שיט בלהות: כך נראו שבועיים גורליים בין מסדרונות הדיימונד פרינסס

למה כדאי לקרוא

דרור פויר ממליץ

מי זוכר היום את דיימונד פרינסס, ספינת התענוגות שהפכה למדגרת קורונה? רק שמונה חודשים עברו מאז, אבל במונחי 2020 פרק זמן כזה הוא נצח נצחים בחזקת אינסוף.
אלא שהזמן שעבר דווקא עושה טוב לכתבה הזאת, במיוחד אם מסירים לפני הקריאה את משקפי האפידמיולוג, מרכיבים את משקפי הסוציולוג ורואים את דיימונד פרינסס כמיקרוקוסמוס של העולם.

מצד אחד סוויטות מרווחות, מפלי שמפניה של 300 גביעי בדולח, 12 מסעדות, ארבע בריכות וכל הפינוקים שיעלו על דעתכם. "הנוסע הוא המלך", הייתה המנטרה של הקברניט ג'נארו ארמה. כך, גיבורי הכתבה הם "ארבעת האמיגוס", שני זוגות אמריקאים בעשור השביעי לחייהם שחוויותיהם, מצוקותיהם וסדר יומם מתוארים בפירוט מוגזם.

אבל בעיניי, הסיפור האמיתי נותר מעט בצד: סיפורם של 1,045 אנשי צוות שהגיעו מ־48 מדינות מתפתחות. הודים, אינדונזים, פיליפינים, אוקראינים, הונדורסים, וונצואלים ועוד, שעבדו במשמרות של 15 שעות ביממה ללא הגנה מספקת, התגוררו שש קומות מתחת לאורחים במגורים צפופים שהיוו מוקדי הדבקה עצומים, וחיו באימה משתקת; קולם של אלה נשמע בקושי, אם בכלל. לא חוויותיהם, לא מצוקותיהם ולא סדר יומם. הם לא מעניינים.

אנחנו יודעים הכול על ג'רי יורגנסן, אחת מחבורת האמיגוס; שהיא משוגעת על אופני הרים וכושר גופני, ששערה לבן אך מלא, שאביה מת לפני החופשה, שהיא אוהבת את ערוץ הולמארק, שהיא עובדת ברדיו, שבבית היא שמחזיקה את השלט ועוד. אבל אנחנו לא יודעים דבר אחד, אחד! על סמיואל פואד, שוטף כלים אינדונזי בן 28 שעבד במשמרות של 15 שעות ביממה, כשהוא מכניס כלים למדיח תעשייתי. אנחנו לא יודעים עליו כלום.
אזרחי המדינות החלשות והעניות הקריבו את בריאותם ואת חייהם כדי לטפל בעשירי העולם המפונקים. העולם נהג כמנהגו גם בדיימונד פרינסס.

1 | הקרוז

לא היה להם מושג מה צפוי להם, כשהם התאספו סביב מפל השמפניה המפורסם. מאות נוסעים מאושרים צפו בנוזל המוזהב התוסס נמזג מעל פירמידה של 300 גביעים וממלא אותם קומה אחרי קומה. אחר כך המשקאות הועברו מיד ליד ליד. הנוסעים השיקו את הגביעים והצטלמו כדי שהערב ייחרת בזיכרון. זה היה הלילה הרביעי שלהם על סיפון דיימונד פרינסס, עיר צפה ששייטה מדרום ליוקוהמה, יפן, והם לא העלו על דעתם כמה המסע הזה ישנה אותם - ואת העולם.

ארבעת האמיגוס, כפי ששני זוגות אמריקאים כינו את עצמם, ויתרו על מפל השמפניה, שנהוג כמעט בכל הפלגה של פרינסס. לבני ה-60 כבר יצא לראות אותו בהפלגות השנתיות שלהם יחד. הם שמחו לסיים את הערב, אסירי תודה על שבועיים של הפסקה מהחיים העמוסים. קארל וג'רי גולדמן מנהלים תחנת רדיו קטנה שמשדרת חדשות מקומיות וספורט תיכוני לפרבר של לוס אנג'לס. מארק וג'רי יורגנסן מנהלים מרכז שיקום לנגמלים מפורנוגרפיה בסנט ג'ורג', יוטה. לא מכבר מת אביה של ג'רי. קארל נאבק בבריאותו.

אף אחד מהם לא האזין לחדשות כשהם נחתו בטוקיו כדי לעלות להפלגה. קארל הבחין באנשים רבים שעוטים מסכות פנים, אבל לא הקדיש לכך מחשבה רבה.

בארבעת הימים הראשונים הכול התנהל כשורה על אוניית 18 הקומות שהפליגה דרומה בים סין המזרחי. 2,666 הנוסעים עשו חיים בתריסר המסעדות, שפע הברים והמועדונים, ארבע הבריכות, הספא, הקזינו ועוד. צבא של יותר מ-1,000 אנשי צוות עמד לרשותם בכל רגע, נכון לספק את כל גחמותיהם.

אחרי חמישה ימי הפלגה עגנה האונייה בהונג קונג, וכאשר ארבעת האמיגוס ירדו ממנה, פקחים קירבו למצחיהם אקדחי מדידת חום. מתברר שווירוס מסתורי מסתובב בסין. תחילה ניסתה הרפובליקה העממית הסינית להסתיר את המחלה דמוית השפעת, אבל המצב בעיר התעשייתית ווהאן, שנמצאת 1,000 ק"מ מצפון להונג קונג, היה כה חמור ש-11 מיליון תושבים הוכנסו לסגר ובתי החולים היו עמוסי נפגעים. זרים נבדקו בנמלים, בתי הספר נסגרו וכמה מאירועי שנת הירח הסינית בוטלו. אבל כשארבעת האמיגוס טיילו בעיר, צופים במפגן אורות לרגל החג, הרחובות שקקו בני אדם. אחרי הכול, אי אפשר לעצור את החיים.

