מתיחויות לגבי מערכת המשפט היו מאז קום המדינה: אז מה בכל זאת השתנה?

אחד הנושאים המרכזיים שעל הפרק במערכת הבחירות הנוכחית, הוא יחס המפלגות למערכת המשפט. הליכוד, קדימה ומפלגות ימין אחרות, שמו במרכז האג’נדה שהן מציגות לציבור הבטחה לערוך רפורמות במערכת המשפט, למנות שופטים שמרנים, לשנות את הדרך בה נבחרים שופטים ויועמ"ש ועוד.

ישראל, כמו כל דמוקרטיה, בנויה משלוש רשויות השלטון - המבצעת, המחוקקת והשופטת - שאמורות לאזן ולרסן זו את זו. המתח הזה כולל גם ביקורת נוקבת לעתים של פוליטיקאים על בתי המשפט או על היועמ"ש, ומנגד של השופטים והיועמ"ש על הפוליטיקאים. ואל תטעו - מתיחויות בין הצדדים קיימים משחר ימי המדינה. אמיר אוחנה, בנימין נתניהו, אביחי מנדלבליט או אסתר חיות לא המציאו אותם.

 אסתר חיות ואביחי מנדלבליט. ביקורת שהפכה להשתלחות / צילום: שלומי יוסף

כשדוד בן גוריון התנגד ב-1950 להעסקתו של ד"ר ישראל שייב בביה"ס הריאלי בגלל חברותו בלח"י והשקפותיו הפוליטיות, התערב בג"ץ וקבע שראש הממשלה חרג מסמכותו. ב-1962 כשהתגלעה מחלוקת בין היועמ"ש גדעון האוזנר לשר המשפטים דב יוסף באשר לחלוקת הסמכויות ביניהם, מונתה ועדה בראשות נשיא ביהמ"ש העליון, שמעון אגרנט, כדי לבחון את היקף סמכויות היועמ"ש. במרץ 1994 טבע רה"מ יצחק רבין את המונח "בלי בג"ץ ובלי בצלם", בדברו שכל האמצעים כשרים בדיכוי הטרור.

העימותים האידיאולוגיים, הלגיטימיים והחשובים סביב מה שמכונה ה"אקטיביזם" של בית המשפט העליון או סביב היקף סמכויות היועמ"ש, קיימים כאן באופנים שונים מאז ומתמיד. מה שהשתנה זה בעיקר הסגנון, הנימוקים וה"פייק ניוז" שנלווה למתקפות על השופטים ועל היועמ"ש.

כששר המשפטים לשעבר, פרופ’ דניאל פרידמן, תקף את מה שכינה המעבר של בית המשפט העליון מאקטיביזם שיפוטי מתון וזהיר לאקטיביזם שיפוטי חריף, שהרחיב באופן דרסטי את שיקול דעתם וכוחם של בתי המשפט, הוא עשה זאת בצורה מנומקת ועל בסיס אידיאולוגיה צרופה, שבה דגל ביחס לאופן שבו צריכה מערכת המשפט להתנהל. פרידמן טען, בין היתר, כי ההתערבות של בג"ץ בהחלטות הממשלה והכנה גובה מחיר בכך שהיא פוגעת במה שהוא כינה "הביטחון המשפטי" ובוודאות והוא ניתח את ההשלכות הפוליטיות של הצעדים שנקטה מערכת המשפט.

ואז הגיע בנימין נתניהו, או ליתר דיוק חקירותיו הפליליות של נתניהו, והסגנון השתנה.

פופוליזם וחצאי אמיתות

הביקורת שברובה הייתה מנומקת ואידיאולוגית על בג"ץ ועל היועמ"ש הפכה להשתלחות לעתים חסרת רסן, שמשלבת בתוכה שקרים או חצאי אמיתות ובעיקר פופוליזם.
עד שהחלו חקירותיו, נתניהו לא הרבה לעסוק בסמכויות היועמ"ש או בתי המשפט ונראה היה שהסוגיות הללו אינן בראש סדר העדיפויות שלו. אבל מאז, המתקפות על היועמ"ש ועל המערכת הפכו כמעט לחזות.

ההשתלחות של נתניהו במערכת המשפט גם משתלבת היטב בתהליך שלם של פופוליזם שמאפיין את שנות שלטונו האחרונות. פופוליזם משמעותו פנייה אל לב הציבור הרחב כדי לגייס תמיכה ואהדה תוך שימוש במסרים פשוטים וקליטים. השלטון הפופוליסטי של נתניהו מסמן כ"אויבי העם" את ה"אליטות הישנות", את מערכת המשפט והתקשורת.

נתניהו הצליח לנטוע בקרב רבים ממצביעי הימין את האמונה במשוואה השקרית שלפיה הצבעה לליכוד או למפלגות ימין אחרות שקולה להתנגדות למערכת המשפט ולתקשורת ולסלידה מהן. המטרה של נתניהו היא לשמר את כוחו ואת מעמדו, אך מה שהוא אינו מספר לבוחריו זה שאין בהכרח קשר בין הצבעה לימין לבין תיעוב של מערכת המשפט או של התקשורת.

פעם זה היה אחרת

קודמיו של נתניהו בליכוד, ואפילו נתניהו בשנות שלטונו הקודמות, כלל לא עשו חיבור בין ביקורת על היועמ"ש, לפרקליטות, או לבתי המשפט לבין הצבעה לימין. תחת שלטונו של מנחם בגין הייתה הליכוד תנועה שאפילו דרשה כי בית המשפט הוא זה שיכריע בסוגיות חוקיות שנויות במחלוקת.

אנשים כדן מרידור, נסיך ליכודי שהיה גם שר משפטים, יצאו פעם אחר פעם בשנים האחרונות להגנת מערכת המשפט מפני יוזמות להחליש אותה. למשל, בראיון מ-2015 על רקע יוזמות להגביל את יכולת בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת כדי שהממשלה והכנסת יוכלו לשלוט "בלי מורא", אמר מרידור: "מה זה לשלוט בלי מורא? בלי החוק? בלי פרשני החוק? אני גאה שבית המשפט קיבל סמכות לבקר את הכנסת... עכשיו אני שומע ליכוד אחר לחלוטין. ליכוד שרוצה לרסק את העוצמה של המערכת המשפטית שמגבילה את כל הממשלות".