הסוד של אמריקה: למה איש לא מטפל בפסולת הרדיואקטיבית של תעשיית הנפט והגז

למה כדאי לקרוא

חן מענית ממליץ

בנובמבר 2019 החלה ארה"ב בהנהגת דונלד טראמפ בהליך הפרישה הרשמי שלה מהסכם האקלים העולמי שנחתם בפריז ב־2015. ההסכם ההיסטורי איגד בתוכו 195 מדינות שהתחייבו לעשות מאמץ משותף להיפרד מהתלות בדלקי מאובנים, כדי להפחית פליטות גזי חממה ולהיאבק בהשלכות החמורות של שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ.

ארה"ב פרשה מהאמנה למרות - בעצם בגלל - שהיא אחת משתי המדינות האחראיות להיקף פליטות הפחמן הגבוה ביותר בעולם. כסף, זה שם המשחק היחידי אצל טראמפ. בעצם, כסף הוא שם המשחק היחיד בארצות הברית של אמריקה ב-100 השנים האחרונות.

בתחקיר המצוין שהתפרסם השנה ב"רולינג סטון" חושף ג'סטין נובל מחיר כבד נוסף שגובה תעשיית הנפט והגז שממשיכה לפרוח שם. בארות הנפט והגז בארה"ב מייצרות כ־3.5 טריליון ליטר פסולת רעילה ורדיואקטיבית בשנה. התחקיר מלמד כי קהילות ברחבי המדינה נפגעות מהזיהום הזה וכי התחלואה בקרב העובדים בתעשייה גבוהה מאוד. נובל מציג את הבעיה בצורה מבריקה, דרך העיניים של האנשים הקטנים שמשלמים בבריאותם בשל השיעבוד האמריקאי לנפט, לפחם, לכסף.

חודשיים אחרי הפרישה מהסכם האקלים, בינואר 2020, דווח על המקרה הראשון של נשא קורונה בארה"ב. כמו ביחס לשינויי האקלים, גם הפעם התייחס טראמפ למקרה בזלזול ואמר ש"מדובר באדם אחד שהגיע מסין. הכול תחת שליטה ויהיה בסדר". אבל מאז הכול לא בסדר. אנחנו מתעללים בכדור שעליו אנחנו חיים כבר יותר מדי זמן. עכשיו הגיעה קריאת השכמה, אבל לא נראה שמישהו עומד להתעורר.

ולסיום, אי אפשר שלא להתקנא בכך שכלי תקשורת מקדיש משאבים כה רבים לתחקיר מעמיק בנושא ספציפי. בעידן הרשתות החברתיות התזזיתי, בעידן שבו רוב כלי התקשורת סובלים ממצוקה כלכלית, זה אירוע נדיר בפני עצמו.

פיטר (שם בדוי), בחור שרירי מאוהיו בגיל העמידה, החל לעבוד בשנת 2014 כנהג מכלית פינוי פסולת בתעשיית הנפט והגז. שעות העבודה היו ארוכות. הוא היה יוצא מהבית מדי יום בשלוש לפנות בבוקר וחוזר רק אחרי רדת החשיכה "אבל השכר - 16 דולר בשעה - היה מפתה", מספר פיטר, שחי באזור כפרי בדרום מזרח המדינה. "זה אזור עני. רק זרוק לנו קצת כסף וישר נתנפל עליו".

פיטר נוהג הלוך ושוב במשאית שנפח המכלית שלה הוא כמעט 20 אלף ליטר, וחולף על פני חוות ויערות ליד הגבול בין אוהיו, וירג'יניה המערבית ופנסילבניה, לב האזור שמייצר כמעט שליש מהגז הטבעי של ארצות הברית. הוא מוביל חומר בשם תמלחת, פסולת טבעית הפורצת מבארות הנפט והגז בהיקף של יותר מ-3.5 טריליון ליטר בשנה - כמות שמסוגלת להציף את מנהטן עד לגובה של 40 ס"מ מדי יום.

רוב הבארות מייצרות כמות גדולה פי עשרה של תמלחות מאשר של גז ונפט, והתמיסה המלוחה הזאת משונעת למפעלי טיהור שפכים או לקידוחים עמוקים באקוויפרים של מי תהום, שם מזריקים אותה חזרה לאדמה.

יום אחד בשנת 2017 עצר פיטר ליד קידוח עמוק בקיימברידג' אוהיו. הוא מספר שראה נהג מחזיק מד קרינה ומסתובב סביב המשאית שלו. הנהג סיפר לו שהוא מוביל את אחד המטענים הכי נפיצים שהוא ראה בחיים שלו. זאת הפעם הראשונה שפיטר שמע על הקשר בין תמלחות לרדיואקטיביות.

קרום כדור הארץ אכן מכיל יסודות רדיואקטיביים שמרוכזים עמוק באדמה בשכבות הנפט והגז, והקרינה הרדיואקטיבית הזאת נפלטת בתהליך הפקת נפט וגז, ובעיקר מהתמלחות. כשאנחנו שומעים את המילה "רדיואקטיביות" אנחנו מתארים לעצמנו פיצוץ גרעיני, אבל למעשה, קרינה נפלטת מחומרים טבעיים רבים ולרוב היא אינה מהווה סכנה.