 הזוגות יורגנסן וגולדמן (האמיגוס). "לקבל נייר טואלט היה כמו לזכות בטבעת יהלום" / צילום: מארק יורגנסן

הדיימונד פרינסס המשיכה להפליג עוד שבוע. האמיגוס יצאו לטיול קיאק בלתי נשכח בווייטנאם, וגם נהנו מאוכל רחוב בטייוואן - שם כותרות מבהילות בעיתונים ובדיקות חום נוספות כבר הקשו עליהם להתעלם מאפשרות קיומו של הנגיף. ועדיין, הם חשבו שהם בטוחים, ולא יכלו לדעת שנוסע בן 80, שהשתעל בשליש הראשון של ההפלגה וירד מהאונייה בהונג קונג, אושפז בבית חולים אחרי שנמצא שנדבק בנגיף.

יומיים לפני שהייתה האונייה צפויה לעגון בנמל הבית יוקוהמה, הודעת מייל עם שגיאות הקלדה מסוכן בנמל הונג קונג נחתה בתיבות הדואר של אנשי הצוות, והזהירה אותם מפני הסכנה: "בבקשה ליידע את אנשי האונייה בדבר ולבצע את החיטוי הנחוץ. רוב תודות!".

עובדים של חברת פרינסס קרוז אומרים שלחברה נודע על הנוסע החולה כמה שעות לפני כן מדיווח בחדשות. כעבור זמן לא רב הם גם קיבלו אזהרה מאפידמיולוג בממשלת הונג קונג. אנשי החברה טוענים שביום שלמחרת הצוות החל לחטא אזורים ציבוריים ביתר תכיפות, להציב מחטאי ידיים ולהחליף את כלי הגשת האוכל במזנונים לעיתים קרובות יותר. אך הנוסעים, ובהם ארבעת האמיגוס, לא הבחינו בדבר שעורר את דאגתם.

בליל 3 בפברואר, שהיה אמור להיות האחרון על הסיפון, ארבעת האמיגוס נהנו מסעודה מרובת מנות באולם המראות, וכולם הביעו תקווה שהמסע לא יסתיים לעולם. לפתע התעוררה לחיים הכריזה של האונייה, ובמבטא איטלקי סיפר הקברניט לכולם על הנוסע שנדבק. לכן, הוא אמר, כשהאונייה תגיע ליוקוהמה, כולם יצטרכו להישאר על הסיפון יום נוסף עד שרשויות הבריאות היפניות יבדקו אותם. בני הזוג יורגנסן הביטו זה בזה ושאלו מה זה אומר לגביהם, אבל עד מהרה האורחים חזרו ליהנות מעינוגי הספינה. בתוך זמן קצר הופיעה עוגה דמוית אלסקה בליווי תזמורת והנוסעים חגגו ונופפו במפיותיהם.
ארבעת האמיגוס פרשו לחדריהם, אבל נוסעים רבים בחרו לבלות את הלילה האחרון במועדון הלילה "סקייווקרס" או לצפות במופע באולם תיאטרון של 740 מושבים. הם עדיין בחופשה, אחרי הכול, והעולם האמיתי יכול לחכות.

 נציגי שירותי הבריאות היפניים על הספינה. נוסעים טענו שלא היו ממוגנים באופן מספק והתהלכו בחופשיות ביניהם / צילום: AP - Daxa_Tw

2 | ביטחון

כמי שגדלה במומביי הקלסטרופובית, סונאלי תקאר חלמה רק לראות את העולם, אך כשחברה שלה עודדה אותה להתראיין לעבודה על דיימונד פרינסס, היא היססה. מה שהיא ידעה על אוניות קרוז היה מה שהיא ראתה בסרט "טיטאניק". אבל תקאר קיבלה את הג'וב ואהבה אותו - ואת שנות ה-20 לחייה בילתה בין יבשות כאשת ביטחון על סיפונן של אוניות הפרינסס. השעות הארוכות שהיא הקדישה לביקורת הנוסעים העולים לאונייה והיורדים ממנה היו מייגעות, אבל אחרי המשמרות היא עלתה לסיפון העליון כדי ליהנות מהנוף הפנורמי של האוקיינוס או הנמל התורן, והמתח התפוגג. וכמובן, היא שמחה להרוויח פי 2 ממה שהרוויחה במומביי.

זמן קצר אחרי הודעת הקברניט, תקאר בת ה-24 קיבלה טלפון דחוף שהורה לה לרדת לגשר העלייה לאונייה. היא לא הייתה במשמרת, אבל האונייה החישה את ההפלגה ליוקוהמה והעיר כבר נראתה באופק. היא עמדה על הגשר המואר קלות, והביטה במים השחורים של הנמל כשהאונייה עגנה במרחק קטן ממנו.

האוויר היה מקפיא, ותקאר לא יכלה לשמוע את הילולת החגיגות על הסיפונים עשרות מטרים מעליה. מכשיר הקשר שלה רחש והודיע שכמה סירות יפניות קטנות מתקרבות. עוד לפני הודעת הקברניט, הגיעו לאוזני הצוות שמועות על הידבקות, אבל ההנהלה, כך לפי תקאר, הודיעה להם לא לדאוג. כעת, כשהבחינה בכמה עשרות עובדי בריאות יפנים בחליפות מגן ומסכות עולים לסיפון, היא החלה לקבל רמז לדברים שעומדים לבוא.

הנציגים הרשמיים היפנים הובלו היישר אל משרדו של הקברניט. קצת לפני חצות חזר הקברניט לעמדת הכריזה וסיים את החגיגות כשהורה לכל נוסע להיכנס לחדרו.

בבוקר היה שקט בדיימונד פרינסס. היא עגנה קרוב לחוף, אך חלילה לא נגעה במזח, כאילו מגע כזה ביכולתו להדביק את יפן. חלק מהנוסעים עדיין הסתובבו במסעדות, אך רבים נשארו קרובים לתאיהם. עובדי הבריאות היפנים סיירו ברחבי האונייה כדי להעריך את התפשטות הנגיף.

הנוסעים, כולל ארבעת האמיגוס, העריכו שירדו לחוף למחרת, אך בבוקר נשמע שוב קולו של הקברניט מהרמקולים שעל הקירות והתקרה. תשעה נוסעים ואיש צוות אחד נמצאו חיוביים בבדיקות קורונה. כל הנוסעים התבקשו לחזור לחדר, המקום שבו הם ישהו בשבועיים שלאחר מכן בהוראה של ממשלת יפן. במקום לשחרר לחופשי 3,700 נשאים בפוטנציה, שיכולים להדביק את יפן או את בתיהם הרחוקים, רשויות בריאות הציבור הפכו את דיימונד פרינסס למרכז סגר צף.

