האם התשובה לחידת עולם העבודה נמצאת דווקא אצל א.ד. גורדון

שתי בקשות ביקש א.ד. גורדון זמן קצר לפני מותו. אחת, שלא יספידו אותו במשך שנה שלמה. הוא קיווה אולי שההלם הראשוני יחלוף ועמו גם ההאדרה שלו בקרב בני תקופתו. אלא שהיישוב העברי לא עמד בכך, וכבר למחרת הופיעו הספדים וכותרות גדולות ברחבי הארץ. הבקשה השנייה נכללה בתוך רשימתו האחרונה, שניתן לראות בה גם את צוואתו: "במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם עוד ערך חי. כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים".

כלומר גורדון ביקש שרשימותיו ומכתביו ייקראו לאחר מותו רק במידה שהם יהיו רלוונטיים ונוגעים לאנשים שיעסקו בהם מחדש. לא מדובר בצניעות מופלגת או בהתבטלות. זה היה פועל יוצא ועקבי של ההגות של גורדון במשך ימי חייו, במסגרתה ביקש מבני תקופתו להתחדש בכל עת - וליצור חיים חדשים, חברה חדשה ותרבות חדשה. אחד התוצרים של תפיסה זו, כפי שבאה לביטוי בצוואתו, הוא שאף יצירה אינה בעלת ערך אינסופי. כולל מפעל חייו.

מאה השנים שחלפו מאז מותו של א.ד. גורדון הקהו את זכרו וטשטשו את דמותו. לא הפיזית, זו עדיין חיה וצרובה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לפחות עד הדור שנולד בשנות השמונים באמצעות שתי תמונות: הראשונה, תמונת דיוקן של פניו המצומקות ועטורות הזקן הארוך והשפם העבות, שמכסים חצי מפניו, כאשר עיניו פתוחות לרווחה ומביטות בחזרה אל המתבונן. בתמונה השנייה הוא נראה בשדה, עם קסקט לראשו, מעדר בידיו וזקן ארוך ופרוע עד החזה.

יש ממד לא מבוטל של טרגיות בזיכרון. הזיכרון תמיד נמצא בעמדת נחיתות מול האירוע ההיסטורי וחמקמקותו היא חלק ממהותו. אנדרטת הזיכרון של גורדון לאחר מותו הייתה הפיכתו לסמל "העבודה", שהייתה אבן יסוד בציונות. באופן אירוני השימוש בגורדון כסמל ל"דת העבודה", מושג שהוא מעולם לא השתמש בו, אך נוצל במלואו על ידי גופים שונים לאורך השנים, דווקא הקטינו את זכרו ואת היקף משנתו.

אביב התקווה, חורף הייאוש

צריך לומר כמה מילים על התקופה שבה חי גורדון, כי בלעדיהן קשה לאדם בן המאה ה־21 להתקרב להבנת הטקסטים שלו ושל בני תקופתו. 50 השנים שקדמו לתחילת המאה ה-20 ו־50 השנים הראשונות שלה היו עידן של סערות פוליטיות ואידיאולוגיות סוחפות, שכמותן היו מעטות בהיסטוריה. הן כללו מהפכות עקובות מדם, מלחמות בסדר גודל שלא נראה כמוהו מעולם ושדות קרב שהתפרשו על פני אלפי קילומטרים, שבהם מצאו את מותם מיליוני חיילים ואזרחים. הן כללו גם תמורות טכנולוגיות ואנושיות חסרות-תקדים.

זו היתה תקופה שבה חלומות גדולים על שינוי העולם היו חלק מהותי מהיומיום. אך יותר מאשר הם היו חלומות, הם היו בגדר־אפשר, פוטנציאל. ברוח התקופה, נצרפו כעס גובר של אוכלוסיות שדוכאו במשך שנים ארוכות בידי משטרים לא־דמוקרטיים בעיקר, לצד תחושת מיאוס מעשן המפעלים המיתמר מעל הערים החדשות, שכלאו את צעיריהן ברחובות צרים, מטונפים וחסרי תשתיות. מנגד, צצו חדשות לבקרים חלומות על עולם טוב יותר, שינוי צורות משטר, שחרור האדם. צ'רלס דיקנס היטיב לתאר את התקופה הזו בשורת הפתיחה לספרו מ־1859 "בין שתי ערים": "היו אלה הזמנים הכי טובים, היו אלה הזמנים הכי רעים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים של אפלה; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי".

בין כל המהפכנים שביקשו לדחוק במציאות להשתנות באירופה, היו גם מספר יהודים שביקשו לא רק "לעלות" לארץ ישראל אלא ליצור "אדם חדש" ולבנות "חברה חדשה". הם הפנו את גבם לכל מה שנותר מאחור וביקשו להסיט ממקומה את היהדות, שבמשך מאות שנים התאבנה בגולה, ולהחזירה אל תוך ההיסטוריה.

