הפרופסור שמשוכנע: בעוד כמה עשורים העבודה תיעלם מהעולם

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי בסופר בדרך לשלם. היו שם שלוש קופות, אבל אף אחד לא אייש אותן. פעם, לא כל כך מזמן, היה צריך לחכות, לחכות עוד קצת, להתייאש, ואז ללכת לקופה הראשית ולבקש שיקראו למישהו בכריזה. אבל עכשיו פשוט ניגשתי לקופה האוטומטית, סרקתי את הדלעת, שילמתי עם הטלפון ויצאתי.

איוש הקופה בסופר הוא משימה קלה יחסית. אבל לדניאל סוסקינד, המשמש כעמית באוקספורד ופרופסור מחקר בקינגס קולג', יש רשימה ארוכה של מטלות מורכבות בהרבה שמכונות מתמודדות איתן היום. "בכל יום אנחנו שומעים סיפורים על מערכות ומכונות שלוקחות משימות ופעילויות שעד לאחרונה חשבנו שרק אנשים יהיו יכולים לעשות: אבחנות רפואיות, נהיגה במכונית, ניסוח חוזים משפטיים, תכנון בניינים, כתיבת ידיעות חדשותיות, הלחנה".

 ד''ר דניאל סוסקינד / צילום: יח''צ - Suki Dhanda

זה טוב ויפה, אלא שמאחורי כל אלה, סוסקינד משוכנע, מסתתרת בעיה ענקית, שאנחנו לא חושבים עליה מספיק: האפשרות שאנחנו צועדים לעולם שבו אין עבודה, שבו הרובוטים והאלגוריתמים משוכללים כל כך שפשוט אין צורך בעמלו של חלק גדול מהאוכלוסייה.

"מה כל זה אומר לרוב האנשים, שעבורם העבודה היא מקור ההכנסה העיקרי, אם לא היחיד? - זו נראית לי אחת השאלות הגדולות של זמננו. אנחנו לא לוקחים מספיק ברצינות את האיום של עולם שבו, בגלל השינויים מרחיקי הלכת האלה, פשוט לא תהיה מספיק עבודה לכולם".

התרחיש הזה עומד במרכז ספרו החדש של סוסקינד, "עולם בלי עבודה", שיצא לאחרונה בעברית (בהוצאת עם עובד), שבו הוא מנסה לא רק לשכנע שהפעם האיום הטכנולוגי אמיתי, והרובוטים באים לקחת לנו את העבודה, אלא גם לחשוב מה אפשר לעשות. סוסקינד, בעברו אנליסט ויועץ במשרד ראש הממשלה ובקבינט הבריטי, כבר נגע בנושאים האלה ברב־המכר שפרסם ב־2015 עם אביו על האופן שבו הטכנולוגיה תשפיע על עתיד המקצועות החופשיים. עכשיו הוא מרחיב את היריעה.

● מה יקרה ביום שבו הרובוט יחליף אותנו במשרד | ביקורת ספרות

בחזון שסוסקינד מציע יש כמה נדבכים. קודם כל, בעולם שבו יותר ויותר מההכנסות הולכות לבעלי הרובוטים, המדינה צריכה למסות את ההכנסות מההון, להקפיד שחברות גדולות אכן ישלמו מסים כמו כולם וגם להטיל מסי ירושה. בשלב השני, המדינה צריכה לחלק את ההון הזה באמצעות קצבת הכנסה, שתינתן רק למי שעומד בתנאים מסוימים, שאותם נצטרך לקבוע, כחברה. זו תהיה הכנסה בסיסית מותנית. לא רק זה, אלא שהמדינה גם תהיה מעורבת יותר באופן שבו אנחנו מבלים את זמן הפנאי שלנו - וכאמור, יהיה לנו הרבה יותר זמן פנוי. זה אומנם רק תיאור כללי של החזון של סוסקינד, אבל דבר אחד ברור: המדינה משחקת בו תפקיד מרכזי.