תקאר קיבלה מסכה ומטלה חדשה: לפטרל במסדרונות במדים דמויי חיל ים. הנוסעים היו פותחים את דלתות החדרים, שואלים מה קורה, אך כל מה שהיא יכלה לומר להם הוא להיות רגועים ולחזור לתא - היא לא ידעה יותר מזה בעצמה. תקאר חששה כמובן להידבק בנגיף, אך אמרה לעצמה שהיא כבר לא הנערה הביישנית שמעולם לא עזבה את הודו. היא אשת הביטחון של דייימונד פרינסס, והיא הולכת למלא את המוטל עליה. לפני כן היא הגנה על הנוסעים מהעולם החיצון. כעת היא עושה את ההפך, מגנה על העולם החיצון מפניהם.

 נוסעים מציצים ממרפסות התאים. שהו שבועיים בתא קלסטרופובי והורשו לצאת לשעה ביום לסיפון / צילום: AP - Jae C. Hong

3 | בפנים

כתושבי הונג קונג, יארדלי וונג ובעלה היו מודעים להתפרצות הקורונה לפני הרבה נוסעים אחרים על האונייה. מותו של חבר קרוב מסארס, שהוא וירוס דומה, לפני 17 שנים גרם להם לקחת ברצינות את המגפה החדשה. בני הזוג בני ה-40 פלוס עטו מסכות ושמרו על ריחוק חברתי מתחילת הקרוז. אחרי הודעת הקברניט הם הסתגרו בתא שלהם, אף שאורחים רבים עדיין הסתובבו באונייה.

הם המתינו בחשש שאנשי השירות היפנים יגיעו אליהם, ובינתיים הזמינו שירות חדרים. כשהאוכל הגיע הם חיטאו את הכלים. לעיתים שמעה וונג את רשרוש ציוד המגן הפלסטי במסדרון ודרך חרך בדלת ראתה את הדמויות המטושטשות במסכות מנתחים וגלימות מגן - אף שתמיד חלפו על פני חדרם בלי להיכנס.

לבסוף, ב-23:30 בלילה, הם הגיעו גם אליהם. הם בדקו אותם ולא היה להם חום, כך לפחות הם הבינו. היה קשה להם לדעת בוודאות כי לא הייתה שפה משותפת עם אנשי שירותי הבריאות. וונג ובעלה הלכו לישון במחשבה שהם בסדר, אבל ב-4:30 לפנות בוקר העירה אותם נקישה נוספת בדלת. הפעם עובדי שירותי הבריאות שדרגו את ציוד המגן שלהם והתייצבו במגיני פנים, משקפי צלילה וכיסויי נעליים. הם דגמו את הפיות של בני הזוג. וונג ראתה איך מכניסים את המבחנה שלה למגש לצד כ-100 דגימות נוספות, ותהתה מה זה אומר על התפשטות המחלה. הם המשיכו לישון עוד כמה שעות עד שהעירה אותם הודעה נוספת של הקברניט. כולם, הוא אמר, צריכים להישאר בתאיהם לשבועיים של בידוד.

בעיני הזוג וונג העולם התכווץ לתא של כ-14 מ"ר, שחלק גדול ממנו תפסה מיטת קווין סייז. הדקורציה העיקרית הייתה מסך טלוויזיה גדול ושתי מראות שניצבו זו מול זו כדי ליצור תחושת מרחב. בתא לא היו חלונות, והוא היה רחוק מאוויר צח ככל האפשר: התא הזול יחסית שהזמינו היה במסדרון פנימי של סיפון אמצעי, ליד המכבסה - לא מסוג התאים שרואים בפרסומות.

אבל המצב של הזוג וונג לא היה כל-כך נורא אלמלא הביאו איתם לקרוז את בנם בן ה-6. כדי להעסיק אותו היו להם הטלוויזיה והאייפד, שבהם הוא שיחק בפורטנייט. תחילה הם הנהיגו משטר של התעמלות בתא כדי שיוכל להוציא אנרגיה; אחר כך ניתנה לכל אחד מהנוסעים שעה ביום על הסיפון, שבה הם ניסו להתיש אותו, תוך שמירה על ריחוק של 2 מטרים מנוסעים אחרים. הם לא דאגו רק לבנם. ההורים של יארדלי שהו בתא הסמוך, והיא ידעה שהאב החלוש לא יחזיק מעמד אם יידבק בנגיף.

ביום השני של הסגר הודיע הקברניט שמספר הנדבקים על האונייה הוכפל ל-20. למחרת, 7 בפברואר, כבר היו 61. הפחד מילא את התא של משפחת וונג. בני המשפחה עדיין לא קיבלו את תוצאות הבדיקות, וקיוו שהעובדה שאין חדשות היא חדשות טובות. הם הבינו שהנוסעים הנגועים נלקחים מהאונייה. דרך החרך שלהם בדלת הם ראו שכנים מובלים על-ידי גברים בחליפות מגן עם שקיות חפצים שנראו ארוזות בחופזה, כנראה בדרך לבתי חולים ביפן.

בני הזוג היו מבועתים מהאפשרות שאחד מהם יימצא חיובי. ונטה אחת סיפקה לתא אוויר כה יבש שאפשר היה להכין איתו נקניק איטלקי מעושן, כך מתארת וונג. החמצן המיובש גרם להם להשתעל - או שמא זה הנגיף?