תכלית ולא אמצעי

גורדון, שהיה מראשוני העלייה השנייה ב־1904, היה מאמין גדול במהפכות גדולות ובשינויים רדיקליים באורחות החיים, אבל הוא לא ראה בהם פועל־יוצא הכרחי של התפתחות היסטורית דטרמיניסטית (כמו המרקסיזם) או התפתחות פוליטית (כמו המפלגות הציוניות שקמו). במקום זאת הוא מיקם את המהפכה בלב־האדם. שם נמצא שורש הגאולה, הוא חשב.

גורדון מוכר עדיין בעיקר כמילה נרדפת לעבודה, אבל צריך לומר שתפיסותיו - שנפרשו בערבוביה ברשימות, במאמרים פובליציסטיים ובמכתבים - היו מקיפות הרבה יותר, והכילו עיסוק נרחב בפסיכולוגיה של האדם ובמושגים פילוסופיים, סוציולוגיים ודתיים כמו "הוויה והכרה", "התפשטות וצמצום", אדם וטבע, תרבות, גאולה ועוד. העבודה הייתה מהותית אבל בשום שלב היא לא הייתה הנושא היחיד על סדר היום שלו.

בכל הנוגע לעבודה, הכתבים של גורדון מאוד מפורשים ולא גמישים מבחינת היכולת לעשות להם אדפטציה לימינו. גורדון היה מאוד ספציפי כשדיבר על עבודה, והתכוון לדבר אחד - עבודת כפיים בטבע. כל ניסיון "להפשיט" את תורת העבודה שלו "ולהלביש" אותה על מקצועות אחרים או על העידן שלנו, הוא בעייתי. הקשר הפיזי עם "הטבע" הוא מהותי לתפיסה של גורדון, ולא בגלל שעבודת האדמה הייתה צורך השעה של הציונות, אלא מעצם מהותה של העבודה בטבע, שהוא ראה בה משהו קוסמי.

"אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים", הוא כותב, "כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע - חד הוא... כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם... התיקון הראשון, שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה".

הוא גם לא היה ציוני-אינסטרומנטלי שראה בעבודת הכפיים אמצעי להגשמת חזון סוציאליסטי, לבניין הארץ, לגאולת הקרקע או להחייאת העם היהודי. אלה היו תפיסות מקובלות בציונות, גם ללא גורדון. מה שייחד את "הזקן" שכפי שקראו לו בחיבה, היה שהוא ראה בעצם העבודה בטבע "תכלית" ולא "אמצעי" להשגת משהו אחר.

לא גורו ניו אייג'י

חידושו, ייחודיותו ומקוריותו של גורדון על פני בני תקופתו באים לידי ביטוי בשני היבטים מרכזיים. הראשון שבהם, למרות גילו המבוגר ביחס לחלוצים הצעירים, גורדון היה איש מעשה ולא איש מסה, מרצה או פובליציסט בלבד. הוא מימש בחייו את השילוב בין תורה לעבודה, בין רוח לעשייה.

שנית, גורדון ראה בעבודה בטבע מחוללת של שינויי עומק פנימיים בנפש האדם. אלה, בתורם מפעילים מנגנונים סמויים שמעצימים את היכולת שלו להשתלב עם העולם ומגבירים את הזיקה של היחיד לרבים, לציבור, לחברה, לאומה, לעם. על פי גורדון, העבודה בטבע מבטלת את ההפרדה שנוצרה באנושות בין הפיזי לרוחני - הפרדה שהוא האמין שהיא הבסיס לחוסר השלמות של האדם.

למרות הרוח שעולה מדבריו של גורדון, זה יהיה פספוס גדול לראות בו גורו ניו אייג'י ברוח ימינו כפי שחלק רואים, משהו שמקביל לפרויקט "האושר/השלום מתחיל מבפנים" מבית מדרשה של שרי אריסון. גורדון גם לא היה קואוצ'ר מהסוג שפרח כאן כמו פטריות אחרי הגשם בעשור האחרון. הוא לא ניסה לסדר את הנפש כך שתתאים לקשיי העבודה ומנגד לא ניסה לסדר את העבודה כך שתתאים לקשיי החיים ותאפשר אחרי כמה מפגשים בני 45 דקות "לעלות מחדש על הסוס".

שולל את פולחן הצורה

ובכל זאת, בגלל שהעבודה בטבע אינה נדרשת כבעבר ועולם העבודה כיום מגוון בדרכים שגורדון לא יכול היה לדמיין בתחילת המאה הקודמת, האם משהו מתורת העבודה שלו עדיין רלוונטי כיום?