נציגים רבים בתעשייה אוהבים לומר שהקרינה הרדיואקטיבית שנפלטת מהתמלחות היא מזערית ומשתווה לכמות הקרינה שנפלטת מבננה או ממשטח שיש עשוי גרניט, ולכן כשפיטר דרש מהממונה עליו לדעת למה הוא חשוף, הוא נענה בביטול; הנוזל שאתה מוביל לא יותר רדיואקטיבי מ"כל חדר בבית שלך", נאמר לו בתגובה. אבל פיטר פקפק בכך.

"אצל הרבה חבר'ה אצלנו מגלים סרטן או נגעים בעור שמחלימים רק אחרי חודשים", הוא אומר. פיטר סובל בקביעות מכאבי ראש, מבחילות, מנימול בקצות האצבעות ובפנים ומ"כאבי מפרקים שורפים".

הוא מספר שלא קיבל שום הוראות בטיחות בנושא רדיואקטיביות. אומנם הוא נדרש לנעול מגפי עבודה בעלי שכבת פלדה, להרכיב משקפי מגן, לחבוש קסדה וללבוש בגדים חסיני אש, אבל איש לא דרש ממנו לעטות מסכה או לשאת מד קרינה כדי למדוד את רמות החשיפה שלו. ובכל מקרה, מה שהוא נדרש ללבוש לא ממש מגן עליו מפני התמלחות. "זה על כל הידיים שלך, ובתוך המגפיים שלך, ועל העור המת באצבעות של כפות הרגליים ובתוך החתכים על העור שלך. אתה ספוג בזה", הוא אומר.

אז פיטר התחיל לאסוף בחשאי דגימות של התמלחות שהוא הוביל ומילא את המחסן שבחצר ביתו ביותר מ-40 דגימות. הוא חשש מפני זיהום נוסף, אבל אומר שמבחינתו "הנזק כבר נעשה". הוא רצה תשובות. "ככה אני מכסה את עצמי מכל הכיוונים. אם אחלה עוד 10 או 15 שנה, אני רוצה להיות מסוגל להוכיח את זה", הוא אומר.
בעזרתה של רשת אקטיביסטים באוהיו הצליח פיטר להעביר 11 דגימות של תמלחות למרכז ללימודי סביבה של אוניברסיטת דוקיין, ואלה נשלחו לבדיקת מעבדה באוניברסיטת פיטסבורג. התוצאות היו מדהימות.

רדיום הוא המרכיב הרדיואקטיבי הנפוץ ביותר בתמלחת, ומודדים אותו לעיתים קרובות בפיקוקירי (יחידת מידה לרדיואקטיביות) לליטר. הרדיום מסוכן כל-כך עד שהטיפול בו כפוף להגבלות מחמירות אפילו באתרי פסולת מסוכנת. האיזוטופים הנפוצים ביותר של הרדיום הם רדיום 226 ורדיום 228, והוועדה לרגולציה גרעינית קובעת כי הרמה של כל אחד מהם בפסולת התעשייתית לא תעלה על 60 פיקוקירי לליטר. בארבע מהדגימות של פיטר נמצאו רמות של יותר מ-3,500 פיקוקירי לשני הסוגים יחד ובדגימה אחת אף יותר מ-8,500.

 משאיות של תעשיית הנפט / צילום: רויטרס - Cooper Neill

"החומר הזה נמצא בכל פינה. נהגי משאית לא יודעים שהם נחשפים לפסולת רדיואקטיבית, ולא מספקים להם ביגוד מגן וציוד הגנה", אומר ג'ון סטולץ, מנהל המרכז ללימודי סביבה של אוניברסיטת דוקיין. "נשימה ובליעה של החומרים האלה היא החשיפה הגרועה ביותר", הוא ממשיך. "הקרינה פוגעת ברקמות הגוף מבפנים".

העור יכול לחסום חלקיקים רדיואקטיביים שהרדיום פולט, אבל רדיום נצמד לחלקיקי אבק ואפשר בקלות לבלוע אותו. ברגע שהוא בתוך הגוף, ההשפעות שלו הולכות ומצטברות עם כל חשיפה. הרדיום נוטה להיספג בעצמות, להצטבר בהן, ולגרום לסרקומה - סרטן עצמות. הוא גם מתפרק לסדרה של חלקיקים רדיואקטיביים. הראשון הוא תוצר ההתפרקות של רדיום 226 - גז ראדון שהוא רדיואקטיבי והגורם השני בשכיחותו לסרטן ריאות בארצות הברית. בנוסף לכך נמצא קשר בין חשיפה לראדון ללוקמיה (סרטן הדם).

הקידוחים התקרבו למקומות יישוב

הדגימות שאסף פיטר הן רק טיפה בים. התמלחות שמופקות בשדות נפט ברחבי המדינה - מבאקן שבדקוטה הצפונית ועד פרמיאן שבטקסס - מתגלות כרדיואקטיביות ביותר. "כל העובדים בשדות הנפט חשופים לקרינה", אומר איאן פיירלי, רדיוביולוג בריטי, "אבל הם לא בהכרח יודעים את זה".

