עזבו את היורדים מהארץ ותתחילו לדאוג מהכסף הענק שבורח מכאן

לפני מספר שנים, כשהבן שלי נכנס לשירות קבע, הוא שכנע את יתר בני המשפחה לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להעביר כסף לבית ההשקעות אלטשולר שחם. "חבר", מועדון אנשי הקבע וגימלאי צה"ל הוותיק, ניצל באותן שנים את כוחו ואת מעמדו כמועדון החזק ביותר בישראל, וזכה מבית ההשקעות הפופולרי לדמי הניהול הנמוכים בשוק, מה שכמובן משך חיילים ובני משפחותיהם.

● אגוד קרנות הנאמנות מתנגד לשישה ימי מסחר בבורסה: עלויות משמעותיות ופגיעה בחיי המשפחה 
● הנתון הכלכלי המדאיג שהתחבא - ואינו קשור למלחמה 

ולמה זה צחוק הגורל? לא רק בגלל שחוק מרפי לא אכזב, שכן המומנטום של בית ההשקעות בדיוק התהפך עם כניסתנו. אלא בעיקר בגלל שאותו בית השקעות, זה שבמשך שנים קיבל והשקיע את כספם של חיילי צה"ל, הוא זה שנושא היום את בשורת ההסטה של כספים מישראל החוצה. ראש הממליצים שמוטב שהכסף שלנו לא יישאר כאן.

לאחרונה, כפי שחשף גלובס, הצהירו באלטשולר שחם כי היעד המעודכן בתיקי ההשקעות שהם מנהלים, הוא ש-90% מכספי החוסכים יושקעו בחו"ל, ורק 10% בישראל. כך, ודאי מבלי כוונת מכוון, לא מעט אנשי קבע הם הראשונים למלט מהמדינה את כספם.

זה לא קורה חלילה מאנטי ציונות. הסיבות לשינוי הן בראש ובראשונה פיזור סיכונים, והעובדה שהמשק הישראלי כבר קטן על המיליארדים הרבים שמגיעים מהחוסכים. כ-5 מיליארד שקל מדי חודש נטו (הפקדות פחות קצבאות) זורמים לקרנות הפנסיה החדשות, שנדרשות להשקיע אותם. ועדיין, ההיקפים מבהילים. לא מזמן אמר גילעד אלטשולר שלמצב במדינה יש תרומה לא מבוטלת למגמה, וכי "הפחד הוא שבגלל שיתחילו לקחת מסים חדשים, הציבור יוציא עוד כספים. זה יתחיל לקרות אחרי הבחירות, אם המצב יישאר כמו היום".

המנוע מקרטע

הסיפורים על ירידה מהארץ עדיין ספורדיים יחסית. ייקח הרבה זמן עד שנקבל מספרים רשמיים ונבין מי נסע רק כדי להתאוורר ומי העתיק לגמרי את מקום מגוריו. אבל בינתיים, הנהירה הענקית של כסף לחו"ל חייבת להדליק נורות אזהרה.

ברמת החוסך עצמו, לפחות לפי התשואות בשוק ההון בשנה האחרונה, פיזור הכספים מתבקש. אבל זה לא מפחית מהדאגה ברמת המשק והמדינה. לכסף אולי אין ריח, אבל הוא המנוע של הכלכלה וברומטר חשוב למצב הרוח שלה. בתחילת השבוע, ביותר מ-200 ניירות ערך בבורסה לא היה מסחר כלל. רק שש מניות הציגו מחזור מסחר יומי של יותר מ-30 מיליון שקל. במילים אחרות: מי שקונה נייר ערך בתל אביב, עלול להיתקע איתו גם כשירצה למכור, לא חשוב באיזה מחיר. בלי בורסה שוקקת, כשהכסף הישראלי בוחר לחפש אלטרנטיבות זרות, אנחנו בצרה צרורה. אם אין קמח, אין תורה.

בשבוע שעבר התנפלו לא מעט אנשים על שר האוצר סמוטריץ', כשבהודעה על מינוי עמית גל לממונה על שוק ההון, אמר: "2.5 טריליון שקל שמנוהלים בגופים המוסדיים צריכים למצוא אפיקי השקעה במשק הישראלי". בשוק ומחוצה לו הזכירו לשר, ובצדק, שתפקיד שוק ההון הוא למקסם את הכסף שלנו, ולא להפעיל שיקולים אידיאולוגים. שאם אנחנו רוצים לתרום, נחליט על כך לבד.