 עובד במטבח האונייה. עברו משירותי מסעדה לחלוקת אוכל ל־1,337 תאים / צילום: מתוך אתר חברת princess

4 | "הנוסע הוא מלך"

מגשר הפיקוד עם קירות הזכוכית של דיימונד פרינסס ניסה הקברניט ג'נארו ארמה להגן על הנפשות שהופקדו בידיו. הוא הביא אותן לנמל, אבל לא למבטחים. ארמה עבד בחברת פרינסס יותר מ-20 שנה, ונראה כמו הגרסה ההוליוודית של קברניט שמזדקן היטב. הוא גדל על החוף האיטלקי למשפחת יורדי ים, והוקסם מסיפוריה. זמן לא רב אחרי שסיים את בית הספר הימי קיבל עבודה כצוער של אוניות פרינסס. הקריירה שלו התקדמה במהירות, וכאשר דיימונד פרינסס יצאה למסע הבכורה שלה ב-2004, הוא כבר היה הקצין השני על הסיפון. ב-2018 הוא התמנה לקברניט, שידע לנווט את אוניית הענק גם דרך טייפונים.
ארמה לא חשש אף פעם מאתגרים גדולים, הוא אפילו נהנה מהם, אבל מול אתגר כזה לא התמודד מעולם. במקום להיות בעל הסמכות העליונה באונייה שלו, הוא ציית להוראות של ממשלת יפן והנהלת פרינסס. לא היו לו ספר הוראות, הכשרה ייעודית או פרוטוקול, כך לדבריו, אבל בעזרת פקידים יפנים ואנשי הצוות שלו הוא ניסה להפוך את דיימונס פרינסס לבית חולים ענק ויוקרתי ולטפל בכל בעיות הלוגיסטיקה של אספקת מזון, חיטוי ובריאות. בהודעות העדכון היומיות שלו הוא עודד את הנוסעים ואנשי הצוות להיענות לאתגר, וחזר על המוטו שפחם הופך ליהלום (דיימונד) רק בלחץ גבוה.

 נוסעים מציצים ממרפסות התאים. שהו שבועיים בתא קלסטרופובי והורשו לצאת לשעה ביום לסיפון / צילום: רויטרס - Kim Kyung Hoon

מרבית 1,045 אנשי הצוות הגיבו בהתלהבות למנהיגותו של ארמה, בהתחלה לפחות. עובדי המטבח עברו משירותי מסעדה לחלוקת שלוש ארוחות ביום ל-1,337 תאים. דדה סמיואל פואד, שוטף כלים אינדונזי בן 28, עבד במשמרות של 15 שעות, מגרד אוכל מהצלחות ומכניס אותן למדיח. הוא שמע על רופאים בווהאן שחלו מעבודה כה קשה, אבל המוטו שהנחילו לו מפקדיו היה "הלקוח הוא מלך". פואד, תקאר ואנשי צוות נוספים היו מלאי גאווה בעבודה הקשה בזמן הזה, אם כי נכון גם לומר ששוטף כלים או אשת ביטחון על הדיימונד פרינסס זו עבודה חלומית שהם לא יכלו להרשות לעצמם לאבד, וכך גם ההודים, האינדונזים, הפיליפינים, האוקראינים, ההונדורסים, הוונצואלים ויתר תושבי 48 מדינות, רובן מתפתחות, שעבדו על הסיפונים.

אף שחולקו להם מסכות וכפפות, לאנשי הצוות הייתה הכשרה מועטה בטיפול במחלות מידבקות. "כל אחד חשש לחייו, כי בכל יום נדבקו עוד אנשים", סיפר איש צוות מהודו. הוא סיפר איך הוא וחבריו חילקו את האוכל ורצו לתאים שלהם כדי להתקלח או לשטוף ידיים במים רותחים עד כאב.

רוב אנשי הצוות שוכנו בתאים זעירים מתחת לסיפוני הנוסעים. אלה לא היו חדרים עם חלונות ים ענקיים ונברשות מהודרות, אלא חדרים קטנים עמוסים במיטות קומתיים שמסדרונות עם צנרת חשופה הובילו אליהם. העובדים הבינו מהר שהמגורים שלהם הם מדגרה למגפה, בייחוד חדר האוכל שלהם, שבו 100 איש התגודדו סביב מזנון. מאוחר יותר התברר ש-75% מאנשי הצוות שנדבקו על דיימונד פרינסס היו עובדי מטבח. הנגיף פגע באנשי הצוות יותר מאשר בנוסעים, שהתבודדו בתאיהם.

עבור פקידי הממשל השאלה אם הוגן - ואף אם בטוח - לבודד את הנוסעים אך לא את אנשי הצוות נדחקה הצידה לטובת שיקולי תפעול האונייה. וכך, כשהעניים טיפלו בעשירים ואזרחי מדינות חלשות טיפלו באזרחי מדינות חזקות, דיימונד פרינסס הפכה למודל מיניאטורי של הסדר העולמי.

תקאר חזרה למשמרת הרגילה שלה על גשר הירידה מהאונייה, אלא שהפעם היה עליה לספור את הנוסעים הנגועים שהורדו מהסיפון. רובם הלכו בעצמם לאמבולנסים שהמתינו שם, אך היו שנישאו על אלונקות. ביום השמיני של העוצר היא ספרה 39 נגועים, ומניין הנדבקים על האונייה כבר הגיע ל-174. כילידת אזור טרופי תקאר התעטפה כדי להגן על עצמה מפני האוויר המקפיא של החורף הצפוני, אך בסוף המשמרת הזאת היא רעדה והשתעלה. רופא האונייה הורה לה להתבודד בתאה חסר החלון. בבדיקת הקורונה היא נמצאה שלילית, אך שותפתה לתא דווקא נמצאה חיובית והוצאה משם. היא חלמה על הבית ועל האלו פראטה (מאכל מסורתי) של אמא שלה. היא גללה כותרות חדשות בטלפון שלה והבינה: הבידוד נועד להגן על העולם החיצון, לא על המבודדים - הם צריכים לדאוג לעצמם.

תקאר החליטה לקחת את המצב בידיים והתקשרה בשיחת וידיאו לתחנת חדשות הודית. "אנחנו מבקשים עזרה מממשלת הודו", אמרה באנגלית הפשוטה שלה עם הפנים מאחורי המסכה כשעיניה בוהקות מפחד. "אנחנו לא רוצים להישאר כאן, כי יש הרבה מקרי קורונה על הסיפון".

תקאר לא היחידה שנואשה להשתמש בפעולת SOS כזו, שכן עמית שלה, טבח הודי, כבר פנה לראש ממשלת הודו בפייסבוק, וגם מדיח הכלים האינדונזי התחנן בפני בממשלתו שתחלץ אותו. הם הצטרפו למאות נוסעים ואנשי צוות שסימנו לעולם באמצעים אלה איך נראים החיים שלהם מבפנים. כך, ההתעניינות העולמית באונייה הנתונה במצוקה גברה, צוותי טלוויזיה מכל העולם התמקמו על החוף, מסוקים ריחפו מעל וסירות גדושות עיתונאים יצאו אליה. ביום התשיעי לעוצר, כשמספר הנדבקים עלה ל-218, היו באונייה יותר נדבקים מבכל מדינה אחרת בעולם, מלבד סין (מספר שכיום כמובן כל מדינה יכולה רק לחלום עליו).

