה וקיימת, וישיבות ממשלה אין.

אם לשמור על אופטימיות, יכול להיות שנתעשת, שנבחרי הציבור יתפסו את עצמם בידיים, שגם הציבור יתחיל להקפיד יותר, ושהמערכים שייכנסו לפעולה יניבו תוצאות, שנימנע מגלי תחלואה חוזרים ונשנים. מי יודע, אולי יימצא חיסון בהקדם, או שיפותחו בדיקות מהירות וזולות. אבל נכון להשבוע, המצב נראה לא מזהיר.