הרדיום במכלים, בפילטרים, בצינורות, בזרנוקי מים ובמשאיות שבא במגע עם תמלחות יכול להגיע לריכוז של 400 אלף פיקוקירי לגרם. הפראקינג (סדיקה הידראולית) הוא תהליך של הזרמת נוזל בלחץ גבוה לתוך קידוח באדמה כדי לפצח שכבות סלע ולגרום לשחרור של גז ונפט. תמלחות מגיעות מקידוחים מהסוג הזה, אבל גם מהפקת גז או נפט קונבנציונלית, ורמות הקרינה קשורות לתצורה הגיאולוגית ולא לסוג הקדיחה.

נראה שבקולורדו ובוויומינג רמות הקרינה נמוכות יותר, ואילו בשדה פצלי הגז מרסלוס, שמשתרע על פני חלקים מאוהיו, פנסילבניה, וירג'יניה המערבית וניו יורק, נמדדו הרמות הגבוהות ביותר של קרינה. הרמות הממוצעות של רדיום בתמלחת הן 9,300 פיקוקירי לליטר, אבל במרסלוס נמצאו רמות של 28,500.

השימוש ההולך וגובר בפצלי השמן בתחילת שנות האלפיים הגביר את הסכנה בשל כמויות מי הקידוחים האדירות המכילות חומרים מסוכנים ובשל הקרבה למקומות יישוב. "פעם הבארות היו רחוקות מריכוזי אוכלוסייה. בימינו אין הפרדה", אומרת אליזבת גלטמן, מומחית בבריאות הציבור מאוניברסיטת ניו יורק. "במזרח ארצות הברית יש כמות אדירה של קידוחים, והרגולציה מאפשרת לנו לקדוח קרוב יותר לריכוזי אוכלוסייה".

על-פי מנהל המידע של מחלקת האנרגיה, נכון ל-2016 יותר משני שלישים מכל הקידוחים החדשים בארצות הברית הם כאלה שמפיקים נפט וגז מפצלי שמן. יש כמיליון קידוחי נפט וגז ב-33 מדינות בארצות הברית, והצמיחה הגדולה ביותר של קידוחים היא בשדה הפצלים הרדיואקטיבי ביותר - מרסלוס.

בד בבד, חלק מהתקנות הופכות פחות ופחות נוקשות. "המחוקקים הקפידו לקבוע סדרה שלמה של פטורים שמאפשרים לתעשייה הזאת להתקיים", אומרת טריסה מילס, פעילת איכות סביבה מאוהיו. "האזרחים לא זוכים לשום הגנה".

בתחקיר מקיף שערך "רולינג סטון", הכולל מאות ראיונות עם מדענים, אנשי איכות סביבה, רגולטורים ועובדים, נמצא כי פסולת מתעשיית הנפט והגז נשפכת, מתפשטת ומושלכת בכל רחבי ארצות הברית, ובכך מסכנת את הסביבה, את הציבור ובעיקר את עובדי התעשייה שכמעט אינם מודעים לסכנות שבטיפול בשפכים.

"מה שקורה בעצם הוא שארצות הברית לוקחת מאגרים רדיואקטיביים תת קרקעיים ומעלה אותם אל פני השטח, שם הם עלולים לבוא במגע עם בני אדם ועם הסביבה", מסביר מרקו קלטופן, מדען פורנזיקה גרעינית. "זה פשוט טירוף".

היקף ההשלכות הבריאותיות אינו ידוע, בעיקר כי אין מספיק מחקר בנושא, ורופאים רבים אינם מודעים לסיכונים. בפנסילבניה הייתה אפילו תקופה שבה נאסר על רופאים לדבר עם המטופלים שלהם על חשיפות לרעלים שנגרמות מהפראקינג. כמו כן, סרטן שנגרם מחשיפה לקרינה מתגלה לעיתים קרובות שנים לאחר מכן ומקשה על הרופאים לאתר את הסיבה.

אבל שורה של תביעות מהשנים האחרונות מראה כי אפשר למצוא קשר ישיר בין סרטן לחשיפה תעסוקתית. עדויות מומחים בתביעות משפטיות שהגישו עשרות עובדים בתעשיית הנפט והגז בלואיזיאנה, נמשכו עשורים והסתיימו בהצעות פשרה ב-2016 - מראות כי עובדים בשדות הנפט והגז, ובהם מנקי צינורות, רתכים ונהגי משאיות שהובילו צינורות מלוכלכים ופסולת, נחשפו לקרינה רדיואקטיבית ללא ידיעתם וסבלו משורה ארוכה של סוגי סרטן קטלניים. המרכז לבקרת מחלות ומניעתן קבע בוודאות של 99% כי מחלות הסרטן נגרמו מחשיפה לקרינה במהלך העבודה.

אוסף של חוקים מיושנים

קרינה רדיואקטיבית התגלתה לראשונה בנפט גולמי בבאר באונטריו כבר ב-1904, ורדיואקטיביות בתמלחות תועדה כבר בשנות ה-30. בשנות ה-60 מצאו גיאולוגים מטעם הממשל האמריקאי אורניום בשכבות נפט במישיגן, בטנסי, באוקלהומה ובטקסס. בתחילת שנות ה-70 גילתה חברת אקסון כי קרינה רדיואקטיבית מצטברת בצינורות ובמדחסים שברוב מתקני הגז שלה.

