"להבטיח פרטיות ותחושת שליטה": איך משקמים אנשים שחזרו מהשבי

"הלקח שלמדנו מהטיפול בחטופים בנובמבר 2023 הוא להבטיח פרטיות ותחושת שליטה", אומרת לגלובס ד"ר ענת אנגל, מנכ"לית בית החולים וולפסון, שהשתתף בקליטת החטופים בנובמבר 2023.

● משרד הבריאות נערך לשיבת חטופים: "באירוע הקודם היו סיבוכים שפוספסו"
● איזה נשיא יקבל קרדיט על הפסקת האש בעזה?

היום (א') יצא לדרך הגל השני של שחרור החטופים, עם שחרורן של רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר, שהיו 471 ימים בשבי החמאס. "הצורך הראשוני הוא איחוד עם המשפחות, ושקט", מוסיפה ד"ר אנגל. "עורכים להן בדיקה רפואית, אך בזהירות, בצורה מדורגת, כאשר כמה שפחות אנשי צוות נמצאים במקום. ככל האפשר יש לאפשר להן תחושת שליטה, שנמנעה מהן במשך שנה, ולפעול על-פי הבקשות שלהן". 

גונן, דמארי ושטיינברכר נקלטו בבית החולים שיבא, שנערך לקליטת החטופות על-פי העקרונות שהתווה משרד הבריאות. זאת לאחר שלמד את נושא השבת החטופים ממקורות בכל העולם, ואף הפיק לקחים מהעסקה הקודמת, שנערכה ב-2023.

לדברי ד"ר אנג'ל, "כבר אחרי 50 יום נערכנו לתרחישי הקיצון, כמו השפעה של תת-תזונה, השלכות של אי-חשיפה לשמש ומחלות זיהומיות. ידענו שנוכל לקבל את כל הספקטרום האפשרי. בסופו של דבר, לשמחתנו, ההתמודדות הרפואית הייתה יחסית מינורית אלא אצל מי שהיו לו מחלות רקע".

עם זאת, הטיפול בחטופות וחטופים ששהו תקופה ארוכה בשבי עלולה להיות מאתגר יותר.

חשיבות התמיכה ואתגרי התזונה

בשיחה עם גלובס בסוף שבוע שעבר אמר פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים, כי המקור הטוב ביותר להבנת האתגרים של השבים החדשים, הוא השבים הוותיקים. "אולי אפילו כדאי להצמיד חוזר ותיק לחוזר חדש, כדי שיוכלו להתייעץ - כמה חברים כדאי לפגוש? האם להתראיין?".

לוין מציין כי החוזרים הוותיקים והמשפחות, כולל של החללים, חשות מחויבות לשבים החדשים וגם למי שיקח עוד זמן עד שיחזרו. "הם הפכו לקהילה, חלקם גם שהו שם יחד. עד שלא יחזרו כולם, השיקום של מי שחזר הוא מעוכב ולא יכול להיות שלם". מכאן גם הרצון לאפשר לשבים הוותיקים לעזור לחדשים, אך בזהירות, שכן חשיפה לסיפוריהם יכולה לעורר את הטראומה המחדש.

המלצה נוספת שאומצה היא קביעת גורם מתכלל לטיפול כולו והקפדה ככל האפשר על רפואה הוליסטית, תוך שיתוף-פעולה בין רופאים מן התחומים השונים, וזאת כדי להימנע מפספוס של סיבוכים רפואיים, מה שעלול לקרות כשמתרחשת פגיעה רב-מערכתית.

סוגיית התזונה צפויה להיות קריטית. "הרעב הוא ברמות שאנחנו מכירים מהשואה, ובחזרה לתזונה הקודמת, מזונות מסוימים יכולים לגרום נזק", אמר לוין. הצורך בהקפדה על תזונה מוכר לכל המעורבים, אולם לדברי לוין, לא הייתה הקפדה מספקת על כך ב-2023, כאשר חברים ומשפחה הביאו מזונות שהשבים לא היו אמורים לאכול. אחרי יותר משנה של רעב, טעות כזו יכולה להיות הרת-אסון. "יש לשחזר גם הרגלי תזונה. אנשים עלולים למשל לשתות בחסר או ביתר, כי הם לא זוכרים איך מתנהלים כשמים זמינים להם ללא הגבלה. מבחינת ההיגיינה, שלא הייתה קיימת עבור רובם בשבי, הם יכולים לקרצף את גופם כל היום, או דווקא לא לזכור לעשות זאת. אנחנו מתחילים פה את פירמידת הצרכים מאפס".

המעבר מבתי החולים לקהילה גם הוא דורש שיפור, אומר לוין, ומשרד הבריאות התייחס לכך כאשר השאיר את האחריות על המטופל בידי בית החולים למשך שנה מאז השיבה. לוין טוען כי אפשר לעשות יותר: "דרושה תפיסה ארוכת-טווח ותוכנית שיקום שלא קיימת עדיין, גם למשפחות".

