דיור, אלימות וחינוך: הציבור הערבי רוצה להשתלב במוקדי קבלת ההחלטות

מבחינת הערבים בישראל, השאלות הנוגעות לאופייה של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" לא נשארות כשאלות עקרוניות או פילוסופיות. האזרח הערבי שואל את עצמו אם יש לו מקום במדינה בכל המרחבים בחייו - בהתמודדות עם מצוקת הדיור, באלימות הגואה ברחובות, במערכת החינוך הקורסת, בהריסות הבתים, בהשתלבות באקדמיה והרשימה עוד ארוכה.

הסוגיות האלו מלוות את החברה הערבית כבר יותר משבעה עשורים, והן משפיעות באופן ישיר על הפוליטיקה של המפלגות המייצגות את הציבור הערבי. כמי שמתמודדים עם בעיות אזרחיות יומיומיות של אפליה והדרה, ההנהגה הפוליטית נתפסת כמי שאמורה לטפל בהן ולכן חשוב להגדיל כמה שיותר את הייצוג של הח"כים הערבים. לשדרג את המעמד של המפלגות מהאופוזיציה - עד לגוש חוסם בשנות התשעים. וכידוע, בשתי מערכות הבחירות האחרונות הגדילה המשותפת לעשות והמליצה, בניגוד למסורת, על מועמד להרכבת הממשלה. בשנתיים האחרונות האופציה להקמת ממשלה בהיעדרות או הימנעות של הנציגים הערבים עולה שוב ושוב (הפעם באופן מפתיע גם מימין).

זה לא דבר של מה בכך. ההנהגה הערבית והציבור שהיא מייצגת צריכה לבלוע הרבה צפרדעים כדי לרצות להיות חלק משפיע בפוליטיקה. אבל גם אחרי שאלו עשו את חצי הדרך, מי שחוסם את הגוש החוסם אלו הפוליטיקאים היהודים. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר שלא יסכים בשום דרך להישען או להקים ממשלה עם רע״מ, לאחר מכן הליכוד מיהרו להוסיף בתגובה נפרדת שזה כולל גם את הרשימה המשותפת. גם יאיר לפיד, יושב ראש האופוזיציה, אומר שחברי הכנסת הערבים יכולים להיות ראשי ועדות משפיעים וחזקים אך לא שרים בממשלה, ״הם לא רוצים״ אומר לפיד. וזה כמובן בלי להזכיר את בני גנץ שהעדיף להיכנס לממשלה עם נתניהו מאשר להישען על המשותפת.

התקרה שהפוליטיקאים היהודים יוצרים לעמיתיהם הערבים היא רק דוגמה מתוקשרת ומתועדת מדי יום של הערבי הפלסטיני אזרח ״המדינה היהודית״. זה אותו סיפור שחוזר על עצמו בשינוי שמות ותפקידים - מנבחרת ישראל בכדורגל ועד לכנסת ישראל. הערבי במדינת היהודים הוא חלק מהמשחק, אבל יכול רק לחלום להיות קפטן. גם אם יהיה, הוא לא יוכל להזדהות עם ״נפש יהודי הומייה״ בהמנון של המדינה שהוא מייצג, למרות שהוא חפץ לנצח במשחק שיתחיל בעוד דקה לא פחות מהיהודים שלידו עומדים. במדינה היהודית הדמוקרטית אם אתה יהודי השמים הם הגבול, אם אתה ערבי הגבול משורטט על האדמה בכל מקום שאתה הולך אליו.

המפלגות הערביות ניסו בעבר, אפילו יותר מאשר היום, לאתגר את המערכת הפוליטית הישראלית בעניין אופי המדינה והסתירה הקיימת לטעמם בין היותה יהודית ודמוקרטית. מייסד בל״ד, חבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, הביא לראשונה את רעיון "מדינת כל אזרחיה" אל לב השיח הציבורי בישראל כמה שנים לאחר הקמת מפלגתו, והכריז על התמודדות לראשות הממשלה והסיר אותה ערב הבחירות. בשארה, וכולנו, יודעים שערבי במדינה היהודים לא יכול להיות ראש ממשלה.

לעומת זאת, בשנים האחרונות ובמיוחד מאז הקמתה של הרשימה המשותפת, שלוו בסקרי העומק בחברה הערבית, זוהתה מגמת שינוי משמעותית שלפיה יותר מ-70% מהאזרחים הערבים רוצים להשתלב במנגנוני קבלת ההחלטות. זה גרם לדעיכת השיח המאתגר שהובילה בל״ד בעשור הקודם והביא לצמיחת שיח חדש הקורא לקחת חלק במשחק הפוליטי, דווקא בעידן ״חוק היסוד, ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי״, או בשמו הקליט יותר חוק הלאום.

השיח הזה עומד בפני מבחן במיוחד הפעם, במועד ד׳, כשיש נציגים ערבים שבאים, לטענתם, ללא תנאים מוקדמים והבדלים בין ימין לשמאל, שמבקשים להיות ״בעמדת השפעה״ - בכל מחיר. אם נאמין להתחייבויות של נתניהו שלא ישען על תמיכה או הימנעות של הערבים להקמת ממשלתו, שיח ההשתלבות וההשפעה יקרוס במלואו, ולא יהיה בפני הנציגות הפוליטית הערבית שום ברירה אחרת אלא לעורר מחדש את השאלה, האם באמת יש מקום לערבים במדינת היהודים?

הכותב הוא ראש חטיבת החדשות ברדיו נאס ומגיש בכיר בערוץ מוסאווא