 האמיגוס. הכינו מסלולי מכשולים ושיחקו גולף כדי להעביר זמן בתא / צילום: מארק יורגנסון

5 | הסוויטות

שש קומות מעל לתא של תקאר, הזוגות גולדמן ויורגנסן צפו בדרמה שהתחוללה במיני-סוויטות הצמודות אליהם. מהמרפסת המשותפת שלהם נצפו אנשים בחליפות מגן מצעידים נוסעים לאמבולנסים, אבל לא נראה סביר שדווקא הם נדבקו - הם הנוסעים שמעדיפים את חדר הכושר על פני רביצה בבריכה בקרוזים, שתמיד עולים ויורדים במדרגות ויש להם מרץ יותר מלרבים במחצית גילם.

אין ספק שהבידוד לא היה נוח: הם עבדו מרחוק, לפי לוח זמנים אחר, חלק מהמטלות שלהם הם העבירו לקולגות ולפעמים היה עליהם לקום בשתיים בלילה כדי להתאים את עצמם לשעון ארה"ב. אבל היו למצב גם יתרונות: ארוחות מפוארות הונחו על סף דלתם, המרפסת סיפקה אוויר צלול והם יכלו להיפגש עם חבריהם הטובים ביותר. שתי הסוויטות היו מחולקות לשניים, לכל אגף טלוויזיה משלו - סידור חיוני לגולדמנים, שלא הצליחו להסכים אם לצפות בספורט (קארל) או בערוץ הולמארק (ג'רי). בסופו של דבר האמריקאים הבינו שיש להם מזל, והיו נחושים להביט בחצי הכוס המלאה.

האופטימיות המחושבת הזאת הייתה למעשה מקור החברות שלהם. הגולדמנים והיורגנסנים נפגשו עשר שנים לפני כן בקורס קואוצ'ינג לחיים. יחד הם חיו על פי עיקרון מיצוי הטוב ביותר בכל רגע. כעת, כפי שג'רי יורגנסן אמרה, "יש לי הזדמנות לראות אם אני באמת יכולה לחיות כמו שאני מטיפה". כדי להישאר בכושר הם הכינו מסלול מכשולים ורצו אותו לאורך חדריהם המחוברים, ועשו כביסה באמבט שלהם כדי להוריד נטל מצוות האונייה. היה להם אותו הומור הזוי, והבעלים שיחקו גולף לפני הנשים כדי להצחיק את נשותיהם ולהפיג את החרדה. קארל התחיל לכתוב בלוג על חייו החדשים על האונייה: "התגובה של אשתי לנייר הטואלט שקיבלנו הייתה כמו לקבל טבעת יהלום".

בניגוד לתקאר, הם לא חששו לחייהם או לפרנסתם. הם היו בריאים, החזיקו בדרכונים אמריקאים, והיו להם עסקים מצליחים והבטחה מעוזר הסנטור שעוקבים אחר מצבם. אבל כשהארבעה צפו בסרט בערב הוולנטיינס דיי, זמן קצר לפני שהבידוד עמד להסתיים, לג'רי יורגנסן עלה החום. הם לא פנו למוקד הרפואי של האונייה, והעדיפו לחכות עד הבוקר כדי לראות איך תרגיש אז - והיא אכן הרגישה יותר טוב.

אבל ממש במקרה באותו הבוקר נשמעה נקישה על הדלת. כמה ימים לפני כן נבדקו היורגנסנים כי מארק, שהוא מושתל כליה, לקח תרופות לדיכוי מערכת החיסון - ולכן היה בסיכון מוגבר לקורונה. עובדי שירותי הבריאות היפניים הגיעו כעת בחליפות המגן-חלל. הם לא דיברו אנגלית, ולכן הגישו למארק פיסת נייר שהציגה תוצאה חיובית. "וואו, אוקיי, מתי אתם צריכים אותי?", אמר מארק. האיש במסכה נענע בראשו לשלילה. ג'רי יורגנסן היא זו שהם זימנו. ג'רי, משוגעת על אופני הרים וכושר גופני עם בלורית לבנה, היא האמיגו הכי בריאה מכולם. ביום ה-12 היא הפכה לאחת מ-285 הנדבקים על דיימונד פרינסס.

ג'רי קיבלה זמן לא רב לארוז תרמיל גב. היא בחרה לא לקחת דבר בעל ערך רגשי - רק את הדרכון, הארנק, קצת תכשירי היגיינה וספר שנקרא "אלוהים שבוכה". הוא לימד אותה שיעור שמתאים לעיתוי ההוא, היא אמרה: "אלוהים איננו השליט עם זכוכית המגדלת שמחכה שנפשל כדי לתפוס אותנו. אלוהים הוא סימפטי".

למארק לא הייתה אפשרות להתלוות אליה, וג'רי נפרדה ממנו במילים "נראה אותך כשנראה אותך" כדי להקל את הרגע. היא הניחה לאמבולנס לקחת אותה במחשבה שהיא בהרפתקה הבאה שלה. היא התבוננה בנוף לאורך נסיעה של ארבע שעות סביב המטרופולין של טוקיו. היום החשיך, האורות נדלקו. לא היה לה מושג לאן לוקחים אותה.
זמן קצר לאחר מכן, גילו האמיגוס שכל 428 הנוסעים האמריקאים על "צלחת הפטרי הצפה", כפי שהגדיר אותה קארל גולדמן, יפונו על-ידי ממשלת ארה"ב. מארק שקל לדחות את ההצעה ולהישאר ביפן, אבל הוא והגולדמנים החליטו לבסוף שאין טעם בכך.

הוא לא יוכל לראות את אשתו בבית החולים בכל מקרה, והוא תמיד יוכל לטוס לטוקיו אם מצבה יורע. לראשונה, הבלוג הקליל של קארל היה קודר. "אנחנו מזועזעים והרוסים על שהופרדנו מחברתנו", הוא כתב. "השלב הבא של המסע ייקח אולי ימים. אני לא בטוח מתי אוכל לכתוב שוב".

