שכר בכירים | הראל ויזל משדרג שכר למשפחה, אבל בצרורות
העלאת שכר בחברות ציבוריות היא עניין רגיש. שכר העובדים הבכירים חשוף לעין כל ואף מקבל כותרות בתקשורת. וכשהחברות מגזימות בבקשות שלהן, כפי שאל על ניסתה לאחרונה להקפיץ את שכר המנכ"לית והיו"ר, אסיפת בעלי המניות יכולה וצריכה להתנגד.
אולי לכן מרבית החברות הציבוריות פה מבקשות לעדכן שכר לבכירים רק פעם ב-3 שנים. ממילא יש חובה לאשר את השכר כל 3 שנים.
במקרה של ריטיילורס, פעילות הספורט וההנעלה שבשליטת פוקס (58.5%) של משפחת ויזל, לא אוהבים להמתין. שם מעדכנים את השכר לבני המשפחה שוב ושוב. למעשה, בכל אחת משלוש השנים האחרונות לפחות, אישרה החברה העלאות שכר חדשות. ותמיד יש תירוץ. במקרה של המנכ"ל תומר צ'פניק, החתן של הבעלים הראל ויזל, נגמרה כעת חבילת האופציות, אז היה צריך לתת לו חבילה חדשה, ועל הדרך אפשר להקפיץ לו גם את השכר החודשי בעשרות אלפי שקלים תוך שנתיים, ואת המענק בעוד כמה מאות אלפים. ב-2023 הוא מונה למנכ"ל, ב-2024 אושרה לו העלאת שכר ל-70 אלף שקל בחודש וב-2025 - ל-80 אלף שקל. כעת היא מבקשת להעלות את השכר ל-90 אלף כבר השנה. בשקלול האופציות, עלות השכר הכוללת שלו תוכפל ל-5.4 מיליון שקל בשנה.
מורן ויזל, הבן של הראל, קודם כעת למנכ"ל ריטיילורס ישראל ולכן זו גם הזדמנות להקפיץ את שכרו במיליון שקל. זה כמובן הגיוני, אלא שגם בשנה שעברה השכר קפץ קדימה, בעקבות קידומו אז לסמנכ"ל ריטייל גלובל, בנוסף לתפקידו כמנכ"ל נייקי ישראל.
גם הילד הצעיר יותר איתי והאחיין עומר נהנים מקידום שבני גילם יכולים רק לחלום עליו, ב"מסלול עתודה ניהולי". אם הילד מוכשר לכך, אין פסול בהכנסתו לעסק המשפחתי, אבל אחרי עוד שנה של דשדוש במניה וירידה דו ספרתית ב-3 שנים וצפי לדשדוש בהכנסות עד מחציתה, אפשר לרווח קצת את העלאות השכר.
נתנאל אריאל
כספי החוסכים | במקום פיקוח אמיתי: הדיון בפרשת סלייס נראה כמו קרקס
ועדת המשנה של הכנסת שדנה בפיקוח על גופים המעניקים שירותים פיננסיים עסקה השבוע שוב בפרשת סלייס. סיפור קריסתה של חברת הגמל שממנה נעלמו 850 מיליון שקל מכספי חוסכים, חלקם פנסיונרים, היה לאחת הפרשות הפיננסיות החמורות שידענו.
המנהל המורשה שמונה לחברה פועל במרץ לאתר את כספי העמיתים ולהשיבם, אחרי שנוידו לקרנות מפוקפקות להשקעות אלטרנטיביות בחו"ל; בית המשפט מפקח על התהליך; ורשות שוק ההון שוקדת על סתימת הפרצות ברגולציה שהכשל חשף.
אלא שבחדר הוועדה בכנסת, התמונה נראית אחרת לגמרי. רוב הדיון השבוע הוקדש לכך שמשטרת ישראל, שהתבקשה לעדכן לגבי הטיפול בתלונות והתיאום מול האינטרפול בנושא, שלחה נציגה מחטיבת החקירות שכלל אינה מטפלת בסלייס. יותר מזה: היא אפילו הודתה שאינה מכירה את הפרשה. יו"ר הוועדה יצחק פינדרוס זעם וטען ש"אפשר לסגור את המשטרה". פינדרוס הספיק אמנם גם להצהיר שהמדינה תצטרך לדאוג לכספי החוסכים, אך לא היה הרבה מעבר לאמירה הכללית.