גם אם לא הגדיר עצמו ככזה, גורדון היה אנרכיסט בכל הגישה שלו לתבניות או צורות. הוא לא האמין בצורת חיים אחת נכונה ולא החשיב במיוחד מסגרות. לא קיבוץ, לא קבוצה, לא כפר פועלים וגם לא מדינה. בכולן קיימת הסכנה של קיבעון וחמור מזה סכנה של ביטול הפרט הבודד, אושרו ומצוקותיו. המסגרות, כך סבר, צריכות להשתנות ולהתאים עצמן לאדם ולא להפך. "אני שולל רק את הפולחן של הצורה, איזו צורה שהיא, את האמונה, כי הצורה תחדש את האדם, אבל לא את עצם הצורה", כתב שנה לפני מותו.

במקום זאת, גורדון חשב במושגים אחרים של מעגלי זהות: היחיד, המשפחה, הקהילה, העם, האנושות, הטבע. אלה מעגלים שבתוכם האדם פועל ואין היררכיה ביניהם. אף אחד מהם אינו חשוב יותר מהאחר ובין כל המעגלים האלה מתקיימים קשרי גומלין חופשיים.

עם רחל המשוררת

הפתיחות האנרכיסטית הזו, חוסר הקיבעון, חוסר האמון במסגרות וגם ראיית היחיד כתכלית, הם שאיפשרו לו להתבונן בעיני רנטגן אל תוך נפשה של רחל המשוררת, בת העלייה השנייה, עמה היה בקשר כשהתלבטה על עזיבת הארץ לטובת לימודי אגרונומיה ואמנות בצרפת. שמואל דיין, חבר קבוצת דגניה א' ולעתיד אביו של משה דיין, ביטא במכתב כועס אליה את תחושותיו לגבי לימודיה: "היתה פועלת ואיננה", הוא כתב לה, "האם את עולמנו, עולם הפועלים, תרגישי, תזכרי ותביני?"

 רחל המשוררת. כשהתלבטה אם לנסוע ללמוד בצרפת, גורדון כתב לה: ''את צורת החיים שלך לא יקחו ממך בכל מקום שתחיי בו'' / צילום: ויקיפדיה

"למה זה תספידני ידידי? ואני טרם מתי", ענתה לו רחל והבהירה לו מיד כי מטרת נסיעתה היא "שכלול עבודה, התקשרות לעבודה על ידי כל ניבי הלב והמוח". ואילו דווקא גורדון, מורה הדור, שראה בעבודת הכפיים בטבע תכלית ולא אמצעי למשהו אחר (כסף או מעמד), בוחן באמצעות אותה מסננת גם את הרצון של רחל ללמוד ולהרחיב אופקים באמנות ובאגרונומיה.

"את צורת החיים שלך לא יקחו ממך בכל מקום שתחיי בו, בכל מקום יהיו חייך - חייך, ולמה לא תחיי באירופה כמו שאַת חיה בארץ-ישראל?" שאל גורדון במכתב אליה, "למה זה אַת מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן־מעבר, כעל זמן של הכנה לחיים ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה. אבל השקפה זו לא נכונה... הנה אַת עכשיו באירופה - האם רק ללמוד אַת צריכה שם? הלא גם לחיות אַת צריכה שם! סוף סוף אירופה הלא היא עול ם מלא, סוף סוף האדם באירופה הלא הוא אדם... כן, רחל, חיי באירופה, חיי בכל כוח נשמתך!".

בצוואה של גורדון, איתה פתחנו, יש מין ממד פטאלי־סופני, שמתאים לבדידות הגוברת שלו בסוף ימיו ואולי בעיקר לתחושת ההחמצה שליוותה אותו לקבר. האם עדיין יש מקום לנהל איתו דיאלוג על עולם העבודה של ימינו, מאה שנה לאחר מותו? נדמה כי במכתבו לרחל אפשר לרדת לשורשי עומקיו של תפיסתו.

הכלל שגורדון, הכהן הגדול של עבודת הטבע, מחיל על רחל הוא גם תשובה לסוגיית הרלוונטיות שלו כיום שמופיעה בצוואה: צריך לחיות את ההווה לשם ההווה ולחוות את הנצח בתוך הרגע, כל רגע. וכפי שהוא דוחק ברחל להיות נוכחת ולחיות כל רגע "על פני האדמה", כך הוא גם מבקש מאיתנו לא למכור את ההווה לטובת עתיד "טוב יותר" אלא לחיות כל רגע ורגע כ"רגע רב־משמעות", וזה נכון בלימודים, בעבודה וגם בחברות ובאהבה. "הדרך הזו אמנם קשה וארוכה ודורשת יחס אחר אל החיים, אופן אחר של עבודת החיים וגם של מלחמת החיים, אבל דרך אחרת אין", הוא כותב. האם קולו נשמע?