 הקברניט ג'נארו ארמה. הפך את הספינה לבית חולים ענק ויוקרתי ועודד את הנוסעים להיענות לאתגר / צילום: רויטרס - Kim Kyung Hoon

6 | מוקד חם

עוד לפני שתשומת הלב העולמית התמקדה בדיימונד פרינסס, ד"ר ג'יימס לולר ידע מה קורה. לולר, מנהל במרכז העולמי לביטחון רפואי, עבד בעבר על תרחישי מוכנות למגפה בבית הלבן של ג'ורג' בוש וברק אובמה. כשנתונים מטרידים החלו להגיע מווהאן, לולר וכמה מומחי מחלות מידבקות נוספים ובכירים בממשל ניהלו דיון ברשת מייל פרטית שנקראת "השחר האדום". ב-28 בינואר, כשרוב העולם לא ידע דבר על המגפה המתפרצת, לולר כתב: "הערכות החסר הגדולות של ההיסטוריה היו פומפיי (‘סערת אבק קטנה'), הירושימה (‘גל חום קיצי קשה') וווהאן (‘עונת שפעת גרועה').

אבל מה בדיוק צריכה לעשות הממשלה בנוגע למגפה המתעוררת ולאמריקאים שנלכדו על דיימונד פרינסס - לא היה ברור. הסוכנות לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב (CDC) המליצה לא להחזיר הביתה את נוסעי האונייה, שעלולים להביא איתם את המחלה לארה"ב, שהיו בה חולי קורונה ספורים. היפנים יוכלו לטפל ביעילות בבידוד שלהם.

אך כאשר מספר הנדבקים על האונייה עלה ועלה, נוסע אמריקאי אחד, ארנולד הופלנד, טלפן לחברו, חבר הקונגרס הרפובליקני פיל רו מטנסי. הופלנד הוא רופא, והתיאור המפורט שלו את האסון המתעורר שכנע את רו שצריך לנקוט פעולה. בשימוע בקונגרס על הקורונה הצליח רו למשוך את תשומת לבו של רוברט קדלק, בכיר במשרד הבריאות, עם הבטחות ל"מקור נהדר על האונייה, שיכול לספק מידע מהשטח".

כך הצליחו רו והופלנד לארגן שיחת וידיאו עם בכירים בממשל טראמפ, ה-CDC ומשרד החוץ. הופלנד טען בפניהם שהוא והאמריקאים האחרים על הסיפון צריכים לשוב בביטחון לאמריקה ולהיות בה בבידוד. אם הם לא יפונו בקרוב, הוא אמר, הם יהיו בסכנת חיים. "אני רופא כפרי ותיק", אמר רו וגיבה את הופלנד. קדלק והאחרים השתכנעו.

כשהממשל החליט לפעול, הפקידים ידעו בדיוק למי להרים טלפון: ג'יימס לולר, ששילב שנים של מחקר מדעי עם ניסיון שטח במוקדים המסוכנים בעולם. בשיתוף רופא מהרווארד ארגן לולר צוות של 15 מומחי רפואת אסונות פדרליים. פקידים מארה"ב ויפן כבר דנו בעבר בתרחיש פינוי המוני כהכנה לאולימפיאדת טוקיו ב-2020. כעת הם הפעילו את הפרוטוקולים הללו כדי להקל את הגעת הצוות האמריקאי ליפן. ביום שישי, 14 בפברואר, כשג'רי יורגנסן חשה לראשונה שיש לה חום, לולר וצוותו התכנסו בלובי של מלון ביוקוהמה.

התוכנית הייתה לבדוק את כל האמריקאים על סיפון דיימונד פרינסס וכעבור 72 שעות להטיס לפחות את הלא נגועים הביתה במטוסי מטען חכורים. אלה שיימצאו חיוביים יטופלו בבתי חולים יפניים.

בשבת בבוקר יצא לולר לאונייה עם שלושה רופאים אמריקאים ורופא יפני. הם חבשו קסדות מיוחדות, ושאפו חמצן מצינורות מחוברים למכשירי נשימה שהוצמדו למותניים. כשהצוות צעד לאורך הגלריות של האונייה, שנראו כמו קרקס אחרי סצנת פשע, הוא הבחין בכמה עובדים של שירותי הבריאות היפניים שעוטים מסכות ניתוח פשוטות וחלוקים כחולים, נוסעים שמתהלכים בחופשיות בחלקים מהאונייה ועובדים במסדרונות במסכות בלבד. לא פלא שהמחלה המשיכה להתפשט כמו אש בשדה קוצים. כשירד מהאונייה הוא מיהר להתקשר לנוסעים האמריקאים ולהזהיר אותם שיתבודדו כמה שאפשר וישמרו על מרחק בטוח מעובדי שירותי הבריאות היפנים. גם וירולוג יפני מנוסה, קנטרו איווטה, שידר מאוחר יותר וידיאו שבו תיאר את הבידוד באונייה כ"בלתי מספק במונחי בקרת הידבקות". שישה פקידים יפנים ועובד בריאות אחד חלו בסופו של דבר על סיפון האונייה.

בשבת אחר הצהריים נודע ללולר שתוכנית הפינוי שתוכננה לצאת לדרך ביום שני בלילה הוקדמה ביום. במקום התכנון השאפתני לעשות לכל הנוסעים בדיקות קורונה, הצוות הסתפק בלוודא שכולם בריאים לעבור בשלום את הטיסה הממושכת והלא נוחה במטוסי המטען.

 עיתונאים מתעדים את הספינה מהחוף. נוסעים ואנשי צוות הביעו מצוקה ברשתות החברתיות ועוררו התעניינות עולמית / צילום: רויטרס - Kim Kyung Hoon

7 | רודאו

האמיגוס, כעת שלושה בלבד, ועוד 325 מפונים אמריקאים, המתינו לאוטובוסים. הם העבירו שלוש שעות באפס מעשה על המזח, וכשהגיעו לנמל התעופה המתינו על המסלול עוד שעתיים. כעת, כשהעיכוב התארך כבר לשש שעות, התפתח כמעט מרד. הם היו תשושים, ועוד יותר גרוע: באוטובוסים לא היו שירותים.

