"אמרו לנו שהפלישה תבוא ב-15 בפברואר", סיפר איש עסקים אוקראיני, תושב קייב, בשיחת טלפון ארוכה ביום ג' בערב. "ב-14 בפברואר היה אפשר לקנות ללא קושי את סוג הדלק המשובח ביותר בתחנות של קייב, 95 אוקטן. ב-15 בפברואר בבוקר כבר לא הייתה טיפה אחת. לא הייתה בררה אלא לרדת אל 89. לא נורא".
הוא היה על קו הטלפון לחרקיב (הוא חזר ואמר "חרקוב", כמנהג הרוסית, אף כי הוא פטריוט אוקראיני נלהב). העיר השנייה בגודלה באוקראינה שנמצאת רק 50 ק"מ מן הגבול הרוסי. הוא שמע שאנשים עם אשרות כניסה חוצים את הגבול בקלות. אין עיכובים, ואין תורים. אומנם לא קל להשיג אשרות, בייחוד בארבע השנים האחרונות. צריך לקבל הזמנה מקרובי משפחה, או משותפי עסקים. אבל מי שמקבלים, חוצים. לא בדיוק כמו גבול ערב מלחמה.
בן שיחי חושב שוולדימיר פוטין הפיק את כל מה שהיה יכול מן המשבר. ב-2014 הוא גורש מחברת ה-8G, החבורה המיוחסת של מנהיגי הדמוקרטיות התעשייתיות. זה היה לאחר שפלש לחצי האי קרים ולמזרח אוקראינה. עכשיו כולם עולים אליו לרגל: מר מקרון, מר שולץ, מר ג'ונסון (הוא מקפיד להוסיף את התואר "מר"). הם מעמידים פנים שהם מבינים אותו, אבל הם אינם מבינים אותו יותר ממה ש"מר צ'מברלין" הבין את אדולף היטלר.
הוא אינו בטוח שלא תהיה פלישה. אבל החיים נמשכים. הוא מתכנן מסעות עסקים בשבועות הבאים, והוא מתכנן לחזור הביתה בסופם. עד כאן מקייב.
מה קרה ב"רגע האחרון"?
מה יקרה אם לא תהיה פלישה? האם יהיה יסוד להתרעם על אזהרות שווא, שנקבו אפילו בתאריכים? אולי, אבל מצד שני, מה הייתם אומרים אילו ראיתם זר גבוה ושרירי מכוון אקדח טעון אל רקתו של שכן רפה. האם היה לכם יסוד להניח שהשכן נמצא בסכנת מוות? האם הייתם מזעיקים את המשטרה?
רוסיה יצאה מגדרה, פשוט יצאה מגדרה, להפחיד את אוקראינה, את אירופה, את נאט"ו, את ארה"ב. טענתה שהמערב הגיב ב"היסטריה" אינה עומדת במבחן ההיגיון. חוץ מזה, יעברו כנראה הרבה שנים, אם בכלל, לפי שנדע האם פוטין התכוון ללחוץ על ההדק, וחזר בו ברגע האחרון. או אולי לא חזר בו. מי יודע מה יקרה בשעות שבין כתיבת הרשימה הזו לפרסומה.
מה קרה ב"רגע האחרון"? אולי פוטין הגיע למסקנה (כפי שטוענים מספר פרשנים מערביים), שהוא הרחיק לכת. אולי הוא הופתע מן החזית המערבית המאוחדת נגדו. אולי מלחמת העצבים של האמריקאים - עם דוחות יומיים על כמה חיילים רוסיים זזו ולאן - השיגה את מטרתה, והחלישה את עצביו. אולי הוא הגיע למסקנה שהוא השיג את מה שרצה, לפחות לפי שעה. ואולי הוא עומד להעניק לעצמו פרס ניחומים: המשך הפירוק הטריטוריאלי ההדרגתי של אוקראינה.
ביום ג', הדומה, הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, קראה לפוטין להכיר מייד ב"רפובליקות העממיות" של לוהאנסק ושל דונייצק כ"מדינות עצמאיות וריבוניות".
"השמדת עם", אמר, ב-2008 ועכשיו
עצמאותם וריבונותם של שני חבלים מינהליים, ללא היסטוריה של שאיפות עצמאות וללא זהות לאומית, היא כמובן להטוט פוליטי. הדומה מסבירה, שתושבי החבלים האלה "הביעו את רצונם לדבר בלשון הרוסית ולכתוב בה, והם רוצים לכבד את חופש הדת, ואין הם מסכימים עם מעשיהם של שלטונות אוקראינה, המפירים את זכויותיהם ואת חירויותיהם".
פוטין מצדו הקדים את הדומה בכמה שעות, כאשר הכריז, במסיבת עיתונאים עם קנצלר גרמניה אולף שולץ, כי בחבלים המורדים מתרחשת "השמדת עם".