ה"רולינג סטון" גילה קומץ של דוחות פנימיים אחרים ומאמרים שהעלו חשש בנוגע לאחריות של התעשייה לבריאות העובדים, ומסמך משנות ה-50 של חברת הנפט "שֶל" אף הזהיר מפני קשר אפשרי בין חומרים רדיואקטיביים לסרטן העצמות וסרטן מח העצם.
סטיוארט סמית, עורך דין מניו אורלינס, מטפל בתביעות הקשורות לרדיואקטיביות בתעשיית הנפט והגז כבר שלושים שנה. הוא מספר שבתיק הראשון שלו מ-1986 אישה ממיסיסיפי שהייתה בחודש השישי להריונה התיישבה על קצה האמבט שלה, והאגן שלה נשבר לשניים. בדיקות העלו שהאדמה בגינת הירק שלה ספוגה ברדיום מכיוון שבעלה נהג לשטוף בחצר צינורות שהביא מקידוחי נפט.

"מבחינת התעשייה, ההגנה על העובדים ועל הקהילה שנמצאת בסמיכות למתקנים שלה היא בעלת חשיבות עליונה", אומרת קורניליה הורנר, דוברת מכון הנפט האמריקאי. אבל מעבר לכך, המכון לא השיב לשאלות ספציפיות הקשורות לחשיפה של עובדים לרדיואקטיביות, וענקיות הנפט אקסון מובייל ושברון הפנו את ה"רולינג סטון" למכון.

הפיקוח הפדרלי על הרדיואקטיביות בפסולת מתעשיית הנפט והגז רופף. כשעורך הדין סמית פנה לסוכנות לבטיחות ובריאות תעסוקתית ושאל על חוקים המגנים על עובדים בתעשיית הנפט והגז מפני רדיואקטיביות, הפנו אותו לקומץ מכתבים ומדריכים שנכתבו לפני יותר משלושים שנה. "הסוכנות קבעה ערכי סף חשיפה לקרינה עבור העובדים בתעשייה", אומר נציג הסוכנות. לטענתו המידע שמגיע לסוכנות מראה שרמות הקרינה הן "הרבה מתחת לסף" ולכן לא נדרשת רגולציה. "לוועדה לרגולציה גרעינית אין סמכות סטטוטורית להסדיר את הפיקוח על חומרים רדיואקטיביים טבעיים", אומר דובר הוועדה דיוויד מקנטייר.

לדברי נציג של הסוכנות להגנת הסביבה "אין אפילו סוכנות פדרלית אחת שמפקחת על הרדיואקטיביות שמשתחררת בתעשיית הנפט והגז". למעשה, הודות לפטור אחד שקיבלה התעשייה מהסוכנות ב-1980, כל זרמי הפסולת משדות הנפט והגז שעלולים להיות רדיואקטיביים ומסוכנים לבני אדם, אינם נחשבים מסוכנים והיא אינה נדרשת לטפל בהם ככאלה.

ב-1998 בחנה הסוכנות מחדש את הפטור הזה וטענה כי "הסכנה הפוטנציאלית לבריאות האדם והסביבה היא קטנה", אף שמצאה רמות מדאיגות של עופרת, ארסן, בריום ואורניום והודתה שסיכונים פוטנציאליים רבים טרם הוערכו. במקום זה התמקד הדוח בנטל הכלכלי והרגולטורי ונטען בו כי סימון מיליארדי מכלי פסולת כמסוכנים יכול לפגוע באופן קשה בתעשייה מבחינה כלכלית.

וכך, רוב האחריות נופלת על המדינות עצמן ומסתכמת באוסף רעוע של חוקים מיושנים ולא עקביים שלתעשייה קל להתעלם מהם. מתוך 21 המדינות המובילות בהפקת נפט וגז בארה"ב רק חמש נוקטות אמצעים להגנה על עובדים ורק שלוש נוקטות אמצעים לשמירה על בריאות הציבור. ובכל מקרה, רוב החקיקה הקיימת אינה מספקת. כך, למשל, בטקסס, יצרנית הגז והנפט הגדולה בארצות הברית, אין פיקוח על רמות החשיפה לקרינה של עובדי תעשיית הנפט, והעובדים בתעשייה אינם נדרשים להתמגן.

 עובדים באתר לקידוח נפט / צילום: AP - Gregory Bull

לואיזיאנה היא המדינה הראשונה שחוקקה חוקים בנושא בסוף שנות ה-80. פול טמפלט, פיזיקאי כימאי, שהיה ממונה אז על הרגולציה הסביבתית מטעם המדינה, הנחה לערוך מחקר על רדיואקטיביות בתעשיית הנפט והגז. התוצאות זעזעו אותו.