לא רק מקצועי

ובכל זאת, יש משהו בקריאה שלו. שיקולי ההשקעה מוכרחים להיות רק מקצועיים, אבל תזכרו כמה שיקולים לא מקצועיים עושים כרגע אלה שמסתכלים עלינו מרחוק. בימים האחרונים ביטלה רשת בתי הקפה והמזון Pret a Manger את הזיכיון שלה עם קבוצת פוקס לפתיחה של 40 סניפים בשנים הקרובות בישראל, אף שההסכם אמור היה להכניס לה לא מעט כסף (כנגזרת של ההכנסות), ללא שום סיכון.

היסטורית אגב, הרבה לפני שהיהודים חזרו במאסות לארץ ישראל, הגיע לפה הכסף שלהם. הברון דה רוטשילד רכש חצי מיליון דונם אדמות והקים פה יישובים, מפעלים ויקבים. משה מונטפיורי, איטלקי שגר באנגליה, הקים מפעלים ושכונות, שרובם נכשלו אבל הם נתנו את הדחיפה לכל מה שיבוא אחריו. המניע העיקרי אמנם היה פילנטרופי, אבל הנדבנים הללו הבינו שחייבים לייצר פה ווייב של ביזנס.

והיום? אנחנו גרים פה, אבל שולחים את הכסף בהמוניו מעבר לים. זו הסיבה המרכזית לכך שכבר כמעט שאין פה תעשייה ישראלית אמיתית. פה ושם יש פה סינים (בעלי תנובה) או שוויצרים (אסם) שנותנים לנו צ'אנס, אבל ככה זה כשאנחנו בעצמנו כבר לא ששים להאמין בכלכלה המקומית.

כוכבי השבוע

מצוין: מתי שמעתם שהחטופים חזרו?

חילוץ ארבעת החטופים משבי חמאס נודע ברבים בצוהרי יום שבת. בין שלל התמונות והסרטונים הוויראלים המרגשים כל כך, תפסו את העין והלב גם הדרכים הרבות והיפות להפצת בשורת השמחה בקרב כולם. החילוני שפגש נערות דתיות ברחוב, השכנים שהודיעו לשומרי השבת וכן הלאה.

על הדרך, זו מוכרחה להיות תזכורת להטרוגניות בריאה. לכך שהיכולת לפגוש מגזרים שונים מאיתנו גם במהלך השבת, היא המתכון לחיים משותפים ובני קיימא. קל מאוד לראות ולהרגיש את זה כשמשוחררים ארבעה חטופים שכולנו התפללנו לשובם - ידיעה שבבת אחת מזכירה שלכולנו גורל משותף - אבל זה נכון לגבי כמעט כל דבר. כשמדובר בחוויות מאחדות, אבל גם כשישנם עימותים. ויהיו. עדיף שנריב ברמת הבניין והשכונה, ולא נצבור את הזעם עד שיתפוצץ עלינו ברמת יישוב או מגזר.

בלתי־מספיק: שיא בכלי רכב, שפל בתכנון

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה השבוע על שיא בשיעור הישראלים שמחזיקים רכב פרטי: 74.2% בשנת 2022 לעומת 57.3% בשנת 2004. שיא נרשם גם בקרב אלה שמחזיקים בשני רכבים לפחות: 25.9% בסקר האחרון, לעומת 15.2% בלבד בשנת 2004.

מדובר בבשורות עגומות, למי שמצליח להתרומם מעט מעל לגובה הריפוד ברכב הפרטי המפנק שבבעלותו. למי שמבין שאין שום סיכוי שנצליח לזוז בקרוב, אם לא נעבור במאסות לתחבורה ציבורית. ואם תרצו, זו דוגמה נהדרת לפער בין המיקרו למאקרו: לא מעט ישראלים בטוחים שככה הם מגשימים את חלומם הפרטי - בעלות על רכב, רצוי אפילו כמה, והכי כדאי חדש וחשמלי. בה בעת, ברמת המדינה מדובר בקטסטרופה - עוד פקקים, עוד זיהום אוויר, עוד הוצאה מכבידה על משקי הבית. עדות לכישלון הנורא של המדינה בתכנון לטווח מעט יותר רחב ורחוק.