ימין או שמאל: לאן נעלמה השאלה המדינית?

מערכת הבחירות לכנסת ה-24 התאפיינה ברידוד השיח הפנים ישראלי והעלמת המחלוקות האידיאולוגיות בין ימין לשמאל כליל. לא מדובר בתופעה חדשה למערכת הבחירות הזו דווקא, אלא בשיא שנקבע לאחר שנתיים של מערכות בחירות שסבבו אדם ולא אידיאולוגיה. הפאנלים בהשתתפות חברי המפלגות השונות שהתקיימו חדשות לבקרים הסתיימו תמיד בהודעות לעיתונות בנוסח הנ"ל: "לא נשב עם נתניהו" או לחלופין "אין עוד מלבדו". מעט מאוד (אם בכלל) ויכוחים על מדיניות כלכלית, גבולות מדיניים או אופי המדינה היהודית מצאו את דרכם לכותרות העיתונים.

שאלת הביטחון, שהכריעה מערכות בחירות במדינה הנתונה לאיומי טרור קבועים נעלמה. מי שראו את עצמם "מר ביטחון" נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו לא הקדישו את הקמפיין של המפלגות שלהם כדי לחדד את הצורך בהתמודדות מול האיומים בדרום ובצפון או איראן. מי שהבטיח לחסל את הנייה תוך 48 שעות עבר להבטחות על נוסחאות להרכבת ממשלה ללא חרדים. בנט, שנלחם להגיע למשרד הביטחון וחידד מסרי ריבונות עוד הרבה לפני תוכנית טראמפ - נטש את האזור המדיני עם ההכרזה על מערכת הבחירות והודיע: "לא קורונה, לא מעניין".

גם בשמאל נוצר ואקום רעיוני. המילה "שלום" נעלמה כליל, פינוי יישובים כלל לא עומד על הפרק ואף אחד לא שואל או מציע לחזור לשולחן המו"מ עם הפלסטינים. לא רק יש עתיד זנחה את השאלה המדינית אלא, גם מפלגות הקצה - העבודה ומרצ, שתיהן מציעות היום סדר יום אזרחי: זכויות להט"ב ותחבורה ציבורית בשבת. אם בעבר מפלגת העבודה הייתה מכנסת מסיבת עיתונאים כדי להציע תוכנית שלום, השבוע היו"ר הנבחרת מרב מיכאלי הציגה תוכנית למניעת אלימות מינית, נושא קצה שבדרך כלל לא זוכה למקום מרכזי במערכות בחירות.

זהבה גלאון נשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם ויו"ר מרצ לשעבר, מוקיעה את העובדה שהשאלה המדינית נעדרת מסדר היום הפוליטי. לדבריה מדובר "בנושא מרכזי לחיינו בגלל מחיר הדמים שהוא גובה, והריקבון המוסרי וההשחתה שלנו כחברה דמוקרטית... מלבד מרצ והרשימה המשותפת, המפלגות המתמודדות על ראשות הממשלה עסוקות כל כך באסטרטגיית בחירות, שאין להן פנאי לעסוק באסטרטגיה". גלאון מוסיפה, כי "מהרגע שהמפלגות לא מעלות את בנושא לדיון, הציבור הישראלי משלים עם האשליה שמנהיגיו מנסים לצייר שהכל רגוע ושקט ואין דחיפות להגיע להסדר עם הפלסטינים".

סדר יום אזרחי

פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה אומרת שהמפלגות בישראל החלו להסתדר על ציר דמוקרטי-רפובליקני כמו בארה"ב, שבה סדר היום גם כן כבר לא עוסק בסוגיה המדינית, כי אם בסדר יום אזרחי של זכויות נשים, להט"ב, מיעוטים וכדומה.

