חשבתם שרק צעירים מחליפים עבודות? גם המבוגרים מפנימים את השינויים בעולם התעסוקה

בשנים האחרונות, החלו לראשונה להתקבץ במקומות העבודה ארבעה דורות של עובדים: מבייבי בומרס, הנמצאים לקראת פרישה, ועד הדיירים החדשים של שוק העבודה, בני דור ה-Z. לא תמיד ברור היכן דור אחד נגמר ואחר מתחיל, ונדמה שמשבר הקורונה טשטש עוד יותר את הגבולות. בין שלל הטלטלות שחולל בשוק העבודה, אפשר למנות גם את ההתקרבות בין הדורות. תפיסות שבעבר זכו ללגלוג מצד בני דור ה-X העובדים הבוגרים יותר, כמו חיפוש אחר משמעות בעבודה והחלפה תדירה של קריירות, מחלחל עכשיו גם אליהם. דרישות לגמישות, עבודה מכל מקום ועצמאות בעבודה הפכו, כך נראה, לנחלת הכלל. ובכל זאת, יש עדיין הבדלים ניכרים בדרישות עובדים בני דורות שונים מהמעסיקים שלהם.

1. בני דור ה-Z : עדיין מחפשים

סקר שערכה מיקרוסופט במרץ 2021 מצא ש-41% מהעובדים שוקלים להתפטר מעבודתם, אבל בקרב בני דור ה-Z שיעורם עמד על 54%. לדברי מלי אלקובי, מומחית לפערי דורות בשוק העבודה, הנתון הזה נובע מכך שבני הדור הזה, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם העבודה, מחפשים מקום בטוח אבל נוטים לעזוב די בקלות אם התנאים לא מתאימים. משיחות עם כמה מנציגי הדור, עולה שהם בעיקר מחפשים את עצמם בתוך עולם העבודה המשתנה, אבל כבר הפנימו שהכללים בו השתנו, לטובתם.

פליאה מנדל, בת 27, נשואה ואם לתינוקת, היא היום בעלת סטודיו לשמלות כלה יד שנייה בירושלים וסטודנטית לעיצוב תעשייתי. "יש לי איזה דמיון שאני אלך לעבודה ואחזור הביתה ואשכח שהייתי פעם עצמאית, ומצד שני משעמם אותי לחשוב על ללכת כל יום למשרד. אני מדמיינת מה זה שכירה, אני לא יודעת מה זה, אני לא יודעת עדיין מה מתאים לי". בכל מקרה, היא לא מרגישה שההכשרה שלה נותנת לה ביטחון תעסוקתי.

ר', 26, סטודנט למזרח אסיה והמזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, עובד כבר עשור כמעט כמלצר בתל אביב. "משהו השתנה בי אחרי הקורונה", הוא אומר. "הבנתי שאין לי בעיה לוותר על משכורת גבוהה, אבל חשוב לי להיות מוקף באנשים נעימים ובמקום שאני מזדהה איתו יותר. מה שעבד לטובתי זה שפתאום הכוח עבר לידי העובדים. לפני הקורונה, בראיונות עבודה המנהלים היו מבהירים יפה מאוד שיש תור של 20 אנשים לפניי ואני צריך להוכיח את עצמי, והיום יש מקומות שרק מחפשים דופק. יש פתאום יותר דיונים על השכר והגמישות של השעות, היום אני יכול לקבוע, אני יכול להחליט. בדיוק תפסת אותי אחרי ראיון עבודה. עזבתי את המקום כי פחות התחברתי אליו, פחות הסתדרתי עם ההנהלה".

 פליאה מנדל / צילום: תמונה פרטית

בני דור ה-Y: רוצים שיראו אותם

בני דור ה-Y כבר צברו ותק משמעותי בעבודה, ופחות מחפשים יציבות אלא יותר משמעות, וגם הזדמנות לשנות קצת את העולם.