רמות הרדיום בצינורות הנפט בלואיזיאנה היו גבוהות פי 20,000 מהרמות המותרות שקבעה הסוכנות להגנת הסביבה לשכבת הקרקע העליונה באתרי פסולת של עיבוד אורניום. טמפלט גילה שעובדים שניקו צינורות נפט שאפו אבק רדיואקטיבי, ובבדיקה של אחד העובדים נמצאה רדיואקטיביות על בגדיו, במכוניתו, במדרגות הקדמיות של ביתו ואפילו על תינוקו שזה עתה נולד. התעשייה תרמה צינורות שהיו עדיין רדיואקטיביים מאוד כדי להקים גני שעשועים, וטמפלט טוען שזאת דרכן של החברות להיפטר מהפסולת.

טמפלט קבע תקנות שנועדו להגן על מקורות המים ותקנות מחמירות יותר לשמירה על בריאות העובדים. החדשות הדהדו בכל רחבי התעשייה, וכתבות ב"ניו יורק טיימס" חשפו את הסכנות הנשקפות לקהילה ולעובדים, אבל הנושא ירד מהר מסדר היום, והדיונים סביבו נשארו בעיקר בדוחות סודיים של הרגולטורים. אפילו באקדמיה הנושא עדיין לוט בערפל. מכיוון שכמעט אין מחקר והתמחות, קשה להגיע להסכמה על הסכנות הטמונות בתעשייה וקל יותר להפיץ מידע שגוי בנושא. אנשים נוטים לחשוב שמכיוון שהרדיואקטיביות היא תופעה טבעית, היא פחות מזיקה. "אין בזה שום היגיון", אומר קלטופן. "גם ארסן הוא חומר טבעי לגמרי, אבל מן הסתם לא תיתן לי להוסיף ארסן לארוחת הצהריים שלך".

"הקרינה באדמה תישאר לנצח"

מכליות נושאות תמלחות הן צי רפאים. נראה ששום סוכנות פדרלית או ממשלתית אינה יודעת כמה נהגים כמו פיטר יש, כמה זמן הם עובדים, מהן רמות הקרינה בגוף שלהם ואפילו איפה הם גרים.

אבל מחלקת התחבורה של ארצות הברית מפקחת על הכבישים ויכולה לדרוש מנהגי מכליות שנושאות חומרים רדיואקטיביים בכמות גבוהה מהסף שקבעה להדביק סמל אזהרה לחומר רדיואקטיבי ולעמוד בדרישות מחמירות, וכמו כן לחייב את הנהגים לעבור הכשרות מתאימות. אלא שכפי שאומר דובר מחלקת התחבורה, האחריות לבדיקת רמות הרדיום בתמלחות מוטלת על העובד שמפנה את התמלחות למכלית, ומחלקת התחבורה לא נדרשת לאמת או לאשר את הבדיקה.

טד אוק, חוקר מארגון הגנה על הסביבה בשם Alliance FracTracker מעריך שיש לפחות 12 אלף מכליות נושאות תמלחות שפועלות באוהיו, בפנסילבניה ובווירג'יניה המערבית. לדבריו, הוא לא ראה עליהן אפילו מדבקת אזהרה אחת לחומר רדיואקטיבי. ב-2016 התהפכה מכלית כזאת בברנסוויל אוהיו, ו-20 אלף ליטר של מי תמלחת הציפו שדה מרעה ונשפכו לנחל ומשם למאגר מים של העיר, ולרשויות לא נותרה ברירה אלא לסגור אותו באופן זמני.

גם בלי להתהפך, המשאיות האלה עלולות להיות מסוכנות. נהגי משאיות כאלה נפגשים לעיתים קרובות במסעדות מקומיות, מספר רנדי מויר, נהג מכלית לשעבר בפנסילבניה שהתפטר מהעבודה כשעל גופו התחילו להופיע פריחות צורבות ונפיחות משונה אחרי ארבעה חודשים בלבד. "אני מזהיר מלצריות שמשרתות את נהגי המשאיות האלה", מספר יורי גורבי, מהנדס לשעבר במחלקת האנרגיה של ארצות הברית. נהג שמתפלש בתמלחות עלול להפיץ חלקיקי אבק עם רדיום. "הקונצנזוס בקרב הקהילה המדעית הבינלאומית הוא שאין סף בטוח לחשיפה לקרינה", אומר מרווין רזניקוף, פיזיקאי גרעיני ומומחה בפסולת רדיואקטיבית. "כל חשיפה נוספת, קטנה כגדולה, מגדילה את הסיכוי לחלות בסרטן".

רגולטורים בפנסילבניה חשפו ב-2012 כי חברת משאיות שפכה במשך שש שנים תמלחות לפירי מכרות. בנדיקט לופו, בעלים של חברה לשינוע פסולת פרקינג ביאנגסטון אוהיו, נידון ל-28 חודשי מאסר אחרי שהורה לעובדיו לשפוך עשרות אלפי ליטרים של תמלחת לבורות ניקוז המובילים לערוץ נחל שנשפך לנהר מהונינג.

