אבא עושה בושות: היא רצתה לדעת הכל על אבא שלה. העבריין

למה כדאי לקרוא?

יונתן כיתאין ממליץ

זה קורה לכל ילד. כלומר, לכל מי שהיה פעם ילד. אתה נזכר באירוע מהילדות, בחוויה שעברת עם אבא או עם אמא, ופתאום מבין שבאותה סיטואציה, גילו של ההורה שליווה אותך, זה שהיית בטוח שהוא יודע הכול ותמיד נמצא בשליטה, היה יותר צעיר מהגיל הנוכחי שלך. בפעם הראשונה זאת תובנה די מטלטלת. אחר כך מתרגלים, אולי בעצם מזדקנים.

פרנצ'סקה פונטנה, עיתונאית בוול סטריט ג'ורנל, החליטה להשתמש בכלים המקצועיים שלה כדי לצאת לתחקיר לא שגרתי. תחקיר על אבא שלה. היא ידעה שהוא היה בכלא, אבל בכל זאת קיוותה שמשהו מההסברים שקיבלה בילדותה יתגלה כנכון. שיימצאו לו ולה איזשהן נסיבות מקלות, איזושהי סגירת מעגל או לפחות תובנה מנחמת. אבל בלי לחשוף יותר מדי, כוחו של התחקיר הזה הוא במידה רבה דווקא במה שאין בו.

לרובנו אין סיפור כזה. ההורים שלנו לא עבריינים, אם הם סיפרו לנו שקרים בילדותנו הם קרוב לוודאי היו שקרים לבנים או זניחים. אבל גם הם - עכשיו ממרחק הזמן זה ברור - היו בסך הכול בני אדם. אנשים די צעירים עם דחפים, ויצרים, והרבה כוונות טובות ולא מעט טעויות. האם גם לנו היה אומץ לצאת לתחקיר כזה? בכלל לא בטוח.

אבא שלי נכנס לכלא ב-2003 כשהייתי בת 9. לא היה לי מושג למה.

אמא שלי אמרה לי בהתחלה שהוא עוזב את שיקגו לצורכי עבודה, אבל אני ידעתי שאבי, השרירן אלברט פונטנה, לא יוצא לנסיעות עסקים. הוא החזיק חדר כושר, בנה אופנועים ושילם במזומן על כל דבר.

ואז, אמי סיפרה לי שהוא עשה טעות, ולפעמים מבוגרים צריכים לעזוב כדי לשלם על הטעויות שלהם. בשלב מסוים, קרוב משפחה פלט שאבא התחזה לשוטר, אבל עדיין לא הבנתי למה הוא נעלם.

כתבתי לאבא מכתבים כשהוא היה בכלא, ולקראת סיום 44 חודשי המאסר שלו, אמי ואני עקרנו לאורגון. אחרי שהוא שוחרר ראיתי אותו פעם בשנה עד שהלכתי לקולג'. השגיאות שלו הפכו לסודות שלי. בעיקרון, את מה שקרה לו שמרתי לעצמי.

דיברנו על התקופה שלו בכלא רק פעם או פעמיים, ומעולם לא חשתי שאני מקבלת את כל האמת. הוא תמיד דיבר בחיפזון על התחזות לשוטר, ועל ההתערבבות שלו עם האנשים הלא נכונים, ממהר להגיע לשורה התחתונה: "פישלתי, אני מצטער".

זה לא סיפק אותי. כשהייתי בקולג' חיפשתי תיעוד מבית המשפט הפדרלי ולבסוף מצאתי כמה פרטים: צוות של ארבעה גברים, שכלל גם שני שוטרים ממשטרת שיקגו, הואשמו שביצעו פשיטות סמים מזויפות במשך כמעט עשר שנים. אבא שלי היה תוספת חד-פעמית לצוות הזה - הוא החליף מישהו מהם - במשימה שהתבררה כתרגיל עוקץ של ה-FBI. ארבעה מתוך החמישה שהואשמו, כולל אבי, הלכו לכלא. החמישי ברח.