יוסי, בן 36, מתמחה בכירורגיה אורתופדית, בחר בבית חולים פריפריאלי להתמחות, "כדי לעבוד ב-150% ולא ב-200% כמו בבתי חולים מרכזיים", הוא אומר. "אני מאמין בזה שאני לא יכול לתת 100% מהחיים לרפואה ואני מקפיד על התחביבים שלי. הפרופסורים מתבאסים שאני לא כותב גם מאמרים ומשקיע מאה אחוז מהזמן שלי גם כשאני לא בעבודה. אבל אני אתקדם בשיטה שלי.

"אני לא מתחבר למנטליות של העבד שיש להרבה מתמחים ומתמחות שמרגישים שהם חייבים לתת את עצמם לעבודה, אחרת יזרקו אותם. כשהגעתי כסטז'ר, הגישה שלי הייתה 'האינטרס שלכם הוא שאהיה פה. לא רוצים? לא צריך'. כשאתה מציג את עצמך ככה, הקודקודים מופתעים, זה מוציא אותם מריכוז והם מקבלים אותך".

יש לך הרבה ביקורת על המערכת.
"המערכת שלנו גרועה מאוד. אני נלחם בלי הפסקה בטחנות רוח מול המנהלים. אני מנסה לאסוף את המתמחים והמתמחות שנפעל כקאדר של אנשים שעובדים יחד ולא דוחקים אחד את השני. אני רואה חשיבות גם בשיפור התנאים לאלה שיבואו אחריי, ואני חושב שזה רק יועיל למערכת הציבורית. מבחינתי, לאבד מקום עבודה זה לא אסון, תמצא מקום עבודה אחר. מקום עבודה הוא לא אבא שלך, הוא לא אמא שלך, תסתדר בלעדיו".

  

עבור ארנת כהן, 30, התפקיד הנוכחי שלה בחברת Wix, כותבת בצוות התקשורת הפנימית, הוא כבר קריירה שנייה. הראשונה הייתה בעיתונות, באתר חדשות מוביל. "לפני כשנתיים הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי, שמאוד לא טוב לי ברמה האישית. לא עזבתי בגלל השכר, אלא בגלל העניין האנושי. שלחתי קורות חיים ל-Wix כי ידעתי שזו חברה שיש בה הרבה תפקידי כתיבה. התמזל מזלי שהתפנה תקן".

חוץ מתפקיד מתאים, כהן מספרת שהיה לה חשוב לחפש "חברות הייטק שלא עושות נזק, שלא עוסקות בדברים שאני לא מתחברת אליהם, כמו סייבר התקפי או ריגול. הרגשתי שהמעבר מעיתונות להייטק הוא קשה מוסרית. גם ככה הייתי אידאליסטית, היו לי המון ויכוחים עם העורכים והרגשתי שאני מוותרת כשאני עוזבת את העיתונות".

גם עדי, 34, שעובדת בסטארט-אפ של פרסום דיגיטלי, הגיעה להייטק מהעיתונות, בלי לתכנן מראש. "חשבתי שאשאר בעיתונות עד הפנסיה. אמרתי, 'כל המילניאלים רק עוזבים עבודות, אני לא אהיה כזאת'. אבל אז חבר שלי הקים חברה וביקש שאעזור לו שעה ביום. השותף שלו שכנע אותי לעזוב את העיתון ולעבוד שם במשרה מלאה".

מה פיתה אותך לעבור?
"בעיתונות קשה מאוד להתקדם. אם את מתחילה כמפיקה, גם אם הייתי עורכת, תמיד רואים אותך כמפיקה, ופה אמרו 'תהיי אדיטורינג צ'יף'. בהתחלה השכר היה אותו דבר, אבל בכל שנה קיבלתי העלאה. גם למדתי מה זה איזון בין בית לעבודה. בעיתון עבדתי מסביב לשעון, היום אני עובדת תשע שעות, אוכלת ארוחת צהריים בחוץ. זה קצת לוותר על הנשמה, אבל אתה מרוויח מזה חיים, ויש לזה ערך".

ש', בת 30, שעובדת בחברה גלובלית כעוזרת אישית של סמנכ"ל, אומרת שהייתה צריכה לחשב מסלול מחדש כבר פעמיים במהלך הקריירה שלה. פעם אחרי הסטאז' במשפטים ופעם נוספת אחרי שסיימה את התואר השני והבינה שעתידה אינו באקדמיה. בין לבין היא עבדה בעבודות ניהול משרד וכך הגיעה לתפקיד הנוכחי.