בינתיים, בוושינגטון, גורל המפונים עמד להיחרץ. כאשר הם ירדו מדיימונד פרינסס פנו היפנים לעמיתיהם האמריקאים ובישרו להם שכמה מהנוסעים על האוטובוסים נמצאו חיוביים כמה ימים לפני כן. צוות המשימה רם הדרג של ממשל טראמפ, ובו ד"ר אנתוני פאוצ'י, החל להתווכח מה לעשות. נציגי CDC המשיכו להתנגד להפצת הנגיף; נציג משרד החוץ רצה להחזיר את האמריקאים הביתה בכל מקרה וציין שבמטוסים הוכנו יחידות בידוד לנגועים.

בעוד הוויכוח ניטש בחוץ, המפונים דרשו לרדת מהאוטובוס לשירותים. קארל התנשם בכבדות במאמץ לשלוט בשלפוחית השתן שלו, עד שמשקפיו מעל המסכה התכסו בערפל. לבסוף הורשו כמה נוסעים להטיל את מימיהם בבקבוקים מחוץ לאוטובוס, וחלקם הובאו לטרמינל הסמוך.

וולטר ומשרד החוץ ניצחו בוויכוח. קדלק, נציג שירותי הבריאות, תמך בו ואמר ש"הרעיון להשאיר אמריקאים מאחור בשלב זה של המבצע לא יעלה על הדעת". אולם ה-CDC לא הסכים עם ההחלטה בנחרצות.

אחרי תהליך ממושך של אישור מרחוק של רשויות ההגירה היפניות, הנוסעים מיהרו לאוטובוסים, שלקחו אותם למטוסים. לולר, שהמתין על אחד המטוסים, הבחין בהם רצים כמו מטורפים. הוא קיווה לעלייה מסודרת, אך הסצנה הזכירה לו "רודאו של עיזים" - מונח צבאי שלמד ב־20 שנותיו כרופא בצי האמריקאי. "זה היה פשוט בלגן", הוא סיפר.

הנוסעים נלחמו להגיע לתאי השירותים של מטוס המטען, המתינו בתור 50 איש. "הריח היה לא אמיתי", זוכרת ג'רי גולדמן, שנרדמה עם גלולת שינה.

כעבור כמה שעות נמצא כי לקארל יש חום, והוא הועבר לירכתי המטוס, שהופרדו ביריעת ניילון גדולה. הנוסעים סביבו השתעלו ונדפה מהם צחנה. הטיסה נמשכה 16 שעות. לולר, במטוס השני, ניסה לטפל במפונים לאחר יומיים של פעילות ללא שינה, ולא הופתע כשחלקם גילו תסמינים. הוא חש שהכול יהיה בסדר כשהם יגיעו לארה"ב ויוכלו להיכנס לבידוד ולקבל טיפול אפקטיבי.

כשהמטוס נחת באמריקה, מארק נשלח עם כל הנוסעים הא־סימפטומטים לבידוד של שבועיים במתקן צבאי. אלה שנמצאו חיוביים ובני זוגם, כולל הגולדמנים, המשיכו לאומהה, שם ביתו של לולר. כשהם הגיעו, קארל חש חזק מספיק לרדת מהמטוס בעצמו, אך הוא נדרש לשכב על אלונקה - מה שהפך לצילום חדשות דרמטי כשהוא הובל במסלול גדוש אמבולנסים. החולים הוסעו לבית החולים האוניברסיטאי של נברסקה, שם הועבר קארל ליחידת הבידוד הפדרלית היחידה בארה"ב. רודאו העיזים הסתיים.

 נוסעים ייורדים מהדיימונד פרינסס / צילום: AP - Eugene Hoshiko

8 | השיבה הביתה

קארל גולדמן הוכנס לחדר בידוד בבניין רפואי במרכז אומהה, ביחידה מיוחדת שהייתה סגורה מאז התפרצות האבולה ב־2014. בזמן קצר התמלאה היחידה ב־15 ממפוני דיימונד פרינסס - בערך אותו מספר המקרים שהתגלו בארה"ב באותה העת.

הבידוד שלו נמשך ונמשך, למרות התסמינים הקלים, ומספר ההידבקויות בארה"ב ובעולם עלה בצורה אקספוננציאלית למיליונים. התברר ששני נוסעים מדיימונד פרינסס מתו מהנגיף, ואחר כך שלושה ואז שישה. "החופשה שלנו התבררה כטרגית", הוא כתב בבלוג שלו.

קארל הפסיד בתחרות הבידוד בין האמיגוס. אשתו ג'רי סיימה את הבידוד שלה במתקן סמוך, אבל מעולם לא נמצאה חיובית לקורונה. היא חזרה הביתה לקליפורניה והמשיכה לנהל את תחנת הרדיו המשפחתית, אף על פי שחשה מצורעת בקהילה, שהביעה פאניקה משובה הביתה.

גם היורגנסנים חזרו הביתה. הנגיף של ג'רי התברר למרבה המזל כאנטי קליימקס, ובבית החולים היפני תרגמו הרופאים באופן שגוי את המילה "עצירות" כשהשתמשו בגוגל טרנסלייט. כעבור 14 ימי בידוד היא טסה הביתה. בעלה מארק נמצא חיובי בבידוד בבסיס הצבאי, אך ללא תסמינים מיוחדים הוא שוחרר להמשך בידוד בבית. שניהם שמרו על מרחק זה מזה ועטו מסכות.

כשקארל גולדמן שוחרר סוף סוף באמצע מרץ, ארגון הבריאות העולמי הכריז על הקורונה כמגפה עולמית. המבודד הוותיק ביותר באמריקה היה שונה מהאדם שעזב אותה - שיערו נראה כמו זה של נביא שחזר מהמדבר. כשהוא הגיע הביתה, הכלבים ליקקו אותו ואשתו חיבקה אותו. המגע לבדו הרגיש כמו זכייה בלוטו. באותו הלילה ג'רי העבירה לקארל את השלט של הטלוויזיה, לראשונה בחיי הנישואין שלהם. הוא בחר בחדשות, שהיו גדושות בדיכאון כלכלי ומספר הרוגים נורא מכל מלחמה. לא רק קארל השתנה. מתברר שגם העולם השתנה.

