האם בארה"ב המדינה לא מממנת שידור ציבורי?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: שלמה קרעי
מפלגה: הליכוד
תוכנית: פגוש את העיתונות, קשת 12
תאריך: 14.1.23
ציטוט: "בארה"ב אין שידור ציבורי, יש עמותות, לא המדינה מממנת (את הנושא)"
ציון: לא נכון ברובו

שר התקשורת שלמה קרעי התראיין ל"פגוש את העיתונות" בקשת 12 ונשאל על כוונתו לסגור או להפריט את תאגיד השידור הציבורי (כאן). המראיין בן כספית שאל: "למה ישראל לא צריכה שידור ציבורי? אתה יודע שכל הכלכלנים יסבירו לך שהשוק של תקשורת הפרסום, יש לו כבר שלושה ערוצים מסחריים, שניים שאנחנו מכירים ואחד שהתגנב, לא יכול להכיל עוד ערוץ, ולכן חשוב שיהיה מקום שלא תלוי ברייטינג, שלא תלוי במינויים, שלא תלוי במסחרי - וזה התאגיד. אמרת באחד הראיונות שבארה"ב אין - יש שידור ציבורי". קרעי התעקש שדווקא אין שידור ציבורי: "אין, אין שידור ציבורי. יש עמותות, לא המדינה מממנת שידור ציבורי, יש עמותות - " ובשלב זה נקטע על-ידי כספית, אך לאחר מכן התעקש שוב: "אמרתי שהציבור יחליט מה הוא רוצה, מלכ"ר, היום בעצם בארה"ב זה מוסד ללא כוונת רווח, זה לא שהמדינה מתקצבת במיליארד שקל… את התאגיד המדינה מממנת אותו, זה לא קיים בדמוקרטיה הגדולה בעולם".

בעמוד האודות של התאגיד לשידור ציבורי (CPB) נכתב: "CPB הוא תאגיד סטטוטורי ללא מטרות רווח (a private nonprofit corporation), שנוצר על-ידי הקונגרס בחוק השידור הציבורי 1967". סיסמת התאגיד היא "תאגיד סטטוטורי ממומן על-ידי העם האמריקאי". בעמוד תשובות לשאלות נפוצות מוסבר במפורש: "CPB הוא תאגיד סטטוטורי ללא מטרות רווח שממומן במלואו על-ידי הממשלה הפדרלית". עוד מוסבר שם שהקונגרס מחליט על התקציב ל-CPB שנתיים מראש (כלומר, התקציב לשנת הכספים של 2023 נקבע במהלך הדיונים של שנת התקציב 2021), במטרה להפחית לחצים פוליטיים וכדי לאפשר לתחנות שמקבלות תקציב מה-CPB להתכונן מראש ולמצוא במקביל מקורות מימון נוספים. עם זאת, בניגוד לישראל, לא מדובר בגוף שמייצר את התכנים, אלא בגוף שמספק מימון ליצרני התוכן, כלומר לתחנות הרדיו והטלוויזיה. לפי ה-CPB, על כל דולר שהוא מעביר לאחת התחנות, התחנה מגייסת עוד שישה דולר ממקורות אחרים, ביניהם גם ממשלות המדינות.

בשנת הכספים 2021 תקציב ה-CPB עמד על 445.5 מיליון דולר ובשנת הכספים 2022 על 465.5 מיליון דולר. ב-2022, מתוך אותם 465.5 מיליון, הושקעו 414.4 מיליון ישירות בתחנות הטלוויזיה והרדיו לצורך הפקות. בשנת 2022 הוצאות הממשל הפדרלי עמדו על 1.45 טריליון דולר, כך שתקציב ה-CPB עמד על 0.03% מההוצאות. באותה שנה תקציב תאגיד השידור הציבורי בישראל עמד על כ-700 מיליון שקל (781.3 מיליון כולל הכנסות מפרסומות), כ-0.15% מתקציב מדינה של 462.5 מיליארד שקל (ביחס לתקציב המדינה, תקציב התאגיד בישראל גדול פי 5.3 מזה האמריקאי). במרץ 2022 ה-CPB ביקש תקציב של 565 מיליון דולר לשנת התקציב של 2025.