מקווי מים גדולים כמו אגמים ונהרות יכולים לדלל רדיום, אבל מחקרים של אוניברסיטת פנסילבניה הראו שבערוצים ובפלגים הרדיום שוקע ומצטבר ומגיע לרמות רדיואקטיביות גבוהות פי עשרה מהמותר באתרים מזוהמים. החוקר הטקסני זאק הילדנברנד הראה שתמלחות מכילות חומרים אורגניים נדיפים כמו בנזן, מתכות כבדות ורמות רעילות של מלח, ואילו בתמלחות מקידוחי פראקינג יש בנוסף לכך גם כמות גדולה של כימיקלים מסוכנים.

התעשייה, שמנסה להיפטר מהפסולת הרדיואקטיבית הזאת, מחלקת אותה בחינם לעיירות קטנות, ואלה משתמשות בתמיסות המלח למניעת היווצרות קרח ומתיזות אותן על דרכי עפר בקיץ כדי למנוע פיזור אבק.

 פיזור תמלחת על כביש כדי למנוע הצטברות קרח / צילום: רויטרס - Torin Halsey

פיזור תמלחות הוא חוקי ב-13 מדינות ובהן דקוטה, קולורדו, רוב המדינות שבצפון המערב התיכון ובניו יורק. סירי לוסון (65), שגרה בפרמינגטון, פנסילבניה, מספרת שביום אחד באוגוסט 2017 דווח כי 60 אלף ליטר של תמלחות פוזרו בדרך עפר באזור מגוריה.
בתביעה של לוסון נגד המדינה באותה שנה היא מעידה כי אחרי הפיזור "במשך 10 ימים, ובעיקר כשהתקרבתי לדרך העפר, העיניים, האף והריאות שלי צרבו בכאב מייסר. הלשון שלי התנפחה כל-כך עד שנשארו עליה סימני השיניים שלי. פוליפים רבים התפתחו בסינוסים שלי ולא אפשרו לי לנשום דרך האף".

התעשייה "מצאה דרך חוקית להיפטר מהפסולת", אומרת לוסון, שהייתה מאלפת סוסים אך כבר אינה מסוגלת לרכוב בצורה מקצועית בגלל מחלתה. היא מספרת לי שהתמלחות מפוזרות באופן קבוע בכבישים ובדרכי עפר הסמוכים לשדות תירס, לשדות מרעה ולעצי מייפל שמהם מפיקים סירופ הנמכר בשוקי איכרים מקומיים.

"רמות הקרינה הגבוהות באדמה בחלק מהאתרים האלה יישארו לנצח", אומר אבנר ונגוש, גיאוכימאי מאוניברסיטת דיוק. רמת הספיגה ביבולים חקלאיים באדמה מזוהמת אינה ידועה כי לא נעשה מספיק מחקר בנושא.

רגולטורים טוענים שרק תמלחות ממאגרים קונבנציונליים מפוזרות על כבישים, אבל גם תמלחות מהסוג הזה עלולות להיות רדיואקטיביות באותה מידה, וביל בורגוס, מהנדס סביבתי, שחקר את ההשפעות הבריאותיות של פיזור תמלחות מתעשיית הנפט והגז על כבישים מצא שהתמלחות מכילות לא רק רדיום אלא גם קדמיום, בנזן וארסן הידועים כמסרטנים, וכמו כן עופרת שיכולה לגרום נזק למוח ולכליות.

המחקר מראה כי שימוש בתמלחות למניעת אבק הוא לא רק מסוכן אלא גם חסר טעם. "אחרי שמפזרים תמלחות, הכבישים מאובקים אפילו יותר. זה סתם מיתוס", אומרת לוסון.

"אמרו לנו שנהיה מיליונרים"

אבל מילת הבאז החדשה בתעשיית הנפט והגז היא "שימוש מועיל", כלומר ניצול הפסולת של התעשייה על-ידי הפיכה שלה לחומרים מסחריים כמו מטהרים לבריכות או מוצרים להפשרת קרח. אקווה סלינה - נוזל בצבע טורקיז למניעת היווצרות קרח שעשוי מתמלחות ממאגרים קונבציונליים ומשמש בחצרות בתים, במדרכות ובכבישי גישה לבתים - הוא דוגמה אחת לכך. על התווית כתוב שהוא בטוח לסביבה ולחיות הבית, אך במעבדה נמצא כי הוא מכיל רדיום ברמות של עד 2,491 פיפוקירי לליטר.

דייב מנסברי, בעל מפעל המייצר אקווה סלינה, טוען כי מדובר במי ים בני 400 מיליון שנה המכילים "איזון טבעי מושלם של כלורידים המתאימים במיוחד לטיפול בשלג ובקרח". כשנשאל אם ביצע בדיקת רדיואקטיביות לחומר הוא הצהיר: "אנחנו פועלים בהתאם לחוקי המדינה והגופים המפקחים".

"בכל פעם שאתה שופך את התמיסה הזאת על המדרגות הקדמיות בבית שלך, אתה למעשה גורם לדליפה רדיואקטיבית קטנה", אומר ונגוש הגיאו-כימאי שחקר את האקווה סלינה. "אם אתה משתמש בה שוב ושוב באותו מקום, בסופו של דבר מצטברת רדיואקטיביות במשקעים ובאדמה, ונוצר אזור מת מבחינה אקולוגית". למרות זאת, מחלקת הבריאות של אוהיו קבעה כי "לא נשקפת סכנה בריאותית או בטיחותית של ממש בשימוש באקווה סלינה".

