המילואימניק שמגלה: "התיאוריות שהיו לי התנפצו. אזרחי עזה רוצים למחוק את המדינה היהודית"

אישי: בן 28, נשוי, מירושלים
באזרחי: סטודנט שנה ג' למשפטים
במילואים: סיירת צנחנים, 551

התראות הטלפון לא הפסיקו לקפוץ ואיתם הסרטונים של טנדרים לבנים ודגלי חמאס. לא האמנתי ואף התלהבתי, איזו טכנולוגיה מטורפת יש היום, מה היא מסוגלת לעשות. אבל לא בינה מלאכותית יצרה את סרטוני הבלהות.

מיהרנו לבסיס בלי שום צו, רק צו השעה - ידענו שצריכים אותנו.

בין כל סרטוני הטלגרם גילינו שחברנו לצוות זיו חג'בי היה במסיבה בנובה, ומאז נעדר. קיווינו שנגיע לאזור הלחימה במהרה כדי להציל אותו, או לפחות לראות מה איתו. אך הבשורה המרה הגיע בשישי. "מצאו את זיו מת".

זיו היה בחור גדול עם לב רחב ונשמה ענקית. צנוע, מנהיג שקט, חכם בצורה בלתי רגילה, רגליו נטועות בהווה וברדיפה בלתי פוסקת אחרי חוויות והתפתחות אישית. חסרונו ילווה אותנו לעד.

איך אפשר לקום וללכת למלחמה? בדרך לבסיס המחשבות מתחילות לרוץ, זהר המודאגת שלא מפסיקה להתקשר, ההורים שהיו בטוחים שקבוצת הווטסאפ מצוק איתן לעולם לא תחזור לפעילות והחברים בעורף ששואלים "מה באמת יש מלחמה?" - כן, באמת יש מלחמה, ולא סתם, מלחמה על הבית.

הכניסה הראשונה שלנו בגדוד 551 הגיעה לאחר המתנה מייגעת של שבועיים. נכנסנו לבית חנון, הרגשה של סרט אימה ומתח מבית היוצר של ספילברג, אפוקליפסה מוחלטת. הלכנו בין מטעי האבוקדו עד שהגענו לגבול באמצע הלילה. הנוף שנגלה לעינינו היה של דיונות חול בערפל הכבד, שהוסיף לתחושת המתח. הגענו למבנים מופצצים. שם קיבל את פנינו גנרל שהסביר לנו שבין הבתים ההרוסים עלינו למצוא מקום לישון, אבל המליץ לישון בחוץ, "הכי בטוח". אחרי כמה דקות נפגשנו עם צעקות "גשם סגול" - תקיפה ארטילרית. בריצות לחיפוש מחסה הצטלבו מבטינו עם הברווזים והכלבים, מפויחים ומלאי פחד.

לאחר כשבוע התחילה שגרה. בלילה אוספים מודיעין, בבוקר יוצאים להתקפה על יעדים של חמאס ובין לבין מנסים להישאר מעודכנים עם טרנזיסטור משנות ה־80.

הופתעתי מאוד לראות את הבתים רחבי הידיים של תושבי עזה. סוכות הגפנים והחצרות המושקעות, האי במטבח, כיסאות בר מסתובבים והירידה לפרטים הקטנים. תחושה של יוקרה ניכרה בכל עיר שבה היינו.

מאיתור לאיתור של אזרחים תמימים לכאורה גילינו דגלי חמאס בכל חדר, תמונות מנהיגים על הקירות, נשקים מוסלקים כמעט בכל מקום ומפות של ארץ ישראל עם כיתוב בערבית "פלסטין".

מראות אלה חיזקו אצלי את התחושה בנחיצותו של צה"ל ושלי.

שתי תיאוריות שהיו לי על עזה התנפצו בשבוע הראשון ללחימה. הראשונה היא על חיי עוני, מחסור ורעב שארגוני זכויות אדם (מתברר שזה חד-כיווני) מנסים להציג. לתושבים שראיתי רמת חיים לעילא ולעילא, בתי פאר וכלי רכב גרמניים.
השנייה היא ש"יש אזרחים תמימים". חמאס הוא ארגון טרור רצחני שאומנם עלה בכוח לשלטון, אך חולק עם האזרחים שאיפה: למחוק את המדינה היהודית. הם חונכו שבאונס, רצח וביזה, חזון המדינה הפלסטינית יגיע.

יצאתי מעזה לוחם טוב יותר, שמאמין בצדקת הדרך. חשוב מכך, יצאתי אדם טוב יותר, שיודע ממה הוא עשוי, במה הוא יכול לעמוד ואיפה הוא יכול לנשוך שפתיים כדי לשמור על חברים שלו. הקשר עם אשתי מאוד התחזק, לראות אותה כל כך תומכת ודואגת הציף תובנות שייתכנו רק במצבי חרום. המשפט הקבוע של זהר - "יש לך אישה בבית, עכשיו התחתנו ורוצים להביא ילדים" - הדהד במוחי. ואני עם התשובה הצינית הקבועה: "מצטער שיצאנו, צריכים אותנו שם. גם ככה הכול נשאר פה אותו הדבר".