מיותר לציין שמצופה ממשטרת ישראל לשגר לדיונים נציגים רלוונטיים שיוכלו לתת תשובות (ככל הידוע, הפרשה מטופלת בלהב 433). ומתבקש שנבחרי הציבור יובילו בשלב הזה מהלכים משמעותיים יותר לפיקוח ולתיקוני חקיקה שיבטיחו כי פרשת סלייס לא תישנה. אלפי החוסכים שנותרו מול שוקת שבורה ראויים ליחס רציני יותר.
עמירם גיל
עסקי הספורט | המחדל המודיעיני של התקשורת האמריקאית
השבוע המוני בית ישראל התעוררו למהומה דווקא בגלל איזה שחקן כדורסל בארה"ב שמחליף קבוצות. המעבר הבלתי צפוי של לוקה דונצ'יץ', הסלובני בן ה–25 מקבוצת דאלאס מאבריקס (שמשפחת אדלסון מחזיקה ברוב הבעלות עליה) ללוס אנג'לס לייקרס, מוכתרת כאחת ההעברות הדרמטיות בהיסטוריה של הכדורסל, ואולי של הספורט בכלל.
לא רק בגלל זהות המעורבים, אלא כי העסקה פשוט תמוהה. המאבריקס הייתה אחת הקבוצות הכי מבטיחות בליגה, ובשנה שעברה אפילו הגיעה לגמר ה-NBA. אז עכשיו לוותר על הציר שסביבו נבנתה הקבוצה, אחד השחקנים הטובים בעולם? ותמורת מה - שחקן הלייקרס אנתוני דייוויס, שהוא ללא ספק שחקן ענק, אבל כזה שסוחב היסטוריית פציעות בעייתית?
גם הצד השני של העסקה לא חף מסימני שאלה. נכון, כשיש לך הזדמנות להנחית אצלך את דונצ'יץ' במחיר כזה, אתה לא מהסס. ובכל זאת, כרגע לא ברורה מידת ההתאמה שלו לקבוצה, ולא בטוח שללברון ג'יימס - חברו החדש לקבוצה - יש סבלנות ורצון לבנות אותה מחדש.
לוקה דונצ'יץ'. לא האמין / צילום: Erik Drost, מתוך ויקיפדיה
וכדורסל בצד, האם דונצ'יץ' יוצא נשכר מכל ההרפתקה הזאת? גם זאת שאלה פתוחה. דונצ'יץ' היה צפוי לחתום הקיץ בדאלאס על הארכת חוזה שתכניס לו 345 מיליון דולר בחמש שנים. עכשיו הוא לא יוכל לעשות זאת. בארה"ב כבר היו מי שחישבו ומצאו שאם הלייקרס ישחקו נכון עם הקלפים שיש להם, דונצ'יץ' יוכל להרוויח יותר בטווח הארוך, וב-2028 לחתום על חוזה שיעניק לו 418 מיליון דולר בחמש שנים. אבל כרגע יש יותר מדי "אם" במשוואה - ושורה תחתונה אין.
כל הניסיונות להסביר בדיעבד את העסקה רק מדגישים עד כמה הסיפור הוא עצם ההפתעה. "כששמעתי על הטרייד בדקתי שזה לא 1 באפריל", אמר דונצ'יץ'. לברון הודה שחשב שמדובר בפייק. דווח שאפילו קבוצה אחרת, שהייתה חלק מהעסקה, שמעה שדונצ'יץ' ודייוויס כלולים בה רק שעה לפני השלמתה. איך ייתכן שסיפור כזה חומק מתחת לרדאר של תקשורת הספורט האמריקאית החטטנית והבלתי נלאית? והאם מישהו יחקור את המחדל המודיעיני הזה?
יובל אינהורן
תמונת השבוע
העתק פסל של ונוס דה מילו בבית קפה סגור, בצל פעילות סייסמית מוגברת שהכתה ביוון, השבוע / צילום: Reuters, Alkis Konstantinidis
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.