"אני כבר ארבע שנים כאן ואני רואה פה את העתיד שלי. הדבר הכי חשוב לי זה מנהל טוב, מנהל שרואה אותי. בעבודה הזאת יש לי שלוש משלוש: מנהלת טובה, תפקיד טוב ואני אוהבת את האנשים. זה פי אלף יותר חשוב משכר ומתנאים".

3. בני דור ה-X: מפנימים שינויים

"דור ה-X הוא במצב טוב יחסית מבחינת הקריירה: מחזיק משרות מבוקשות ויש לו כישורים טכנולוגיים. בניגוד לבייבי בומרס, שקשה להם מאוד להבין את העולם החדש, להבין שביטקוין זה רציני, שהעבודה מהבית היא כאן להישאר, שאפשר לעבוד מבית קפה, דור ה-X הפנים את כל השינויים האלה", אומרת אלקובי. זאת לעומת הבומרים, "מנהלים בכירים, בעלים של עסקים, שמתקשים לעבוד בלי הניירת שלהם ובלי המזכירה".

 מלי אלקובי / צילום: רמי זרנגר

עדי, בת 47, שעובדת כגיאולוגית בשירות הציבורי, היא דוגמה לבת הדור שהפנימה את השינויים. למרות הקביעות המובטחת, היא מעוניינת לעזוב. "את תופסת אותי בנקודת מפנה. הגעתי לאן שרציתי, אבל אין לאן ללכת מפה. אני עדיין צעירה, ולא סביר בעיניי לשבת בתפקיד הזה עד הפנסיה. אני שייכת לדור ה-X שאמר 'רגע רגע רגע, בוא נסתכל על הצעירים שעוזבים מקומות עבודה'. כמו רוב החברות שלי הדוקטוריות, אמרו לנו 'אתן מצוינות לאקדמיה אבל חייבות לצאת לפוסט-דוקטורט. עשינו הכול וגילינו שאנחנו עדיין לא משתלבות והגברים הלבנים כן מתאימים. חשבתי שאולי אנחנו לא צריכות להישאר במערכת ולעבוד לפי החוקים".

זו מחשבה חדשה?
"לחלוטין. לפני כמה שנים לא חשבתי על זה. זה גם בעקבות הקורונה וגם בגלל ההרגשה שיש לי מספיק, הילדות שלי גדולות ואני יכולה להרשות לעצמי לחשוב על משהו שהוא מעבר לצורך המיידי בפרנסה".

מה את מצפה מהמעסיק הבא?
"אני מצפה לאפשרות לעבוד מהבית באופן חלקי. חשובה לי התרבות הארגונית. השירות הציבורי הוא מאובן, יש בינוניות. אני רוצה מקום דינמי שמסתכל קדימה ועובד ביעילות".

אמיר, בן 46, מהנדס תוכנה ובעל דוקטורט בתחום, לא מוטרד מעתידו התעסוקתי אבל גם אין לו דחף לעבור מקום עבודה בכל כמה שנים. "יש בום מבחינת תקציבים ופתיחה של מקומות חדשים שלא ראיתי בכל ימי חיי", הוא אומר, "אני מאחל לעצמי למות עם מקלדת ביד. אני נהנה מהעבודה. השמועה שמבוגרים נפלטים מההייטק היא רק שמועה".

מה חשוב לך במקום עבודה?
"יש רף שאני לא יורד מתחתיו. אני אישית לא מעוניין לעבוד בתעשייה הביטחונית, וגם לא בשוליים שלה - סייבר התקפי, לדוגמה - או בחברות שיש להן מודל רווח מפוקפק. אני בודק את החברה חמש או עשר פעמים. יש מספיק הזדמנויות שלא נמצאות בתחום האפור. הרבה יותר חשוב לי שתהיה התנהלות מקצועית בתוך הצוות ושאנשים יעבדו עם כלים מתאימים מאשר שמישהו יפתח לי אקסבוקס או פינת קפה. מהניסיון הארוך שלי, אם אין כלי עבודה מסודרים, משלמים על זה בהרבה שעות של תסכול".