יש אנשים שזה יעשה להם פריחה.
"כן, וזה מחזיר אותי לנקודה הכללית: אני מאמין שאנחנו זקוקים למדינה גדולה יותר. היה מי שיעץ לי לא להשתמש במונח הזה, בגלל שבדיוק כמו שאתה אומר, יש אנשים שיקבלו פריחה, בין היתר בגלל ניסיון המדינה הגדולה במאה העשרים (הוא מכוון לניסוי הסובייטי הכושל - א"פ). אבל הנקודה היא שאנחנו לא מדברים על מדינה שבה צוותים של אנשים חכמים יושבים במשרדי הממשלה המרכזית ומנסים לשלוט ולפקד על הכלכלה, לנהל תחומים כלכליים שלמים מלמעלה. ראינו את זה, וזה נכשל באופן מרהיב. תהיה טעות גדולה לנסות ולהעתיק את זה".

אז מה כן?
"אני מדבר על סוג שונה מאוד של מדינה גדולה. זו מדינה גדולה שמעורבת הרבה יותר בחלוקה של ההכנסה, ובמידה מסוימת במשמעות ובתכלית בחברה. אם שוק העבודה לא יצליח לפתור את הבעיות האלה, לא ברור לי אילו מנגנונים אלטרנטיביים יש לנו. זה עשוי להישמע קשה לעיכול, אבל בעולם עם פחות עבודה זה יהיה כמעט בלתי נמנע. זו אחת הסיבות שאנחנו צריכים להתחיל לדבר ולחשוב על זה עכשיו".

הכוח המזיק יגבר על הכוח המשלים

סוסקינד שב ומדגיש שכיום דווקא לא חסרים מקומות עבודה. הבעיה היא שבמקרים רבים העבודות נמצאות באזור כלשהו ודורשות כישורים מסוימים, אבל מבקשי העבודה גרים במקום אחר ואין להם את הכישורים. בלשון הכלכלנים מדובר בבעיה 'חיכוכית' ולא 'מבנית'. אז למה כן להתעסק ברובוטים עכשיו? סוסקינד מציע השוואה. "אם לפני 30 או 40 שנה היינו מקיימים בנוגע לשינוי האקלים את השיחות שאנחנו מקיימים על אוטומציה כיום, אולי לא היינו בבוץ שאנחנו נמצאים בו עכשיו".

 הספר ''עולם בלי עבודה''. טוען שמחשבה כלכלית לא מספיקה לבעיות מהסוג הזה / צילום: יח''צ

וגם הפעם, זה ייקח זמן. "כל מי שמרים את הספר בציפייה לסיפור על מפץ גדול ודרמטי שמסתתר בעתיד הקרוב ושאחריו הרבה אנשים יתעוררו ויגלו שאין להם עבודה, הולך להתאכזב", אומר סוסקינד.

הספר מדבר על תהליך הדרגתי, אם כי עדיין מאתגר ומשמעותי, בטח לאלה שיושפעו ממנו ישירות. "במהלך במאה ה־21 יותר ויותר אנשים יגלו שהם לא מסוגלים לתרום כלכלית לחברה כפי שקיוו, או כפי שהיו מצפים מהם במאה ה־20".

שמענו הרבה פעמים אזהרות על הרובוטים שבאים לקחת לנו את העבודה. אבל היום יש לנו מקצועות חדשים שלא היו קיימים בעבר - מומחים לקידום אתרים, מנהלי נכסים ב־airbnb, כל מיני.

"נקודת הפתיחה לכל דיון על אוטומציה חייבת להיות העובדה שמרגע שבו הצמיחה הכלכלית המודרנית התחילה, לפני פחות או יותר 300 שנה, ראינו התפרצויות חרדה מצד אנשים כלפי הטכנולוגיה של אותה התקופה. בגדול הם טעו. תמיד הייתה מספיק עבודה, או לפחות - כשלא הייתה מספיק עבודה, זה לא היה בגלל שינוי טכנולוגי.

"מה השתנה? למה אנחנו צריכים לקחת את החששות האלה יותר ברצינות הפעם? התשובה הקצרה היא שהיכולות של המערכות והמכונות שלנו הולכות ומשתפרות: הן מסוגלות לבצע יותר ויותר משימות ופעולות שבעבר חשבנו שרק בני אדם מסוגלים לעשות. התשובה העמוקה יותר היא שאם פעם היו כוחות שבזכותם כשעובדים איבדו את המשרות שלהם הם יכלו למצוא עבודה בחלק אחר של הכלכלה, יש סיבות טובות לחשוב שבעתיד הכוחות האלה יהיו פחות חזקים ואמינים".