9 | הכנסייה הנעולה

בסוף מרץ ב־CDC דיווחו שמבין 3,711 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על סיפון דיימונד פרינסס 712 נדבקו בנגיף. 11 אמריקאים עדיין היו מאושפזים ביפן, תשעה מתו. המספרים היו זניחים ביחס להתפשטות המגפה בעולם, אך האונייה סיפקה שדה מחקר רב ערך על התנהגות הנגיף.

כשהגיע זמנו של הקברניט האיטלקי ארמה לעזוב את האונייה, היא הייתה ריקה. תקאר, פואד ואנשי צוות רבים הוטסו הביתה בחילוץ של ממשלותיהם - זמן רב אחרי הפינוי האמריקאי ורק אחרי שהם התחננו שוב ושוב והתבטאו במדיה החברתית.

לפני שהוא נפרד מהאונייה שלו, ארמה עמד לבד על הגשר. הקברניט הסטואי בדרך כלל היה רגשי. הוא היה איתה מאז בנייתה, והוביל אותה בשלום בכל סערה ימית. בפעם האחרונה הוא הדליק את האינטרקום, כדי לדבר עם האונייה עצמה. זו לא הייתה אשמתה, הוא אמר לה. הוא הבטיח לה שיתראו בעתיד, ואיחל לה לילה טוב. הם עשו כמיטב יכולתם, הוא והאונייה, וכמו כל קברניט טוב, הוא האחרון לנטוש. כשהוא ירד בגשר במדיו הוא נראה אמיץ וקר רוח, אבל המבע האמיתי שלו הסתתר מאחורי המסכה.

בלילה של אמצע מרץ הוא חזר לעיירת הולדתו על החוף האיטלקי. הכול היה סגור, הרחובות נטושים. בבתי החולים הקורסים של איטליה מאות חולים מתו בכל יום. ארמה ביקש מהנהג שלו לעצור בבזיליקה עתיקה, שליוותה את יורדי הים המקומיים במשך אלף שנים, גם במגפות בימי הביניים ובזמנים מודרניים. הקברניט הקתולי הרכין את ראשו, והתפלל מחוץ לכנסייה הנעולה. עבורו ועבור משפחתו, על נשמותיהם של נוסעיו לשעבר ועל אלה שנותרו בחיים. 

פורסם באפריל 2020 | מאנגלית: אהרון צוקי רוזן 

הנוסעים הישראלים שחלו: "אושפזנו כמעט חודש בבית חולים של הצבא היפני" | מיכל רז-חיימוביץ'

בלילה האחרון, אחרי 14 ימי הפלגה, הוציאו בני הזוג רוח'לה (68) ועודד (71) עופרים - שניים מתוך 15 הנוסעים הישראלים על הדיימונד פרינסס - את המזוודות מחוץ לחדר, כפי שנהוג לעשות לקראת העגינה. השניים, חובבי קרוזים, כבר התכוננו לחזור לילדים ולנכדים ולקיבוץ עין השלושה שבו הם מתגוררים. אלא שליקום היו תוכניות משלו.

"כשהתקרבנו לנמל יוקוהמה בטוקיו התחילו להתרוצץ שמועות", סיפרה רוח'לה. "הקפטן, שהיה מאוד נחמד, עדכן במערכת הכריזה שנוסע סיני שעלה בטוקיו וירד בהונג קונג, חלה בקורונה ומת. הגיעו חיילים יפנים למדוד לנו חום ואמרו שנישאר על האונייה. הבנו שפספסנו את הטיסה לארץ, אבל לא הבנו כמה זמן ניתקע שם.

"בהתחלה עוד הייתה ארוחת בוקר משותפת, והמועדון והתיאטרון פעלו, אבל ראינו ב-BBC שהווירוס משתולל בסין. לא הבנו עד כמה זה קרוב אלינו. הילדים הפצירו בטלפון שלא ניגע בכפתורים ובכלום. חשבנו שהם היסטריים, אבל בדיעבד הם צדקו".

בשלב הבא התבקשו הנוסעים שעל האונייה הנצורה להיכנס לשבועיים של סגר בחדרים. "זה היה בידוד בכלוב של זהב. הביאו לנו מדחום והתבקשנו להודיע אם יש לנו חום גבוה מ-37.5. השכנים היפנים שלנו לתא כבר למדו בעל פה את השירים של עומר אדם ושלמה ארצי. למזלנו, היה לנו חדר עם מרפסת, שממנה שאפנו אוויר צח, אבל גם ראינו את כל האמבולנסים ברציף.

"הבנו שהמצב חמור. כל יום הקברניט כרז את מספר הנדבקים והמתים, זה היה נורא. לבסוף, גם לי עלה החום. כשהגיעו ממצאי הבדיקה שלנו, שהציגו תוצאה חיובית, נתבקשנו בתוך רבע שעה לארוז תחתונים וחולצה ופינו אותנו לבית חולים. אמרתי לילדים שדאגו מאוד: אנחנו דור שני לשואה, לא יקרה לנו כלום. חשבנו שנהיה יום-יומיים באשפוז, ונשארנו שם 25 ימים. זה בית חולים של חיל הים היפני, בלי טלוויזיה, בלי צוות שמדבר אנגלית, למעט רופאה אחת. אבל למזלנו שהינו יחד רק אנחנו בחדר גדול. הקלפים שהבאנו העלו עשן מרוב ששיחקנו בהם.

"מבית חב"ד סייעו לנו מאוד. דרכם הגיע אלינו מלאך בשם אריק אמסלם שמתגורר ביפן ואשתו מקומית. הוא סידר לנו וויי פיי ואשתו לימדה אותנו כמה מילים ביפנית. זה סייע לנו לשפר את התקשורת עם האחים בבית החולים".

לאחר כמעט חודש בבית החולים תפסו השניים טיסה לישראל: "הייתה לנו קבלת פנים מרגשת".

עודד ורוח'לה עדיין מטופלים במחלקת מחלימי הקורונה בשיבא. "יש סימפטומים שלא מרפים גם אחרי חצי שנה", הם אומרים.

ומה עם הקרוז הבא? "הבטיחו לנו כיסוי מלא וקרוז חינם כולל הכול. בהתחלה לא רצינו לשמוע על זה, אבל עכשיו אנחנו חושבים שאולי יום אחד זה יתאים, כשחברות הספנות יחזרו לפעול ולווירוס יהיה חיסון".