הגמגום של מרקורי הפך לביצה טובענית

אל שני אלה מצטרפים העיכוב המתמשך במסירת הדו"חות הכספיים המלאים (טופס 10Q), וההצעה לשלם למחזיקי האג"ח כ-42 מיליון דולר כדי שלא ירוקנו את רוב המזומנים מקופת החברה.

אין זו הפעם הראשונה שמרקורי מגמגמת בתוצאות. כזכור, ברבעון השלישי אשתקד פספסה החברה את הרף התחתון של התחזית בכמיליון דולר. היה זה פספוס זעיר יחסית שזכה לסלחנות רבה מצד המשקיעים.

גם אזהרת הרווח שפירסמה החברה לרבעון השני (השנה), זכתה עדיין ליחס סלחני, בפרט לאור העובדה שבסופו של דבר הצליחה מרקורי לעמוד בתחזית המקורית. רק באזהרה שנייה (לרבעון השלישי), המשקיעים החלו לאבד את סבלנותם ושלחו את המניה לירידה של כ-16%.

מבט מקרוב מגלה שאין כאן בעיה טכנולוגית או בעיה למכור מערכות. מהתחזית המונמכת עולה, כי ברבעון השלישי תרשום מרקורי צמיחה של כ-29% לעומת הרבעון השלישי אשתקד. זהו הישג יפה מאוד לחברה בסדר הגודל שלה. למעשה, יש מעט מאוד חברות שמוכרות בהיקפים דומים ומצליחות לרשום שיעורי צמיחה כאלה. גם על העובדה שהטכנולוגיה של מרקורי מובילה את השוק אין עוררין, בפרט בתחום בדיקות התוכנה וניהול ביצועי יישומים.

ולמרות הכול, מרקורי שקועה כיום בביצה טובענית, מהסוג שלא זכור כאן מזה שנים רבות. במצב כזה, כשהטכנולוגיה מובילה והחברה ממשיכה לצמוח, נראה ששרשרת התקלות שהחלה ברבעון השלישי אשתקד, תפסה תאוצה לקראת סוף הרבעון השני השנה, המשיכה ברבעון השלישי וסופה עדיין לא נראה באופק, היא כולה פרי החלטות ניהוליות שגויות.

כל הכשלים הללו מתחילים בצמרת, אצל יו"ר ומנכ"ל החברה, אמנון לנדן, שרק לפני כשנתיים הצהיר על כוונתו למקם את מרקורי בין חמש חברות התוכנה הגדולות בעולם (אגב, זהו מסוג ההצהרות שלעולם לא יושמעו על ידי מנהל בכיר של חברה אמריקנית).

למרות שלנדן אחראי באופן ישיר להתרחשויות בחברה, לא צריך תואר שלישי במנהל עסקים כדי להבין שבשלב זה או אחר עלולים כמה מנהלים בכירים לאבד את כסאם. אין זה מן הנמנע שהמועמד הראשון יהיה סמנכ"ל הכספים, דאג סמית'.

מאוד לא ברור מה גרם לסמית' לצאת בתחזיות אופטימיות כל כך לרבעון השלישי, אחרי שלקראת הרבעון השני הוא כבר נאלץ לחזור בו ולהוריד את התחזיות. ברבעון השני החברה אמנם הצליחה לעמוד ברף התחתון של התחזית המקורית. אבל במצב של אי וודאות לגבי סגירת עסקאות, מן הראוי היה לנקוט זהירות רבה יותר.

אבל סמית' הוא לא האחראי היחיד לאופטימיות היתר שהחברה לקתה בה לפתע. צמרת החברה כולה ולנדן בראשה, הייתה צריכה להבין שלאחר עזיבתו של משה אגרט, מי שניהל את איזור אירופה, המזרח התיכון ואפריקה, כשמחליפו עוד לא לגמרי השתלט על העניינים (כך לפחות נראה על פני השטח), והחברה לא מצליחה לסגור את כל העסקאות באירופה, מן הראוי היה למתן גם את התחזיות לרבעון השלישי (ויתכן שגם לרביעי).

זהו מסוג הצעדים שנוקטות בדרך כלל הנהלות זהירות שרואות את הנולד. יתכן מאוד שהאזהרה לרבעון השני נבעה מכך שכמה עסקאות נדחו לרבעון השלישי (הסיבה השכיחה לאזהרות רווח). למרות זאת, הנהלת החברה הייתה צריכה להבין שבעקבות עזיבתם של כמה מהמנהלים הבכירים, החברה שרויה כרגע במערבולת ארגונית.

לכן, מן הראוי היה לנקוט משנה זהירות לגבי הרבעון השלישי. זהירות כזו הייתה חוסכת למשקיעים את התחושה המאוד לא נוחה שהתלוותה לאזהרה השנייה ברציפות. יתכן שגם האזהרה לרבעון השלישי נבעה מדחייה של כמה עסקאות, הפעם לרבעון הרביעי. אבל לאף אחד אין עדיין ערובה שהן אכן יסגרו ברבעון הרביעי. כעת יש לקוות מאוד שלא תהיה אזהרה שלישית השנה.

מנהל נוסף שנתקף בפרץ של אופטימיות תמוהה הוא כריסטופר לוכהד, סמנכ"ל השיווק של מרקורי. בתחילת השבוע שעבר הצהיר לוכהד, כי "השנה, פלוס מינוס, החברה תגיע למכירות בהיקף של יותר מ-900 מיליון דולר".