תוכל להרחיב?
"בגדול כדאי להבדיל בין שתי השפעות של השינוי הטכנולוגי על העובדים. מצד אחד, טכנולוגיות חדשות יכולות להחליף בני אדם, לתפוס את מקומם במשימות ופעילויות מסוימות. זו ההשפעה ששובה את הדמיון האנושי, וכותבים עליה לעתים קרובות, ובצדק, כי חלק מהמקרים די דרמטיים". למשל, מסכי מגע במסעדות מזון מהיר, שלוקחים את ההזמנה מהסועדים במקום עובדים בדלפק.

 הזמנה באמצעות מסך מגע במסעדה במלזיה. ''אנחנו לא מבינים מספיק עד כמה הטכנולוגיה ניתנת לשינוי'' / צילום: Shutterstock

"אבל לטכנולוגיה יש עוד אפקט. היא לא רק מהווה תחליף לבני אדם, היא גם משלימה אותם. כלומר, היא מגדילה את הביקוש לבני אדם שיבצעו סוגים אחרים של משימות ופעילויות. דרך אחת שבה טכנולוגיות חדשות עזרו בעבר לעובדים היא מה שכלכלנים קוראים לו אפקט הפריון. כלומר, הטכנולוגיות פשוט סייעו לאנשים להיות יותר פרודוקטיביים בעבודה. נהג מונית למשל משתמש בניווט לווייני, וזה הופך אותו לנהג טוב יותר. הוא מסוגל לנווט בדרכים לא מוכרות, לדעת איפה יש עומסים.

"אבל אם תריץ 15-10 שנים קדימה, לעולם של מכוניות ללא נהג, פתאום זו כבר טכנולוגיה שעוזרת למכונית ללא נהג להיות יותר פרודוקטיבית, יותר יעילה ויותר אפקטיבית. היא כבר לא עוזרת בכלל לבני אדם. זה חלק מהטיעון שלי. וכשאתה מסתכל על המשימות שאליהן יכלו לעבור אנשים שהודחו ממקומם בחלק אחר של הכלכלה, אתה מגלה שקבוצת הפעילויות האלה נעשתה מצומצמת ויותר ויותר.

"כך שדרך אחת לחשוב על ההיסטוריה של האוטומציה היא כמאבק מתמשך בין שני הכוחות הסותרים האלה: הכוח המחליף המזיק והכוח המשלים המסייע. וזו הסיבה שתמיד הייתה מספיק עבודה: הכוח המשלים היה חזק יותר. מה שאני טוען הוא שלמעשה בעתיד הכוח המחליף יהיה החזק יותר".

טרקטורים ללא נהג, רחפני ריסוס, רובוטים להנחת לבנים - סוסקינד מנסה לשכנע בשלל דוגמאות שהטכנולוגיה פולשת לעוד ועוד תחומים, ותמשיך בזה. כאמור, בעבר בני אדם מצאו תחומים אחרים לעסוק בהם, אבל אף אחד לא מבטיח לנו שזה מה שיקרה בעתיד. סוסקינד מזהיר מפני 'הנחת העליונות': אנחנו מניחים שבני אדם יבצעו את המשימות החדשות שייווצרו בכלכלה, וככה תמיד תימצא עבודה, אך יכול להיות שגם את המשימות החדשות המכונות יבצעו טוב יותר. הן אלה שייהנו מעליונות.

כל זה, כאמור, מוביל אותו למסקנה פסימית לגבי עתיד העבודה: יש סיבות טובות לחשוב שלא יהיה מספיק ביקוש לפעילויות שרק בני אדם יכולים לבצע, ולא תהיה "עבודה שמשלמת טוב לכל מי שרוצה בכך".

