אנחנו חיים בשכונה קשוחה. להיות המשוגע העצבני זאת הדרך היחידה לשרוד

אישי: בן 53, נשוי+5 + 4 נכדים, מאבני חפץ
באזרחי: מנהל קשרי חוץ, מועצת יש"ע
במילואים: סרן מיל', מ"פ, יחס"ם 646

כבר חודשיים אנחנו מופעלים בעזה בגזרות שונות. פלוגת ניוד עם לוחמים ותיקים וצעירים, מכל גוני הקשת של ישראל.

בשמחת תורה הוקפצנו, מהסביבה הרגילה ומהחיים השוטפים, ונכנסנו למערבולת חיים חדשה. ישנים, אוכלים, מתאמנים, שומרים, סורקים, נלחמים ביחד. "לא באתם למילואים, התגייסתם מחדש", אמר לנו מפקד האוגדה. וזה ממש כך. חטיבת הצנחנים 646 שהוקמה במלחמת יום הכיפורים על ידי קצ'ה נדרכה לפעולה.

שתי חוויות מטלטלות עוברות עלינו בתקופה זו.

הראשונה היא מראות החורבן. קשה להתרגל לזה גם לאחר חודשיים אינטנסיביים. כל חייל בפנים רואה את זה.

עזה חרבה. הרס טוטאלי. שכונות שלמות נטושות והרוסות והכבישים חרושים.

למחבלי עזה אין לאן לחזור. גם מי שהבית שלו עדין עומד, אין לו שום תשתיות מים, חשמל, ביוב, בתי ספר, מסעדות, חנויות, מלונות, כלום.

לאורך כל התקופה מנקרת במוחי השאלה, מה חשבו פראי האדם שיצאו לבצע את הטבח הברברי שלהם? האם היה להם צוות חשיבה אסטרטגי שמנתח את הדפ"אות ולקח בחשבון שעם ישראל יתעורר כארי ויחריב את עזה?

אין לי תשובה ברורה, אבל כך או כך, נראה שתאוות הרצח והג'יהאד אצלם גוברות על הרצון לחיים והדאגה למשפחות ולילדים שלהם. אין ספק שאנחנו חיים בשכונה קשוחה, בה החזק שורד, ולהיות המשוגע העצבני זאת האפשרות היחידה לשרוד.

החוויה השנייה עוצמתית וחזקה יותר. היא גם המפתח לעתיד. בשבוע שעבר יצא לי להקשיב קצת לרדיו ולחדשות. כמה עצוב היה הפער בין החזית לעורף. בתקשורת שומעים פילוג, וכחנות, ביקורת וזלזול.

אצלנו בעזה - בדיוק ההפך.

עשרות אלפי לוחמים, צעירים וותיקים, דתיים וחילוניים, סדיר ומילואים, ימין ושמאל, כולם יחד מלוכדים באגרוף ברזל ושועטים קדימה.

כל מי שנמצא כאן יודע בדיוק לאן הוא נכנס ומהם הערכים שעליהם הוא מסכן את חייו. כל אחד מבין את משמעות חובת המלחמה הזו לתקומת עם ישראל ומדינת ישראל. אין אחד שנמצא בפנים בלי רצונו. יש כאלו שלא רוצים לצאת. מעדיפים את אחוות האחים ואחדות הלוחמים על פני הפילוג והשיסוי בחוץ. יש לי חיילים שוויתרו על סבבי יציאה כדי להישאר לפעילות.

זו רוח מיוחדת. מי שלא כאן יתקשה להבין את הרגשת האחדות וההקרבה האישית למען העם והמולדת.

מי שיצא לו לעמוד ליד חבר שהולך לשירותים ולאבטח אותו, או לנסוע בלילה בין מטעים ומבנים הרוסים על צירים חשוכים, מי שמרגיש את המתח של איומי המטענים הנ"ט והפירים רק כדי להביא מים וארוחה חמה לחיילים ששוכבים על סוללת עפר בבוץ בליל גשם, מי שחווה את זה - חש הכי חזק ועמוק בעצמות את האחדות האמתית. הסיסמא "ביחד ננצח" היא דרך החיים.

כאן בעזה, המילואים והסדיר יוצקים תבנית ישראלית חדשה וחזקה. גם אם לא מסכימים על הכול, אחים אנחנו. התבנית הזו תהייה מסד לעתיד טוב יותר.

יש לי חלום על היום שאחרי, בו לוחמי המילואים מפיחים רוח חדשה בעם ישראל.

אני מקווה, אני מאמין.