יותר מעשר שנים אחר כך, האדם החמישי הזה נמצא והועמד לדין בשיקגו בשנה שעברה (2019). עבור העיר שיקגו, המשפט חותם פרק נוסף של שחיתות משטרתית. מבחינתי, זו הייתה הזדמנות פתאומית ולא צפויה למלא את הפיסות החסרות במסתורין המשפחתי שכרסם בי לאורך רוב חיי.

יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים על הורינו, ולעיתים אי הידיעה נוחה יותר. היא מאפשרת לנו לראות את הטוב שבהם. אבל אני לא רציתי להרגיש בנוח. רציתי לדעת מה קרה. החיפוש שלי אחר האמת על חייו קירב אותי ואת אבי בכמה מובנים, אבל ככל שאנחנו משוחחים יותר ויותר, אני קולטת את הריחוק שבינינו.

הפשע המושלם

אבא שלי, כיום בן 54, היה הילד השישי מבין עשרה של משפחה מקסיקנית-איטלקית בשיקגו. אחרי שסיים את התיכון, הוא פתח חדר כושר שנקרא Al’s Gym. הוא התפרנס מעבודתו בחדר הכושר ומהרכבת אופנועים לפי הזמנה, לצד חלטורות מהצד. ב-1994 הוא ריצה כשני חודשי מאסר על מכירת סטרואידים. הוא שוחרר כמה ימים לפני שנולדתי. כשהייתי בת שנתיים והוא חי עם אמי ואיתי, נולד לו ילד מאישה אחרת. הייתי בת חמש כשאימי עזבה אותו ועברה איתי לפרברים.

אבא שלי מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, ושנים של פיתוח שרירים העניקו לו גוף שיכול להתחרות בזה של ארנולד שוורצנגר. בילדותי, יכולתי בקלות להבחין בו ברחבת השער במשחקי כדורגל, ולעיתים קרובות להיווכח שהוא לא הופיע. בכמה סופי שבוע הוא לקח אותי לקולנוע או לקנות צעצוע חדש. כאשר שוטטנו במעברים, הסלולרי שלו צלצל לעיתים קרובות. הוא היה מנמיך את קולו ומתרחק, תוך כדי מלמול בטון רציני. תמיד הסתקרנתי לדעת מי צִלצל.

לפני שהמשפט התחיל, נסעתי לשיקגו כמה פעמים כדי לחקור את הפרשה ולהתחקות אחר חיי אבי. כאשר נפגשנו, הוא אישר שהודה בהחזקת אקדח - אבל תמיד טען שלמעשה, הוא לא נשא אותו בלילה ההוא. הוא סיפר לי שהסכים לעסקת הטיעון כדי לסיים מהר את ההליך למעני, כדי שהוא יוכל להשתחרר לפני שאתבגר. "ככל שאקדים לעזוב, אקדים לחזור", הוא נהג לומר לי.

הוא גם אמר לי שאם אצפה אי פעם בהקלטות של ה"עוקץ", אראה אותו מבחין בנורה אדומה מהבהבת מהמצלמה שהוסתרה במקלט טלוויזיה. היה לו חשוב שאאמין שהוא ידע מהרגע הראשון שזו מלכודת. הוא רצה שאדע שהוא בעצם אדם טוב, למרות טעויותיו.

ה-FBI איתר את הגבר החמישי, סמל משטרה לשעבר בשם אדי היקס, בדטרויט שבה הוא חי בשם הבדוי דייויד רוז. שנים חלפו מאז שהוא היה לאחרונה בבית משפט. השופט בתיק המקורי פרש בינתיים. עד התביעה, סוחר סמים מורשע בשם ארתור ויל, הלך לעולמו לפני יותר מעשר שנים.