  

אבל אולי הדברים יכולים להיות אחרת? זה מה שטען למשל הכלכלן הנודע מ־MIT פרופ' דרון אסמוגלו בראיון לגלובס בשנה שעברה. אסמוגלו, שמודאג גם הוא מההשפעה הגוברת של הטכנולוגיה על עולם העבודה ועל החברה האנושית, מתעקש: זה בידינו. "לעתים קרובות אנחנו לא מבינים מספיק עד כמה הטכנולוגיה ניתנת לשינוי", הוא טוען. "יש לנו אלפי בחירות שונות לגבי איזה סוגי טכנולוגיה לפתח".

החזון של סוסקינד נשמע הרבה יותר דטרמינסטי. "אני לא חושב שיש איזו מסילה טכנולוגית מקובעת שהרכבת שלנו משקשקת עליה אל העתיד ושלנו אין שליטה על כיוון הנסיעה", הוא אומר. עם זאת, הוא מחדד, יש לנו יכולת מוגבלת בלבד להשפיע על הכיוון שבו הטכנולוגיה מתקדמת. נכון, אפשר למשל לשנות את שיטת המס, שכרגע מתמרצת מעסיקים להחליף עובדים במכונות. אבל "היכולת של הטכנולוגיות האלה רק תשתפר, והתמריצים להשתמש במכונה יצרנית יותר במקום בבן אדם רק יתחזקו".

ויש עוד שאלה שצריכה להישאל, לפי סוסקינד: למה העבודה ממוקמת במרכז החיים שלנו? ולמה עולם שבו העבודה היא לא בהכרח במרכז החיים שלנו הוא דבר רע? "אולי אנחנו יכולים לבנות מוסדות ולהתארגן כך שאנשים יוכלו לקבל הכנסה ממקור אחר וגם לקבל תחושת משמעות וייעוד ממקום אחר".

המנגנון היחיד שיכול לפתור את זה: המדינה

בדיונים על עתיד עולם העבודה, השפעת הטכנולוגיה וההתמודדות עם אי־השוויון במאה ה־21 זה השלב שבו בדרך כלל נשלף המונח UBI, הכנסה אוניברסלית בסיסית; כלומר קצבה שתחלק המדינה לכל אזרחיה, ותספק להם בסיס כלכלי כלשהו להסתמך עליו. זה רע יון שנבחן במקומות שונים בעולם, ויש מי שרואה במענקי הקורונה מעין קדימון לקצבאות כאלה. סוסקינד מציע משהו קצת אחר: הכנסה בסיסית מותנית, כלומר CBI.

מה ההבדל?
"בוא ניקח צעד אחורה. מה אנחנו מנסים לפתור? הבעיה העיקרית בעולם עם פחות עבודה היא בעיה חלוקתית. איך מתחלקים בהכנסה שלנו כחברה, אם אנחנו לא יכולים לסמוך על עולם העבודה שיעשה את זה? הטיעון שלי הוא שהמנגנון היחידי שיכול לעשות את זה ביעילות הוא המדינה. אנחנו צריכים שהמדינה תיקח חלק גדול יותר בחלוקת ההכנסה בחברה.

"כשאנשים מציעים הכנסה אוניברסלית בסיסית זה ברוח הזאת. זה פתרון לבעיית החלוקה שמספק לכולם הכנסה, בלי קשר לסטטוס שלהם בשוק העבודה. זה צעד בכיוון הנכון. אבל יש לי בעיות עם זה".

למשל?
"לא ברור לי למה זו חייבת להיות הכנסה ולא למשל אספקת שירותים אוניברסליים בסיסיים, וגם לא ברור למה הכוונה ב'בסיסית'. יש מי שמדבר על רצפה שאי אפשר יהיה לרדת מתחתיה, ואחרים מדברים על משהו הרבה יותר נדיב, שייתן לאנשים מה שנדרש כדי לשגשג.

"אבל ההשגה הגדולה ביותר שלי קשורה לאוניברסליות, לרעיון שההכנסה הזאת היא בלי שום תנאים. במקום זאת אני מציע הכנסה בסיסית מותנית (Conditional). היא עדיין תספק לאנשים הכנסה בסיסית, אבל יהיו לה תנאים.