מפלגה שעברה שינוי מהותי בשנתיים האחרונות הן מבחינת המסרים והן מבחינת המצביעים היא ישראל ביתנו. כבר לא בייס דובר רוסית ומבוגר, אלא 50% מצביעים שהם ילדי הארץ, חילוניים, עירוניים וצעירים. כבר לא נושאי ביטחון ואזרחות בתמורה לנאמנות, אלא סדר היום אזרחי-חילוני שליברמן הציב במרכז: נישואים אזרחיים, הזזת החרדים ממוקדי השליטה.

גם מפלגת תקווה חדשה שבראשה עומד איש ימין אידיאולוגי מובהק ובמפלגתו יושבים זאב אלקין, יועז הנדל וצביקה האוזר - הצליחה לטשטש את הזהות האידיאולוגית בזמן קצר. היא לא מפלגת ימין קלאסית, מעין ליכוד ב', אלא מפלגת מרכז, כך לפחות ניתן להתרשם מהמסרים האחרונים: מצע לקהילה הגאה ותמיכה בלגליזציה של קנאביס.

אם סופרים מנדטים "יבשים" היינו טועים לחשוב שהעם עבר ימינה, 80 מנדטים משויכים למפלגות המזוהות עם הימין, אבל בשורה התחתונה חלקן לא מדברות ימין. בנוסף, מצביעים המגדירים את עצמם אנשי מרכז מצביעים למפלגות ימין כדי להחליף את נתניהו בקלפי, במעין הצבעה אסטרטגית.

אם נחזור לשאלות שבאמצעותן הגדירו כאן את השמאל והימין בעבר, סביר להניח שחלוקת המנדטים הייתה נראית שונה.

מה מעניין חרדים וערבים? 

גם המצביעים החרדים משתנים. למשל, ש"ס נתנה גב להסכמי אוסלו, ובראש יהדות התורה עומד משה גפני, שהגדיר את עצמו בעבר כאיש שמאל מבחינה מדינית. השינוי שעברו מצביעי המפלגות האלו נוגע גם הוא בשינוי נושא הליבה, סביבם מסתדרת המפה הפוליטית בישראל. במרכז נמצאת היום שאלת המסורת (שמרנות) והעדפת המדינה היהודית על פני הדמוקרטית, שמכניסה לימין את המפלגות החרדיות והדתיות לצד הליכוד.

ומה שקורה במגזר היהודי, קורה במערכת הבחירות הזו גם במגזר הערבי: לראשונה נשאלים חברי הכנסת הערבים על זכויות להט"ב למשל, בעוד שהנושא המדיני בכלל לא נמצא על סדר היום. הראשון לזהות היה יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהקרע שלו עם המשותפת התחיל סביב סוגיית התמיכה בלהט"ב, והמשיך בנכונות שלו לשתף פעולה עם נתניהו כדי לקבל תקציבים למיגור הפשיעה בחברה הערבית.

סקרים שנעשו בשנים האחרונות בחברה הערבית העלו שנושאי הביטחון האזרחי, החינוך והדיור הם הנושאים הדחופים ביותר לטיפול חברי הכנסת הערבים. השאלה הפלסטינית נדחקה לתחתית. מדובר בתהליכים שנולדו ברחוב ועלו למעלה לפוליטקאים.

לא מדובר בדרישת הקהל שבאה יש מאין, הפלסטינים בסרבנותם המתמשכת מול ההצעות מרחיקות הלכת של אהוד אולמרט והיחס הנדיב של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה - חיזקו בציבור הישראלי את אותה אמירה של אהוד ברק, לפיה אין פרטנר בצד השני. כך, כאשר מבחוץ מתחדדת התפיסה לפיה אין עם מי לדבר ומבפנים ישנן סוגיות ישראליות אזרחיות בוערות - השתנו הנושאים האידאולוגיים שהמפלגות ביקשו להביא לקדמת השיח.

כולם רוצים שקט ואיזון 

ולסיום, כתוצאה מארבע שנות ממשל אמריקני אוהד ישראל וההתיישבות - גם בימין נעלמה תחושת החירום הלאומית או השאלה הלאומית, כפי שהגדרנו אותה בתחילת המאמר, זו שהוציאה רבבות אנשים למחאות והציפה את הכיכרות בירושלים ובתל אביב.