ההצהרה אילצה את מרקורי להזדרז ולשגר לבורסה הודעה בזו הלשון:"החברה לא מאמינה שהצהרה זו הינה מדויקת". הבעיה היא לא רק בהצהרה עצמה, אלא בכך שהיא משדרת למשקיעים תחושה שראשי החברה לא בדיוק מודעים למתרחש בה.

הכשל הניהולי השני היה דיווח לא נכון על האופציות. טעות זו עלולה לעלות למרקורי ולמשקיעיה במחיקת המניה מהנסד"ק, ובחילוט האג"ח להמרה, שמשמעו כאמור, התרוקנות קופת החברה מרוב המזומנים שבה. בינתיים מציעה מרקורי למחזיקי האג"ח 42 מיליון דולר בתמורה להשארת האג"ח במקומן.

יש לקוות שהם יקבלו את ההצעה, ושלסבך כולו ימצא פתרון שיאפשר למניה להמשיך להיסחר בנסד"ק. אבל מימדי הנזק שכבר נעשה גדולים מאוד, וסביר להניח שגם מי שאחראי על הדיווח יאלץ לעזוב בשלב זה או אחר את תפקידו.

כעת השאלה היא האם אמנון לנדן יקח אחריות ויתפטר. אחרי הכול, אי העמידה בתחזיות והבעיות בדיווח על האופציות הן רק קצה הקרחון. בעיה נוספת, מהותית לא פחות, היא החלפת ההנהלה הישראלית שהקימה את מרקורי, בהנהלה אמריקנית. כיו"ר ומנכ"ל החברה, לנדן הוא האיש שעומד מאחורי המהלך הזה.

יתר על כן, תחת ניהולו הפכה לאחרונה מרקורי מחברה זריזה וחדשנית, שנהנתה מכל היתרונות: של סטרט-אפ ושל חברה גדולה, לחברה מסורבלת ואיטית יחסית. סרבול ואיטיות מתקבלים בהבנה מסוימת אצל חברות גדולות, לא אצל חברה שעדיין נחשבות לבינוניות בגודלן.

כאמור, אחד המשגים המרכזיים היה כנראה החלפת ההנהלה שמנתה את המוכשרים שבאנשי ההייטק הישראלי, בקבוצת מנהלים אמריקנים שהוצנחו מבחוץ. בכך שידר לנדן לעובדי החברה ולמנהליה, כי דרכם לקידום כמעט חסומה. גם אם הם יתרמו למרקורי את כל כישוריהם, זמנם ומרצם, סיכוייהם להגיע לצמרת קטנים יחסית.

שניים מה"מוצנחים" האמריקנים, מגיעים אמנם מתפקידים בכירים בענף התוכנה ויש להם קשרים חשובים בצמרת ארגוני הלקוחות. אין ספק ששניים אלו הם מנויים נחוצים וחשובים. אבל היה מקום להגיע למינון נכון של מנהלים חיצוניים וכאלה שמקודמים מתוך החברה. לכך מתווספת הבעיה שרוב המנהלים האמריקנים החדשים לא מכירים את התרבות הסטרט-אפית רבת המוטיבציה של מרקורי.

יש להדגיש, כי מהלך כזה שבו חלק ניכר מההנהלה הבכירה מאויישת במנהלים אמריקנים הוא צעד נדיר מאוד בחברות שבסיסן בישראל. אפילו באמדוקס, שרוב מנהלי דרגות הביניים הגבוהות שלה הם אמריקנים, הגרעין הקשה של המובילים הם מנהלים ישראלים.

לנדן, כך נראה, מסתגר בינתיים במגדל השן, והתוצאות נראות בשטח: המנהלים הטובים עוזבים את מרקורי בזה אחר זה ואין זה מן הנמנע שבעקבותיהם יעזבו עובדים מוכשרים אחרים.

הסיבה הרשמית לעזיבת מנהלים אלה היא כמובן עייפות. אבל קצת קשה להאמין שבתוך כשנה ורבע התעייפו ארבעה מנהלים מוכשרים וחשובים במרקורי. אגב, גם תופעה זו של התעייפות קולקטיבית היא מחזה נדיר בחברות הייטק ישראליות.

כפי שכתבנו כאן כבר לפני יותר משנה, איתותי האזהרה הראשונים הגיעו במארס 2004, עם הזזתו של זוהר גלעד, מי שהיה סגן נשיא למוצרים ונמנה עם השכבה הבכירה ביותר של הנהלת החברה. גלעד הוחלף אמנם במנהל ישראלי (יובל סקרלט), אבל לא ברור למה בכלל היה צורך להחליפו.

גלעד היה ממעצבי הכיוונים העסקיים של החברה וסחף אחריו את העובדים והלקוחות כאחת. הזזתו לא בדיוק תרמה למורל העובדים. באותה עת עזב את החברה גם אורי דניאל, מי שהיה מנהל מרכז המו"פ של מרקורי בארץ.

בינואר השנה גברו איתותי האזהרה והפכו למנורות אדומות מהבהבות, בעת שמשה אגרט, נשיא מרקורי EMEA (אירופה, אפריקה והמזרח התיכון) הודיע על עזיבתו. בפברואר הצטרף אליו דוד אשד, מי שהיה מנהל הפעילות באיזור המזרח התיכון ומזרח אירופה. אגרט היה מנהל מאוד דומיננטי. העובדים הלכו אחריו והוא סיפק את הסחורה. מתברר שאין זה מקרה, שרק שלושה חודשים לאחר עזיבתו, מרקורי לא מצליחה לסגור את כל העסקאות המתוכננות באירופה.