 פרנצ'סקה פונטנה ואביה / צילום: פרטי

בין השחקנים הבודדים המעטים שחזרו לדיון היה התובע הפדרלי מוריס פסקל. במסדרון, לפני בחירת המושבעים, שמעתי אותו אומר לסטודנט למשפטים שיש תחושה של פתיחת ספר שנקרא לפני זמן רב. אתה מתחיל להיזכר בפרטים ששכחת מזמן.

פסקל סירב להגיב על הפרשה.

ב-5 במרץ, עורכי דין וסטודנטים סקרנים למשפטים גדשו את המושבים בבית המשפט. היקס, כעת בן 70, בחליפה שחורה גדולה למידותיו, נכנס לחדר עם שני מרשלים. מיד זיהיתי אותו מצילום הקלסתרון המקורי שלו בפליירים של ה-FBI. הוא נראה נינוח, חייך ולעיתים החליף מבטים עם אלו שהכיר באולם. הוא הצטרף למחלקת המשטרה של שיקגו ב-1970, והפך לשוטר במחלק סמים ובהמשך לסמל לפני שפרש בשנת 2000.

בדברי הפתיחה שלו גולל פסקל בפני המושבעים את הסיפור. הצוות של ארבעת הגברים, הוא טען, התחזה לשוטרים בתפקיד כדי לגנוב כסף וסמים מדילרים באזור שיקגו. הם נהגו לערוך חיפושים אחר סמים בדירות או במכוניות, ולהחרים קוקאין ושקיות ניילון בנפח גלון (3.785 ליטרים) גדושות בעשרות אלפי דולרים.

"הנאשם והצוות שלו ידעו שהם מבצעים את הפשע המושלם", אמר פסקל. "העדים היחידים לשוד שלהם היו הדילרים שנשדדו. איזה סוחר סמים שפוי יטלפן למשטרה ויתלונן שמישהו גנב את הסמים או את הכסף שלו?". הגנבים מכרו את הסמים לדילרים אחרים, ושילשלו לכיסם את הרווחים, הוא אמר.

אחד העדים שנקראו לדוכן היה מכונאי לשעבר במשטרה, לארי ניטר. הוא היה חבר ותיק של אבא שלי, שהתאמן במכון הכושר שלו ובנה איתו אופנועים. הוא ריצה יותר מתשע שנות מאסר על חלקו בפשיטות המדומות, עד 2014, לפי לשכת בתי הכלא.

מר ניטר, כיום בן 60, סיפר בבית המשפט בקול נמוך ומחוספס שכל חבר מילא תפקיד ספציפי בפשיטה: היקס השתמש בטיפים של מלשינים כדי לכוון את הפשיטה למטרה. ניטר אמר שהוא השיג מפתחות לניידות משטרה לא מסומנות והחליף את לוחיות הרישוי בלוחיות שהוא גנב מכלי רכב שכבר לא היו בשירות. מתיו מוראן, חוקר לשעבר במחלקת הרגולציה המקצועית של אילינוי, זייף את צווי החיפוש על מכונת כתיבה ניידת. אם הופיעה משטרה, העיד ניטר, היקס ועוד סמל הציגו את תגי השוטרים שלהם ושלחו אותם לדרכם.

בשלב מסוים, הפרקליטים הציגו את התרמיל השחור של ניטר שהיה מלא בציוד שנלקח ממנו במעצרו. בתרמיל הוא זיהה אקדח רוג'ר של 9 מ"מ שהוא גנב באחת הפשיטות והמשיך להביא איתו לפשיטות הבאות.

 פרנצ'סקה פונטנה ואביה / צילום: פרטי

זה היה אותו סוג אקדח שניטר נתן לאבא שלי לפני הפשיטה, כשהוא טעון, יחד עם אפוד מגן וחגורה משטרתיים, לפי מסמכי בית המשפט. אותו האקדח שאבי התעקש בפניי שלא היה ולא נברא. עצמתי את עיניי ונענעתי בראשי, המומה, אך לא מופתעת.

אחרי יום העדות הראשון של ניטר, הלכתי אחריו למעליות. רציתי להתקשר אליו לאחר שהמשפט יסתיים, כדי לשאול אותו שאלות שבית המשפט לעולם לא ישאל. הוא הסתובב אליי ברגע שהשגתי אותו.