את החזקה לפעילות גופנית יש לבצע בזהירות. "באירוע הקודם חלק מן השבים חזרו לפעילות גופנית, ופתאום היו סיבוכים לא צפויים. אנחנו ממליצים כי הם ילוו על-ידי פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק. יש לנו את המומחיות הזו בארץ", ציין לוין. 

לוין הדגיש כי ההתמודדות עם שיבת החטופים כוללת גם תמיכה במשפחות, של השבים ושל אלה שלא שבו, כאשר אופן ביצוע העסקה משמעותו שכל רשימה שמתפרסמת מעלה ספקולציות לגבי אלה שכבר אינם בין החיים או שהחמאס אינו יודע היכן הם נמצאים. "אנחנו יודעים שיגיעו גם חללים. זה אירע מורכב, שגם אותו צריך לקחת בחשבון ברמה הרפואית, אפילו אם אין חטוף חי לטפל בו. צריך לטפל במשפחות הללו ולא לשכוח אותן. המדינה מודעת לזה". צה"ל כבר מינה קציני נפגעים לליווי המשפחות שיצטרכו זאת.

"אדם שעולה מצלילה למעמקים"

זהבה סולומון, פרופ' אמריטה באוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל ופרס אמת, שחקרה שבויים ממלחמת יום כיפור, אמרה לגלובס בכתבה שפורסמה בנובמבר 2023 כי "החטופים השבים הביתה הם אנשים במצב מאוד רגיש מבחינה נפשית. מהפן האופטימי, רבים מהם יחזרו לתפקוד מלא, ולא כולם יסבלו מתסמונת פוסט-טראומטית. עם זאת, החמרת הטראומה היא בהחלט סיכון שצריך להביא בחשבון, ואופן ההתנהלות עם החזרה בהחלט משפיע על כך.

"הדבר הראשון שהאדם ששב הביתה זקוק לו הוא תקופה של הפחתת לחץ. אפשר לדמות זאת לאדם שעולה מצלילה למעמקים. הם עברו תקופה שבה היו כנראה בעוררות מאוד גבוהה, בחשש כבד לחייהם, וחוו רגשות קיצוניים מאוד של געגוע וסבל. כעת הם חוזרים לחיים שבהם, בתקווה, הלחצים נמוכים יותר, ואם ישנם לחצים, הרי הם שונים. הם חייבים להיכנס לתקופה החדשה לאט ובהדרגה, ובקצב שלהם. זו תהיה תקופת המבחן של התקשורת, אם היא מסוגלת לגלות איפוק".

עם שובם, חטופים לרוב עוברים תשאול על-ידי רשויות המדינה. זה חשוב כדי לאסוף מידע שיוכל אולי לעזור לאחרים, אבל החטופים עצמם נמצאים בשלב הזה במצב מאוד רגיש. התשאול יכול להיחוות על-ידיהם כתהליך מעצים וחשוב, או להחיות מחדש את הטראומה, תלוי במיומנות המתשאל.

על-פי מחקריה של סולומון ומחקרים נוספים שנערכו בחו"ל, התשאולים הללו יכולים להיחוות על-ידי השבים כאירוע טראומטי בפני עצמו, המעורר בהם את השאלה האם הם באמת חופשיים, וגם לעורר רגשות אשמה, בעיקר אם נאלצו להשאיר אנשים אחרים מאחור.

תשאול יכול גם להיחוות בצורה חיובית, אם יש כימיה עם המתשאל או המתשאלת, ומומלץ לאפשר לשבים להחלים מתשאלים, אם לתחושתם הם אינם רגישים מספיק לצרכיהם. כיום נהוג לצרף למתשאל גם מומחה לטיפול בטראומה.

אחרי המפגש עם הרשויות ועם המשפחה הקרובה, יגיע המפגש עם המעגלים הרחבים יותר. "עדיף לבקש מכל מי שבא במגע עם החטופים לא ללחוץ עליהם לספר פרטים מהשבי", אומרת סולומון. "נכון, זה מאוד מסקרן, אבל מבחינת מי שחזר הביתה, עדיף לעבד את הדברים בטיפול או לכל הפחות ביוזמתו של החטוף, בתנאים שלו ובסביבה מוגנת".

מה למדו מטיפול במקרי עבר בעולם?

עמותת Hostage USA מטפלת בשנה בכ-200 מקרים של אמריקאים שנחטפו או שהו בכלא מחוץ לארה"ב מסיבות בעלות גוון פוליטי. בעמותה מציינים כי ישנם חטופים שלעולם לא יספרו, אפילו לא לבני משפחתם, מה בדיוק קרה להם, וזה מה שמתאים להם ולבריאותם הנפשית. אחרים ירצו לדבר רק על זה כל הזמן, וזה כנראה מה שבריא עבורם. ההפך גם הוא נכון - ישנם חטופים שירצו לדעת הכול על מה שהתרחש בישראל ב-7 באוקטובר ולאחריו, ואחרים ירצו לדעת פחות.

"בני המשפחה אולי ירצו לספר להם כמה דאגו להם ומה הם עשו כדי להחזיר אותם. זה בסדר, כי גם בני המשפחה עברו טראומה, ואנחנו רוצים לשמור על היחסים אותנטיים ולהגיד את מה שיש לנו על הלב, אבל עדיף לאט ובהדרגה", אומרים בעמותה.