שוחחנו על הנושא עם פרופ' ישראל ויסמל-מנור מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה: "ה-CPB הוא מעין תאגיד ציבורי שתפקידו לדאוג לחלק תקציבים לתחנות. המימון הזה מחולק גם לרדיו וגם לטלוויזיה, ומיועד גם לתחזוק התחנות וגם ליצירת התוכן. אבל המימון הזה רק מסייע לקיומו של השידור הציבורי, ומקורות מימון אחרים הם תקציבים מהמדינות, חסויות של תאגידים (בדומה למה שהיה ברשות השידור), קרנות ועוד. יש גם תרומות מאנשים פרטיים, מאוד מקובל לשלם לרדיו המקומי ואנשים תורמים בנדיבות. חשוב לציין שאמנם התאגיד נוצר על-ידי המדינה באמצעות חקיקה של הנשיא לינדון ג'ונסון מ-1967, אבל רוב המימון לא מגיע מהציבור ויש עוד מקורות מימון. בסך הכל הממשל הפדרלי שם מדיי שנה בערך מה ששמים על פרסומות בסופרבול אחד (לפי מחירון של 7 מיליון דולר ל-30 שניות פרסומת), אבל זו לא כל העלות".

מעבר ל-CPB, כפי שמתואר באתר התאגיד, ישנם גם שירות השידור הציבורי (PBS) והרדיו הציבורי הלאומי (NPR). באתר מוסבר: "ה-PBS הוא גוף תקשורת פרטי, ללא כוונות רווח, בבעלות תחנות הטלוויזיה הציבוריות החברות בו. ה-PBS מפיץ תוכניות לכ-350 תחנות טלוויזיה ציבוריות בשליטה מקומית ברחבי המדינה וממומן בעיקר על-ידי התחנות החברות האלו… NPR הוא ארגון חברים עצמאי ללא כוונות רווח של תחנות רדיו ציבוריות [...] ברחבי המדינה. NPR מפיק ומפיץ תכניות חדשות, מידע ותרבות בפלטפורמות שידור ובדיגיטל. ל-NPR יש יותר מ-260 תחנות חברות שכישויות עצמאיות מחזיקות בבעלות ומתפעלות כאלף תחנות ברחבי המדינה. NPR ממומן בעיקר על-ידי התחנות החברות, שירותי הפצה… מענקים מוסדיים ותרומות אישיות". ויסמל-מנור הפנה אותנו לפילוח באתר ה-PBS, שמראה שהממשלה הפדרלית מהווה רק 15% מהמימון של מערכת הטלוויזיה הציבורית, יחד עם 13% נוספים שמגיעים מהמדינות ו-3% מרשויות מקומיות (סה"כ 31%).

באתר ה-CPB מפורט אופן הפעולה שלו: "התקשורת הציבורית היא מערכת של תחנות טלוויזיה ורדיו מקומיות וציבוריות שמנוהלות ופועלות באופן עצמאי", שפועלות על בסיס "שותפות ציבורית-פרטית". התחנות לא חייבות להפוך לחברות ב-PBS או ב-NPR. תפקיד ה-CPB הוא "להעביר תמיכה פדרלית באופן שלא ישפיע על היכולת של התחנה לפעול באופן עצמאי". ה-CPB גם יכול לתמוך ישירות במפיקים, אבל לא יכול להפיק בעצמו. התחנות כאמור מתנהלות באופן עצמאי, ומלבד התכניות שהן מפיקות בעצמן הן יכולות גם לקבל תכנים מגורמים כמו ה-PBS, הטלוויזיה האמריקאית העצמאית (APT), ה-NPR (תחנת רדיו ציבורית ממוצעת מפיקה כ-40% מהתכנים שלה בעצמה) ועוד.

ויסמל-מנור מרחיב: "ברדיו NPR מפיקה והתחנות משדרות, מה שיוצר מבנה יותר היררכי, ויש תכניות שמופקות בתחנה אחת ומופצות לאחרות, ויש תכניות שמופקות באופן מקומי. כל תחנה מחויבת לשדר כמה שעות ביום של הפקת תוכן, שאת חלקו קונים וחלק לא. בטלוויזיה, ב-PBS, התחנות עצמן הן אלו שמפיקות. לדוגמה 'ארתור' הופקה בתחנת טלוויזיה בבוסטון ויתר תחנות הטלוויזיה שחברות ב-PBS משדרות את זה. בזמן שהתחנות המקומיות מפיקות את תכניות המקור, ה-PBS קונה הרבה תכנים של תרבות גבוהה, למשל סדרות בריטיות מה-BBC, שהתחנות החברות יכולות לקנות במחיר מוזל".