"כמובן שאני יודע מי את. אני מכיר את אביך, ויודע מי אמך", הוא אמר, קוטע את ניסיוני להציג את עצמי. הוא הוסיף שאינו אמור לשוחח איתי או עם אף אחד אחר בזמן שהמשפט מתנהל.

"אבא שלך מעולם לא היה אמור להסתבך בזה, מותק", הוא אמר. "אני מצטער". דלת המעלית נסגרה. בהמשך, הוא סירב להמשיך ולהתייחס לפרשה.

פורח באזורים האפלים

למחרת, הגעתי מוקדם לאולם המשפט. ניטר קרץ לי כשהוא התקרב לדלתות האולם כדי לחדש את עדותו.

אחרי תקופה יבשה בין אפריל 1999 ודצמבר 2000, שבה הסמל השני פרש ועזב, שלושת הנותרים דיברו על מחליף ש"ידע לשמור על פה סגור", אמר ניטר.

וכך, הוא העיד, הוא מצא "חבר שלי, חבר טוב מאוד שלי", שיחליף אותו.

"מה היה שמו?", שאל פסקל.

"אלברט פונטנה".

ניטר ביקש מאבי להשתתף בחיפוש ב-21 בדצמבר 2000. אבי סירב. השלושה עשו זאת בלעדיו.

כמה שבועות לאחר מכן, ניטר פנה שוב לאבא שלי. הפעם הוא הסכים.

ניטר העיד שהוא התחיל להתארגן, ומצא שברולט קפריס 1994 ממאגר הרכב המשטרתי לאותו לילה והחליף לה את לוחיות הרישוי. הארבעה נפגשו בתחנת המשטרה בפינת הרחובות 52 ו-וונטוורת.

בדירה היו אמורים להיות שני אנשים, סיפר ניטר לבית המשפט: סוחר הסמים ו-וויל - אחד מהשותפים הקבועים שלהם, שללא ידיעתם עבד עכשיו גם עם ה-FBI.

היקס נהג בשברולט האדומה של מוראן, ושלושת האחרים נסעו בקפריס, והם נפגשו בדירה בצד הדרומי של שיקגו. מוראן נתן לניטר את צו החיפוש המזויף. היקס נשאר בשברולט, למעקב בחזית הבניין.

בחושך, אבא שלי הלך אחרי מוראן וניטר לדירה 2B, וניטר הקיש על הדלת, הוא העיד. לא הייתה תשובה. הוא פרץ את הדלת והם נכנסו. לא היה שם אף אחד, וכשהם ערכו חיפוש, הם הבינו שאין סמים, רק שתי חבילות מזומנים.

רציתי לראות את זה, להיות שם. פסקל הפעיל וידיאו, מוצג מספר 57, עבור המושבעים, ונתן לי את החלופה הטובה ביותר.

בווידיאו בשחור-לבן צפיתי בפנים של אבי, בדיוק כפי שזכרתי אותם, כשהוא נכנס לדירה והתקרב לאחת המצלמות שהוסתרו במקלט הטלוויזיה. פיו נע ללא קול על מסכי בית המשפט הגדולים כשהוא חיפש מתחת לטלוויזיה, כנראה במגירות השידה שלה. בנסיעה בזמן, יכולתי כמעט לשמוע את קולו ולהריח את הבושם על הז'קט שלו. לרגע חזרתי להיות בת תשע.

חיכיתי לרגע שאבי סיפר לי עליו, שבו אווכח שהוא הבין שדירת הסמים נקייה מדי, ריקה מדי מקרטוני פיצה ועטיפות של ג'אנק פוד מכדי להיות לגיטימית. לא ראיתי את זה. אבל התובעים לא הקרינו את כל הווידיאו, ולכן, טכנית לא יכולתי לומר לו שהוא שיקר. אבא שלי פורח באזורים האפורים האלו. הצפייה בווידיאו הזה הכעיסה אותי - רציתי להאמין שאבי יאמר לי את האמת אחרי חיים שלמים של הונאה וריחוק. במקום זאת, נאלצתי להפנים שזה כנראה לעולם לא יקרה.