טראמפ הוציא מהמשוואה את הדרישה הבסיסית בכל מו"מ מול הפלסטינים לפינוי אזרחים ישראלים מבתיהם, והשאלה היא האם הממשל החדש יאמץ את נקודת המוצא הזו. 

לדברי מנכ"ל מועצת יש"ע יגאל דילמוני, השגרה השקטה היא שהורידה את השאלה מסדר היום הציבורי. "התשובה הטריוויאלית היא שבאמת אין היתכנות היום למהלכים מדיניים דרמטיים. כל הנושא של פתרון שתי המדינות מת בהתנתקות ובצוק איתן. מה שאמר פעם אהוד ברק אין פרטנר זה אמיתי".

"הנקודה השנייה קשורה לתהליכי עומק של נורמליזציה - ההתיישבות הישראלית עברה תהליך של נורמליזציה. המדינה יציבה וגם בהתיישבות איכות החיים היא כבר 'בילט אין'. חצי מיליון גרים ביו"ש וחלק מהאנשים גרים פה בגלל מחירי דיור טובים וקהילות מדהימות וחינוך טוב. המאבק הלאומי מבחינת האזרחים כבר הוכרע".

"אזרחי ישראל מרגישים שהם הגיעו לאיזון בחיים שלהם וכל מהלך מדיני יכול להפר את האיזון לרעה", אומר דילמוני, "הערבים ביו"ש לא רע להם וגם למתנחלים לא ולכן אנשים אומרים 'עזבו אתכם לא צריך להפר את האיזון'".

על הרובד האידיאולוגי המשתנה (הזזת המדיני לטובת האזרחי), נבנתה כאמור בשנתיים האחרונות קומה נוספת שיצרה שילובים מוזרים בפוליטיקה לטובת מטרה אחת: הרצון להזיז את בנימין נתניהו מכס השלטון. בדומה לאנשי הימין האידיאולוגי, שבעבר יצאו להפגנות בסוגיית השטחים, הלהט האידיאולוגי בשמאל הפיח חיות בהפגנות נגד נתניהו.

ברגע שהמטרה הזו תושג ונתניהו כבר לא יהיה חלק מהמערכת הפוליטית, יידרש מחנה שלם לארגן מחדש את סדר העדיפויות האידיאולוגי שלו. רק אז תשוב מפה הפוליטית להתארגן לפי חלוקה נושאית. מפלגה כמו זו שהקים גדעון סער שתומך בהתיישבות ביהודה ושומרון כבר לא תוכל להיתמך על ידי אנשי מרכז-שמאל. פוליטיקאים כמו בנט ושקד לא יצטרכו להקים מפלגות צד ולחדד הבדלים אידיאולוגים שלא קיימים.

הח"כ לשעבר איתן כבל, כמו גלאון, חושב שהשקט מול הפלסטינים מדומה והשאלה המדינית עוד תדפוק על דלתנו. "אנחנו בתקופה הכי שקטה שהייתה אי פעם. ישראל נמצאת במשבר כלכלי, קורונה ושסעים החברתיים. המערכת נכנסה לתזזית 'רק לא ביבי' וכל אלה גם כן הזיזו את השאלה המדינית ממקומה החשוב". לדבריו, "ה'רק לא ביבי' מייצר מצב שחסר גרוש לייצר את ההבדל. קואליציית רק לא ביבי היא שעטנז שלא מתחבר. הסיכוי שנתניהו יהיה רהמ גדול מזה שהשעטנז יסכים בתוכו".

בשמאל אולי יהיו אז מי שיתפנו כדי לכתוב מחדש תוכניות שלום, כפי שכבר החלו לעשות חלק מנבחרי השמאל בעבר, כמו ח"כ איתן כבל, ולחדד את הסוגיות הפנים אזרחיות שנדרשות לסטטוס קוו מחודש בישראל היהודית והדמוקרטית.