לדוגמה, ייתכן כי ילדיו של הורה שחזר מהשבי יגיבו בעוינות מסוימת וירבו להזכיר את "יום ההולדת שפספסת", אף שהם יודעים שההורה נעדר שלא באשמתו. יכול להיות שהילדים עברו שינוי, חוו התבגרות מואצת בתקופה הזאת, ויש להביא זאת בחשבון בתוך הקשר.

"לגמרי נורמלי לחוש כל דבר", אומרים בעמותה. "אולי יהיה לכם קשה לפרקים לשאת את נוכחות בני המשפחה או החברים שכל-כך התגעגעתם אליהם וכל-כך התגעגעו אליכם. הכול בסדר. התגובות שלכם הן ההתמודדות הנורמלית עם חוויה מאוד לא נורמלית".

מנגד, בעמותה מפצירים בחטופים להבין גם את בני משפחתם. למשל, יכול להיות שדווקא בן המשפחה יצטרך הרבה שעות מנוחה ושינה אחרי שיבתו של החטוף. "רבים מהם עברו תקופה ארוכה של פעילות מוטרפת ומתח תמידי ולא ישנו לילה אחד בשקט", נכתב בחוברת ההדרכה.

החזרה לשגרה כוללת התחברות מחודשת והדרגתית עם החיים הקודמים. ההמלצה היא להציע סביבה חמימה עם חפצים מוכרים, וכבר היום ניתן היה לראות במסוק המטיס לשיבא את החטופות השבות, חפצים המזוהים עם כל אחת מהן. אך החזרה הביתה היא מאתגרת במיוחד עבור החטופות מן העוטף, שהבתים שלהן נהרסו וטרם שוקמו לגמרי.

האם החטופים השבים אחרי שנה יחזרו לעבודה או ללימודים? הם צפויים לקבל גמלת ביטוח לאומי, ואיש לא יצפה מהם לחזור לעבוד מיד, אך בעמותה כן ממליצים לנסות ולחזור לחיים הקודמים ככל שזה אפשרי, ואם זה נראה בלתי אפשרי, או לכל פעולה המסבה הנאה או פעילות יצרנית הנותנת תחושת ערך ומחברת למעגל החברתי.

בחוברת ההדרכה האמריקאית, ממליצים לחטופים לבקש "ראיון חזרה לעבודה" (כפי שמומלץ לעשות אחרי חופשת לידה, להבדיל אלף אלפי הבדלות), במטרה לבצע תיאום ציפיות. "האם אתם מבקשים לעבוד פחות שעות מבעבר? האם אתם כבר לא מסוגלים לבצע נסיעות רחוק מהבית? האם יש דברים בעבודה שעלולים להיות טריגר עבורכם?", נכתב.

עוד מוסיפים שם: "יכול להיות שגם הקשר עם הקולגות יהיה מאתגר בהתחלה. אולי הם לא יידעו מה נכון להגיד, אז הם ישתקו או אולי יגידו את הדבר הלא נכון". גם במקרה הזה, הם מזכירים: "תדעו שכל מה שאתם מרגישים הוא נורמלי".

על סמך ניסיון העבר, רוב החטופים ככל הנראה יבקשו טיפול פסיכולוגי ארוך-טווח. "אנשים שאיבדו את חירותם והיו במצב של סיכון הישרדותי ארוך, עלולים לחוות פגיעה באמון הבסיסי שרוב בני האדם חשים וזקוקים לו", הסביר בכתבה קודמת בנושא ד"ר יאיר בר-חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב, את המטרה של טיפול כזה. "אנחנו צריכים לשקם את התפיסה שהעולם הוא ברובו מיטיב. זהו טיפול בטראומה שיש בה מורכבות גבוהה, כי בדרך-כלל טראומה מפגיעה מכוונת על-ידי בני אדם אחרים היא הקשה ביותר, וכשהיא ממושכת, היא אפילו יותר קשה. החזרת האמון נעשית על-ידי שיחות אמפתיות ועל-ידי חיבור הדרגתי של האנשים למעגל התמיכה שלהם, כך שבהדרגה הם איכשהו מיישבים את האירוע האכזרי והיוצא דופן הזה בתוך איזושהי קופסה שעטופה בחיים רגילים".

התמודדות נוספת היא ויסות של הרגשות השליליים. "אנחנו מלמדים את המתמודדים עם הטראומה איך למתן את רמת העוררות שלהם, איך להתמודד עם הצפות של אימה, צער, אבל. חלקם הגדול יחזרו לתפקוד מלא, אבל זה כמובן לא יהיה מיד".

לפי עמותת Hostage US, בדרך-כלל תידרש אפילו שנה או יותר עד שהחטופים ששבו הביתה ירגישו שהחיים שלהם דומים באופן כלשהו לחיים שהכירו לפני האירועים. "החזרה לחיים היא רכבת הרים. תתכוננו לכך שהכול יכול לקרות ברמה הרגשית, ותהיו מוכנים לרכוב על הגל עד שיעבור, כי זה משתפר".