ביום שמשי בספטמבר 2018 אני נפגש עם קרי בונד ואחותה ג'ודי באתר הזרקת פסולת ליד מרכז קניות במחוז גרנסי, אוהיו. ב-2012 נערכה פגישה בכנסייה, מספרת קרי. "אמרו לנו שאנחנו עומדים להיות מיליונרים". התושבים חתמו על מסמכים שמאפשרים לחברת אנרגיה מדנוור בשם אַנְטֶרו ריסורסס לבצע קידוחי פרקינג בשטחם. אלא שמהר מאוד, קרי וג'ודי החלו להבחין בתופעות מדאיגות.

חיות בחווה של קרי מתו - שני חתולים, שש תרנגולות ותרנגול; כבשה המליטה טלאים שראשיהם מחוברים; עצים גססו. ערב אחד צפתה קרי בתוכנית על היערות הרדיואקטיביים של צ'רנוביל והרגישה שהיא צופה בתמונות מאוהיו. היא קנתה מד קרינה באמזון ומצאה בחצר ביתה רמות גבוהות עד פי 7 מהרמות הרגילות בדרום מזרח אוהיו. נציג של משרד הבריאות באוהיו ביקר בשנת 2016 ואמר לה שאין מה לדאוג כל עוד אנשים לא נחשפים לרמות האלה על בסיס יומיומי, היא נזכרת. "היי!", אמרה לו בונד, "אנחנו חיים כאן!".

הגיאולוגיה של אוהיו, הרגולציות המקלות והקרבה שלה לאזורי קידוח מרכזיים במרסלוס הפכו אותה לאזור מועדף לאתרי הזרקת פסולת. בפנסילבניה יש כעשרה אתרים, בווירג'יניה המערבית יש קצת יותר מחמישים - באוהיו יש 225. כ-95% מהתמלחות פונו לאתרי הזרקת פסולת מאז 2014. מדענים ממשלתיים מוצאים קשר בין צורת הפינוי הזאת לרעידות אדמה, והציבור מתייחס בחשדנות הולכת וגוברת לאתרים האלה. ועדיין זרם הפסולת הבלתי פוסק משמעו אישורים חדשים שמונפקים חדשות לבקרים.

חלק מהתמלחות נשלחות למפעלים לטיפול בשפכים שמנסים להסיר את היסודות הרדיואקטיביים והרעילים כדי שיהיה אפשר להשתמש בנוזל לקידוחי פראקינג חדשים. באפריל האחרון נפגשתי עם קודי סליסבורי, עובד במפעל לטיפול בשפכים בתעשיית הנפט והגז, שקולט את הבוצה ומפריד בין המוצקים, הנפט והמים. סליסבורי וכל העובדים במפעל עונדים תג שמודד חשיפה חיצונית לקרינה, והרמות שנמדדו היו תמיד נמוכות לטענתו. אבל קלטופן, מדען הפורנזיקה הגרעינית, מסביר שהתגים האלה אינם מודדים חלקיקי אלפא שנפלטים מהרדיום ואינם מסוגלים לעקוב אחרי מה שעובד שאף או עיכל.

אני שואל את סליסבורי אם הוא ושאר העובדים מחויבים ללבוש ציוד מגן מפני קרינה, והוא מניד בראשו לשלילה. "אין מספיק קרינה. בחיים לא ראיתי כאן מישהו עם מסכת סינון אוויר". על גז ראדון הוא בכלל לא שמע.

התחנה האחרונה של רוב הפסולת הרדיואקטיבית המוצקה שמופרדת מהתמלחות היא המזבלה המקומית. יש מפעלים שמערבבים אותה עם פסולת פחות רדיואקטיבית לקבלת תערובת שרמות הרדיואקטיביות שלה נמוכות מספיק כדי שתוכל להיות מוטמנת במזבלות מקומיות, אחרת יש לשלוח את הפסולת לאתר פסולת רדיואקטיבי. בדוח מ-2013 חישב רזניקוף ומצא שהפעולה הזאת יקרה פי מאה, ולכן החברות מעדיפות לשלוח את הפסולת למזבלה מקומית.

 אתר של קידוחי פראקינג בקולורדו / צילום: AP - Brennan Linsley

ג'ק קרול (49) מתגורר בבל ורנון, פנסילבניה, ליד מזבלה בשם וסטמורלנד סניטרי שקולטת פסולת מקידוחי פראקינג מאז 2010. במכתב ששלח אחד מעובדי המזבלה לאחד משכניו של קרול באפריל האחרון הוא מספר על "אינספור הפרות של תקנות הסוכנות להגנת הסביבה", ו"השלכת פסולת מקידוחי פראקינג מעבר לכמות המותרת". הנהלת המזבלה לא השיבה לשאלות של ה"רולינג סטון".

מה שמדאיג את קרול בעיקר הוא האבק המתכתי שמנקד את הצמחים בגינה שלו והכאב שהוא חש כשהוא מכסח את הדשא. "ביום אחרי שאני מכסח את הדשא העצמות שלי כל-כך כואבות שאני לא יכול לזוז", הוא אומר.