"הכנסה אוניברסלית בסיסית מתמודדת טוב עם הבעיה החלוקתית: איך מספקים לכולם הכנסה. אבל היא לא מתמודדת עם בעיית התרומה: איך נותנים לכולם הזדמנות לתרום לחברה. הסולידריות החברתית בימינו מגיעה מהתחושה שכולם תורמים את חלקם הכלכלי באמצעות העבודה שהם עושים והמסים שהם משלמים. ואם אנשים לא עובדים, והם מסוגלים לעבוד, הציפייה היא שהם יחפשו עבודה. הכנסה אוניברסלית בסיסית לא מתמודדת עם זה.

"אנחנו צריכים לחשוב על דרכים אלטרנטיביות שבהן אנשים יוכלו לתרום לחברה, אם הם לא מסוגלים לתרום באמצעות העבודה כבעבר. אנחנו צריכים לחשוב גם על צדק תרומתי, על יצירת הזדמנויות לאנשים לתרום, שגם ייראו. בתמורה לזה אנשים יקבלו את ההכנסה הבסיסית".

לדעת סוסקינד זו תהיה דרך לשמר את הסולידריות בחברה. התרומה מבחינתו לא צריכה להיות כלכלית, אלא "דאגה לזולת או תמיכה בו". זה עשוי אולי להישמע כמו עבודה, אבל זו לא תהיה עבודה בשכר, והיא לא תהיה חייבת להיות יעילה.

ולא רק זה. סוסקינד חושב שהמדינה צריכה לגבש "מדיניות פנאי" במטרה לוודא שאזרחיה חסרי העבודה לא יבלו את ימיהם בבטלה, שזה מבחינתו מתכון להתפוררות חברתית. זה נשמע מרחיק לכת, אבל סוסקינד מזכיר שהמדינה עושה את זה כבר היום. "בבריטניה יש מחלקה ממשלתית שלמה, המחלקה לתרבות דיגיטלית, תקשורת וספורט, שתפקידה היחיד הוא לעצב את האופן שבו אנחנו מבלים בשעות הפנאי, לוודא שספריות ומוזיאונים פתוחים לכולם בחינם, לעודד ילדים ללמוד לשחות ולרכוב על אופניים וכדומה. אם אנחנו הולכים לכיוון של עולם עם פחות עבודה, זה הולך להפוך לנושא לדיון פוליטי".

סוסקינד מדבר על שלל פעילויות אפשריות למקבלי קצבאות ההכנסה: ממעורבות חברתית ופוליטית, דרך השכלה ועד עזרה לאחרים בימים קשים ובחולי. אם זה נשמע מעורפל, זה בגלל שזה אכן מעורפל. מבחינתו, את התנאים שיתלוו להכנסה הבסיסית יקבעו החברות בעתיד, וכל אחת מהן תקבע בעצמה למה יש ערך ומה נחשב כתרומה לקהילה. עבורו מה שחשוב הוא העיקרון: בעתיד המדינה תיאלץ לשחק תפקיד חשוב יותר בסיוע לאזרחיה למצוא משמעות.

חלוקה מחדש על הבעלות על הטכנולוגיות

סוסקינד סבור שבעתיד לא תהיה מספיק עבודה לכולם. זה אולי בלתי נתפס, אבל זו לא המציאות הכי קשה שאפשר לחשוב עליה, כלומר יכולים להיות גם תרחישים פחות מלבבים. למשל, חיים בסגנון דרום אפריקה או דרום אמריקה, שבהן שכבה קטנה מחזיקה בבעלות על חברות הטכנולוגיה הגדולות ושאר האוכלוסייה נאלצת להסתדר עם מעט מאוד.

למעשה, יש לא מעט יצירות שעוסקות במציאות דיסטופית כזאת, כמו הסרט "אליסיום", שבו העשירים עזבו למושבת חלל במסלול מעל כדור הארץ, או הסדרה "פחמן משודרג", שבה הם חיים במגדלים הרחק מעל הרחובות המסויטים של כל השאר. כך שאפשר לדמיין גם מציאות שבה יש אנשים שמצבם נפלא, ואילו שאר האוכלוסייה זוכה ליחס ברוטלי מהממשלה, במקום לדאגה לצרכיהם.

כשאני שואל את סוסקינד על מציאות אפשרית כזו, הוא מספר שהוא עצמו היה מעורב בפרויקט שקיבץ יחד כלכלנים, מדעני מחשב, פילוסופים וסופרי מדע בדיוני במטרה לחשוב על עולם שבו הטכנולוגיה מבצעת כל משימה טוב יותר מאיתנו ולנסות לדמיין גם תרחישים חיוביים בעולם כזה.