אחרי הפשיטה, הגברים חזרו לתחנת המשטרה וחילקו ביניהם את הכסף, העיד ניטר. מסמכי בית המשפט מראים שאבי הלך הביתה עם 1,500 דולר במזומן. ניטר נעצר למחרת על-ידי סוכני FBI. אחרי זה, אבי סיפר לי, היה לו ברור שגם הוא ייעצר בקרוב.

אבא שלי כונה "גבר לא מזוהה" במסמכי בית המשפט לפני שהוא נעצר והואשם מאוחר יותר באותה שנה. שנתיים אחר כך, כשסיימתי את כיתה ב', הוא הסכים להודות באשמה. הוא נידון ל-44 חודשי מאסר כשהתחלתי את כיתה ג'. בדצמבר 2003 הוא החל לרצות את מאסרו בכלא הפדרלי בינקטון, בדרום דקוטה.

 פרנצ'סקה פונטנה ואביה / צילום: פרטי

מוראן ריצה יותר משש שנות מאסר ושוחרר ב-2015. לא ניתן היה להשיג אותו ועורך דינו לא הגיב לבקשת תגובה.

ב-11 במרץ השנה, המושבעים מצאו את היקס, שנמלט לפני משפטו המקורי, אשם בשמונה סעיפים, כולל קונספירציית סמים וגניבת כספי ממשלה. עדיין לא ניתן גזר דינו, והוא מוחזק כעת במרכז המעצרים העירוני בשיקגו. פרקליטו אומר שהוא מבקש משפט חוזר.

מיהם ההורים שלנו

בשבועות ששהיתי בשיקגו, הייתי בקשר יומיומי עם אבא שלי - בשיחות טלפון או בארוחות ערב משותפות. שוחחנו בתדירות גבוהה שכמוה לא הייתה מאז שהייתי ילדה. הוא חי עם חברתו ועם ילדתם, כעת בת שש, ופתח סדנת אופנועים חדשה. לאחרונה הוא חזר לכמה מהרגליו הישנים. בדקתי את התיקים הפליליים שלו, וראיתי שהוא נעצר ב-2015 על קבלת חלקי אופנוע גנובים ממשחטה של אופנועים.

כששוחחנו, הוא המשיך בספינים של אותם סיפורים, ומצא סדקים בנרטיב כדי למלא אותם ברגעים של גבורה שלו: הוא ביצע את הפשע, אך לא היה לו אקדח. הוא יצא לפשיטה, אך הערים על ה-FBI.

אף שידע שאני יודעת מה באמת קרה, הוא לא יכול היה לוותר על הפנטזיות שהמציא. הוא נזקק לשקרים. זה גרם לי לרחם עליו, ולכן הנחתי לו לדבר. כולנו עוברים את הילדות כשאנחנו תוהים מיהם ההורים שלנו כשהם לא "מאמי ודדי". זו הסיבה שכמה מאיתנו מצותתים, מתגנבים לארונות ומחטטים בשידות ובמגירות בחשאי. כמבוגרים, אנחנו צריכים להחליט כמה לחפור וכמה להניח לזה לשקוע.

כמה חודשים אחר כך, כשסיימתי את התחקיר הזה, אמרתי לאבא שאני לא מאמינה לו. פרסתי בפניו את השוני בין הסיפורים שלו לבין מה שהראה התחקיר שלי. אמרתי לו שאני חושבת שהוא שיקר. שאלתי אותו מה הוא חושב על זה, והוא משך בכתפיו. "אנשים מאמינים במה שהם מאמינים", הוא אמר. "את מאמינה בדבר אחד, ואני מאמין בדבר אחר".

פורסם בנובמבר 2019 | מאנגלית: אהרון צוקי רוזן