גאי קרופה, המפקח על מפעל לטיהור שפכים בבל ורנון, מספר שהמזבלה נהגה להזרים את תשטיפי הפסולת דרך צינורות ביוב וכך הרגו את החיידקים שמפרקים את החומר האורגני בשפכים. לכן, כל עוד הוזרמו אליו התשטיפים, שפכים מזוהמים ורדיואקטיביים נשפכו לנהר המקומי. "יש פה פרצה", אומר קרופה. "הם מצאו דרך לקחת פסולת ששום מזבלה לא תסכים לקבל ולהיפטר ממנה בצורת נוזל".

קרופה ניסה במשך חודשים לשכנע את הסוכנות להגנת הסביבה של פנסילבניה לפעול בעניין, אך ללא הצלחה. "למחלקה אין שום הוכחות שמצביעות על נוכחות של מתכות כבדות או חלקיקים רדיואקטיביים בתשטיפי הפסולת", אומרת הדוברת לורן פארלי. "אין סכנה מיידית משמעותית לבריאות הציבור או לסביבה בהתחשב בכמות המים הגדולה של הנהרות שאליהם מוזרמים התשטיפים".

אבל במאי הורה שופט מחוזי למזבלה להפסיק עם הנוהג הזה וקבע כי יש סכנה גם כשהתשטיף נמהל בכמויות גדולות של מי נהר, ולראיה: מחקר מ-2018 בנהר בפנסילבניה מצא שהפסולת הזאת מצטברת בצדפות של מים מתוקים.

החרדה בשחקים

למרות קריאות השבר בנושא האקלים, תעשיית הנפט והגז פורחת כפי שלא פרחה מעולם. בכל רחבי המדינה מייצרים צינורות ובונים מפעלי אנרגיה ומתקני אחסון נפט בקצב מסחרר, בזמן שאין כמעט שום התייחסות לרדיואקטיביות שתכסה בקרוב את הצינורות והפילטרים, או לזרם התמלחות הרדיואקטיביות שיפרצו מהבארות, או לעובדים החשופים ולאדמה המזוהמת.

תביעה מ-2016 של קבוצות איכות סביבה אילצה את הסוכנות להגנת הסביבה לבחון מחדש את הפיקוח על הפסולת בתעשיית הנפט והגז, לראשונה מאז פריחת קידוחי הפראקינג, אבל ב-2019 קבעה הסוכנות כי כרגע אין בכך צורך.

בדצמבר, כשיצרתי קשר עם פיטר, נהג המשאית, הוא עדכן שאסף כמה דגימות חדשות, וסיפר שמפלס החרדה בקרב נהגי מכליות נושאות תמלחות מרקיע שחקים. "אנשים מפחדים ורוצים להיבדק", הוא אומר.

"יש כאן עניין משפטי שממתין לו בשקט מתחת לפני השטח כל השנים האלה", אומר אלן קאנר, אחד מעורכי הדין המובילים במדינה בתביעות ייצוגיות בנושא איכות הסביבה. "לא כל החלקים התחברו עדיין, כי התעשייה לא באמת מספרת את הסיפור, ורגולטורים לא מספרים את הסיפור, והרופאים המקומיים לא מקבלים את כל המידע הדרוש, אבל אני חושב שבשלב כלשהו נתחיל לראות תביעות מוצדקות בנושא".

לתביעות כאלה עלולות להיות השלכות הרסניות על התעשייה, בעיקר אם הפיקוח יהיה הדוק יותר ואם הסוכנות להגנת הסביבה תפסיק להחריג את הפסולת הזאת ותקבע כי מדובר בפסולת מסוכנת. "המרכיב הקריטי בשולי הרווח של החברות האלה הוא יכולתן להיפטר מהפסולת בזול", אומר אוק מארגון FracTracker. "אם אי פעם הן יידרשו לשלם את הסכום האמיתי, הן לא יוכלו להתקיים".

פול טמפלט (79), המזכיר לשעבר של המחלקה לאיכות הסביבה בלואיזיאנה והגורם הרשמי הראשון מטעם המדינה שהתמודד עם נושא הרדיואקטיביות בתעשיית הנפט והגז חי כעת בניו מקסיקו, אבל נדרש לשוב ללואיזיאנה פעם בכמה חודשים כמומחה בתביעות בנושא זיהום הנובע מקידוחי נפט. בשנים האחרונות מגלים עוד ועוד בעלי אדמות שבארות הנפט והגז שהעשירו אותם גם זיהמו את אדמתם במתכות כבדות ובקרינה רדיואקטיבית. כעת מתנהלות בלואיזיאנה יותר מ-350 תביעות של בעלי אדמה נגד חברות נפט וגז. הדיונים חסויים, וקשה לחשב את כל הסכומים של כל התביעות, אבל טמפלט טוען שאפשר לומר שמה שהתחיל ככרסום קל בהון של התעשייה הפך לנגיסה עצומה. "הם יודעים על זה כבר 110 שנים, אבל לא עשו שום דבר בנידון", אומר טמפלט. "זה הסוד של המאה".

פורסם בינואר 2020 | מאנגלית: אורה דנקנר