"אחד הטיעונים שלי", הוא מוסיף, "הוא שלא מספיק למסות את האנשים שמחזיקים ושולטים בטכנולוגיות שהערך שלהן רק הולך ועולה ואז לחלק את התקבולים לאלה שאין להם הכנסה. אנחנו צריכים גם חלוקה מחדש של חלק מהבעלות על הטכנולוגיות האלה. ההשראה שלי היא קרנות העושר הלאומיות של מדינות עם משאבים טבעיים כמו אלסקה, נורבגיה או חלק ממדינות המזרח התיכון. אבל במקום קרנות עושר לאומי אני חושב על קרנות עושר אזרחי, שבהן חלק מהבעלות על החברות האלה מוחזק במשותף עבור חלק מהאזרחים. הרעיון הוא לא רק לשאוב ולחלק מחדש רווחים שיצרו הטכנולוגיות האלה, אלא גם לנסות להרחיב את הבעלות והשליטה עליהן, בין היתר כדי להימנע מהתרחיש שאתה מתאר".

לסיכום, רציתי להתעכב על משהו שאתה מעלה בספר באופן קצת פרדוקסלי. אתה כלכלן, אבל טוען שמחשבה כלכלית לא מספיקה ואולי גם לא מתאימה כשמנסים לפתור בעיות מהסוג הזה.
"הרבה מהשאלות שעולות מהאוטומציה הן לא שאלות טכניות, על הדרך הכי יעילה להגיע לתוצאה כלשהי. זה סוג השאלות שכלכלנים טובים מאוד בלענות עליהם. כלכלנים אוהבים לפתוח בעיות טכנוקרטיות, שלדעתם נטולות שיפוטים מוסריים וערכים מוסריים. הם חושבים על עצמם בתור מהנדסים או שרברבים".

לא מזמן ראיינתי את הכלכלנית זוכת הנובל אסתר דופלו. גם היא תיארה את הכלכלנים כשרברבים.
"בדיוק. זה סוג המטאפורות שמשתמשים בהן. אבל הרבה מהשאלות שעולות מהאוטומציה הן לא שאלות על מה האמצעי הטוב ביותר להשיג יעד מסוים, שזה משהו שיכול להעסיק מהנדס. במקום זאת, השאלה היא על היעדים עצמם. האם עבודה היא דבר בעל ערך או לא? אם עבודה היא לא בעלת ערך, אילו פעילויות אחרות הן בעלות ערך וחשובות. אלה שאלות על החיים הטובים, על איך אנחנו צריכים לחיות חיים של שגשוג, מה הדרך הטובה, הצודקת וההוגנת ביותר לארגן את החברה. אלה שאלות פוליטיות, לא כלכליות. וכרגע האנשים שנותנים את הטון בשיחות האלה נוטים להיות מהסוג הלא נכון".

למה הכוונה?
"הסכנה היא שכיום, בדיונים ובשיחות על אוטומציה, לעתים קרובות יש לנו הנחות סמויות לגבי שאלות נורמטיביות. הרבה כלכלנים, לדוגמה, יגידו שהם מעדיפים משהו כמו מנגנון הבטחת עבודה מאשר הכנסה אוניברסלית בסיסית. הסיבה לכך לא באמת קשורה לשאלות כלכליות טכניות, למשל שאחת מהתוכניות פחות יעילה או יותר יקרה מהשנייה. זו לא באמת התנגדות כלכלית, אלא התנגדות מוסרית. זו ההשקפה ולפיה עבודה היא חשובה ומשמעותית ומקור לזהות ולהגשמה, ואנחנו צריכים להגן עליה באמצעות מנגנון כמו הבטחה עבודה, במקום לספק לאנשים הכנסה אוניברסלית בסיסית, שלא מגנה על העבודה שבעבר נתנה להם משמעות וייעוד. זו רק דוגמה לאופן שבו בפועל אנחנו לא מקיימים את הדיון שאנחנו צריכים לקיים. הוא נדחק על ידי כלכלנים".