ויסמל-מנור מוסיף גם על אופן הפעולה של ה-CPB: "ל-CPB יש ועד מנהל שאת תשעת חבריו בוחר הנשיא ומאשר הסנאט לתקופה של שש שנים. לא בהכרח כאשר מינוי של אחד מתשעת החברים תם הוא בהכרח מוחלף מאדם מהמפלגה השניה. חלקם נתפסים כמשרתי ציבור ועשוים לזכות בכהונה נוספת למרות שהנשיא החדש הוא ממפלגה אחרת. ראש ה-CPB הנוכחית מונתה לראשונה ע"י הנשיא טראמפ וזכתה לאחרונה לכהונה נוספת מהנשיא ביידן. לרוב עבודת הוועד היא עניינית אבל עדיין יש לפעמים ביקורת מצד אנשים חיצוניים שדורשים מהוועד להיות יותר אקטיבי. לדוגמה בשנות השבעים היה לחץ מצד גורמים במדינות הדרום בגלל הייצוג הרב לשחורים ולטינים ב'רחוב סומסום'".

עוד בהקשר של "רחוב סומסום", ישנה האנקדוטה המפורסמת מ-2012 בה המועמד הרפובליקני לנשיאות דאז מיט רומני אמר: "אני מצטער, ג'ים. אני הולך לעצור את הסובסידיות ל-PBS. אני הולך לעצור דברים אחרים. אני מחבב את ה-PBS. אני אוהב את ביג בירד (דמות מ'רחוב סומסום' - אב"מ). אני גם מחבב אותך. אבל אני לא הולך להמשיך להוציא כסף על דברים שצריך ללוות כסף מסין כדי לממן אותם". הדבר מראה, שוב, שיש גם מימון ציבורי לשידורי הטלוויזיה בארצות הברית.

מטעם השר קרעי נמסר בתגובה: "על פי דו"חות CPB (התאגיד שמרכז הקצבות פדרליות לגופי שידור), ו-PBS (הטלויזיה הלא-עסקית בארה"ב), שיעור הכספים הפדרליים ב-PBS היה כשליש מתקציב PBS. רוב התקציב של PBS מגיע מתורמים פרטיים, רובם גופי שידור מסחריים, שממנים בעצמם ללא התערבות ממשלתית נציגים לוועד המנהל, שמקבלים באופן חופשי החלטות בענייני תוכן.

"ה-CPB הוא אמנם מלכ"ר (nonprofit) אבל הוא לא מגזר שלישי (NGO), שכן הוא הוקם על ידי הממשלה ונמצא בבעלותה. זהו גוף המרכז הקצבות של רשויות שונות של השלטון הפדרלי ומפזר אותן בין מיזמי תקשורת שונים. בכל כלי התקשורת שבהן תומך CPB, שיעור התמיכה הפדרלית הוא נמוך, למעט כמה גופים זעירים שמשרתים פריפריה קיצונית.

"מתוך 465 מיליון דולר שאושרו ל-CPB לשנת 2022, 230 מיליון בלבד הוקצו ל-PBS, והם כאמור מהווים פחות מ-30% מהתקציב הכולל של PBS, שעמד על כ-669 מיליון דולר. לא מיותר לציין שכ-80 מיליון דולר מתוך תקציב CPB, הולכים ישירות ליוצרים, במודל דומה למודל שאני מציע לחלוקת כספי היצירה.

"לאור העובדות האלה, ועובדות נוספות שאולי אין מקום לפרט (אבל אשמח לפרט אם תתעקשו), אני עומד מאחורי הטענה שלי שבארה"ב אין שידור ציבורי. שידור שממומן במלואו על ידי הממשלה, ונשלט על ידי גוף שלציבור אין שום חלק במינויו, בשום צורה אינו דומה לשידור שממומן ברובו על ידי כספים פרטיים, ונשלט על ידי גוף שמתמנה על ידי האנשים שמממנים אותו מכספיהם הפרטיים.

"מודל הפעילות של התאגיד מקובל מאוד באירופה, ומלבד ארה"ב אני לא יכול להצביע על מדינה דמוקרטית אחרת שאין בה שידור ציבורי במודל הזה. זוהי טענה כבדת משקל נגד המדיניות שאני מציע, ואני מוכן להתמודד עם הטענה הזו: למרות שהשידור הציבורי הוא תופעה מאוד נפוצה, אני סבור שהתמורות הטכנולוגיות של 20 השנים האחרונות הפכו אותה לבלתי רלוונטית ולמזיקה יותר מאשר מועילה. בעזרת ה' אזכה להפוך את מדינת ישראל לחלוצת המדינות היוצאות מעידן השידור הציבורי, אל עידן של תקשורת חופשית אמיתית".

לסיכום, בארצות הברית יש שידור ציבורי לו הממשל הפדרלי מקדיש כחצי מיליארד דולר מדיי שנה. עם זאת, השידור הציבורי לא נשען באופן בלעדי על כספי ציבור. כמו כן, ביחס לתקציב הכללי, ארצות הברית משקיעה בשידור הציבורי פחות מישראל. לכן דבריו של קרעי לא נכונים ברובם.