שער ה''וושינגטון פוסט'', 10 באוגוסט 2008. ''מלחמת רוסיה-גיאורגיה מחריפה'', משמאל האולימפיאדה בסין
זו לשון הגזמה ניכרת. בחבלי מזרח אוקראינה נהרגו בשבע השנים האחרונות 14,000 בני אדם, במלחמה שרוסיה יזמה. זה מספר מבעית כשלעצמו, אבל לא בדיוק "השמדת עם".
חשוב יותר מן הדיוק במינוח הוא ההקשר ההיסטורי והפוליטי. זה בדיוק נמרץ מה שפוטין אמר בקיץ 2008 להצדקת התקפתו על גיאורגיה.
בקיץ 2008, נשיא גיאורגי חם-מזג וקל-דעת שלח את צבאו הלא-מנוסה לחזור ולכבוש חבל פרו-רוסי מורד, ששמו דרום אוסטיה. הגיאורגים הפגיזו את עיר הבירה שלה, צחינוואלי. פוטין, אז ראש הממשלה, היה בבייג'ינג, לרגל פתיחתה של אולימפיאדת הקיץ. הוא האשים את הגיאורגים ב"השמדת עם" (אף כי נהרגו פחות מ-200 אזרחים), וציווה על הגנרלים שלו להתערב.
הצבא הרוסי לא התקשה למגר את צבא גיאורגיה. אילו רצה, פוטין היה יכול לעלות על טביליסי. הוא לא עלה, אולי מפני שלא התכוון, ואולי מפני שהופתע מן התגובה התקיפה בארה"ב ובאירופה. הנשיא ג'ורג' בוש הבן שלח מטוסי תובלה לגיאורגיה עם ציוד צבאי, ממש כפי שעושה ג'ו ביידן באוקראינה. נאט"ו הביעה אז תמיכה בשאיפת גיאורגיה להצטרף אל הברית.
לנין וסטאלין המציאו רפובליקות
מאורעות 2008 טבעו חותם עמוק על פוטין. אף כי ידה של רוסיה הייתה על העליונה, המערכה הפגינה את חולשות היסוד של צבאה, שהזנחה רבת שנים העמידה על עברי פי פחת. פוטין התחיל אפוא רפורמה מסיבית. הוא גם גמר אומר למנוע את התרחבות נאט"ו מזרחה. שש שנים עברו מן המלחמה בגיאורגיה עד כיבוש חצי האי קרים ועד הפחת המרד באזור דונבאס, שבו נמצאות לוהאנסק ודונייצק. עוד שבע שנים עברו עד המשבר הנוכחי.
המצאה מסיבית של מדינות-דמה, כמו "הרפובליקות העממיות" של דונבאס, הייתה נוסחה סובייטית רבת ימים. לנין, ובייחוד סטאלין, יצרו אותן בסיטונות. עקבות יצירתיותם טבועות עד היום על מפת הפדרציה הרוסית, שיש בה 22 "רפובליקות אוטונומיות", אף כי פוטין עיקר את רוב האוטונומיה שלהן עוד בשנים הראשונות של המאה. אחת מהן היא בת דודה של דרום אוסטיה, ושמה צפון אוסטיה. שתהיה.
האוקראינים אינם מתקשים להבין שהדרישה לאוטונומיה נועדה פחות לעשות צדק עם "מיעוט דובר רוסית" ויותר, הרבה יותר, להתחיל את פירוקה של המדינה האוקראינית, שפוטין כופר בזכותה ההיסטורית להתקיים. דוברי רוסית פזורים בכל אוקראינה. אם כל ריכוז של דוברי רוסית יהיה זכאי לאוטונומיה, אוקראינה תתכווץ ותלך לאוסף של טלאים קטנים על המפה.
ב-2014, רוסיה ואוקראינה חתמו על "הסכמי מינסק", שאיפשרו הפסקת אש בחבלים המזרחיים, וכללו סימני דרך לפתרון דיפלומטי. שתי החותמות מאשימות זו את זו שלא עמדו בדיבורן. קריאת העצמאות של הדומה נועדה להעניש את אוקראינה על "הפרת הסכמי מינסק".
רוסיה אינה מעוניינת לשאת ולתת עם "המשטר בקייב" (כך היא מכנה את הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של אוקראינה), שהוא רק "בובה אמריקאית". אולי פוטין חושב, שאנחת רווחה קולקטיבית תיפלט מחזה המערב אם הוא יסתפק בסיפוח דה-פאקטו של שני החבלים המורדים, ויוציא את צבאו מעמדות הזינוק לאורך הגבול. סוף סוף, המערב עבר לסדר היום על כיווץ גיאורגיה, ב-2008. אולי, מי יודע, זו הייתה מלכתחילה כוונת פוטין. אולי הוא יסיים את עצמאות אוקראינה לאט-לאט, פרוסת סלמי אחר פרוסת סלמי.
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny