לפני רבע מאה המלך הפילוסוף של הפוליטיקה הבינלאומית היה ג'פרי סאקס (זאקס), הפרופסור המבריק מאוניברסיטת קולומביה, שידו הייתה בכל תחזית ובכל חזון להצלת המין האנושי מידי עצמו. הוא רצה לפשר בין חמדנות לאקולוגיה, לבער את העוני, לכונן סדרי משילות.
● פרשנות | התוכנית הרדיקלית שטראמפ הכין לאמריקה
● אחוזת הענק שממנה מנהל טראמפ את העולם, עוד לפני שנכנס לתפקיד
● "החוליה החלשה בשרשרת": כבר 30 שנה לא ראו בבריטניה נתון כזה
בשנים האחרונות השתבשה דעתו. הוא פיתח, או אולי רק הקצין, שנאה יוקדת לדמוקרטיות המערביות. הוא עשה נפשות לדיסאינפורמציה סינית על נגיף הקורונה. הוא קרא להפסיק את התמיכה באוקראינה. הוא לימד סנגוריה על בית אסד.
בשבוע שעבר התגלגל מונולוג וידאו של סאקס אל חשבון המדיה החברתית של דונלד טראמפ. סאקס הטיל על בנימין נתניהו את האחריות להסתבכויותיה של ארה"ב במזרח התיכון ב-30 השנים האחרונות. הוא זומם לגרור אותה אל מלחמה באיראן. "הוא בן כלבה עמוק וחשוך", אמר סאקס (בתרגום מילולי מחוספס), "והוא מושך אותנו אל מלחמות אין קץ".
מדוע טראמפ שיתף את סאקס? האם מפני שגם הוא "בן כלבה עמוק וחשוך", הבוגד כלאחר יד בחברים ובשותפים? זה מסקרן, אבל חשוב פחות מן הקונטקסט הרחב: שינוי הערכים בגישת האמריקאים בדור האחרון. אמריקה להוטה להתרחק ממלחמות ומעימותים, והבטחה להתנער ממשברי העולם החיצון עזרה לטראמפ להיבחר.
אל נא תטעו. הוא אמנם מפטפט על כיבוש אפשרי של גרינלנד ושל תעלת פנמה, ומאיים על הקנדים בעונשים כלכליים אם לא יהפכו למדינה ה-51 של ארה"ב. אבל כל זה אינו יותר ממופע קברט פוליטי. רציניות לאין שיעור יותר היו הבטחותיו הפומביות בזמן מערכת הבחירות, עצרת אחר עצרת, לשים קץ ל'מלחמות האין־קץ' (endless wars) של אמריקה; ולמנוע את 'מלחמת העולם השלישית', שקודמיו, דמוקרטים כרפובליקאים, מבוש הבן עד ביידן, עמדו להצית כביכול.
שנאת זרים ושנאת מלחמות
טראמפ מייצג אסכולה רבת שנים, הכורכת שנאת־זרים בשנאת־מלחמות. במאה ה-20 היא התחילה להיוודע כ'בדלנות'. היא הגיעה אל שיאה הטרגי בין שתי מלחמות העולם. היא כמעט התחדשה לאחר תבוסת הנאצים, אבל הצורך לבלום קומוניזם אגרסיבי באירופה ובאסיה שכנע את ארה"ב לקבל עליה את הנהגת המחנה הדמוקרטי.
במרוצת השנים ארה"ב יצאה מפעם לפעם למלחמות מיותרות, שגרמו נזק עצום לה ולארצות שלעזרתן חשה. אבל היא הצילה את אירופה, היא איפשרה את התמוטטות הקומוניזם הסובייטי, והיא העניקה תקווה לשוחרי חופש באשר הם.
טראמפ מעולם לא התעניין בדמוקרטיות ובזכויות אדם. הוא התנגד אפילו להתחמשות ארה"ב בעיצומה של המלחמה הקרה נגד ברית המועצות. הסיסמא שהוא אימץ, 'אמריקה תחילה', בקעה לפני 85 שנה מגרונם של מתנגדי ההצטרפות אל המלחמה בהיטלר.
איומי טראמפ על חמאס נועדו לסיים מבעוד מועד מצב עימות, לא להפגין שרירים. הרטוריקה שלו נועדה למנוע הסלמה, לא להניב אותה. צ'מברלין, שניסה לפייס את היטלר, שכנע את הבריטים ב-1938 שלא לצאת למלחמות ב"ארצות רחוקות שעליהן איננו יודעים ולא כלום". זה בדיוק הגיונו של טראמפ, גם אם הוא מעדיף לעורר רושם יותר גברי מצ'מברלין.
בחממה הניאו-קונסרבטיבית
נתניהו ואנשיו טבועים בחותם הדור הקודם של הימין האמריקאי, זה המזוהה עם הניאו־קונסרבטיבים (ניאו־קונז). במקורם הם היו פורשים ניציים מן המפלגה הדמוקרטית. הם ראו ברפובליקאים את חוד החנית של מדיניות אנטי־סובייטית תקיפה, והם קיוו להסמיך אליה תמיכה חד משמעית בישראל. הם היו ברובם יהודים מניו יורק. הם העניקו עומק אינטלקטואלי ורהיטות למפלגה זקנה ועייפה. הם זכו בתשומת לבו האוהדת של רונלד רייגן. השפעתם הייתה דיספרופורציונלית.
מדיניות החוץ של המפלגה התחילה להתעצב בצלמם, עד שהגיעה אל שיאה בימי ג'ורג' בוש הבן. הם העניקו את ההצדקה ואת הביסוס למלחמת־השווא ההרסנית בעיראק, שפתחה כל קן צרעות אפשרי במזרח התיכון.
בחממה הניאו־קונסרבטיבית גדלו בנימין נתניהו בשנות השמונים ורון דרמר 20 שנה אחריו. שגרירי נתניהו בוושינגטון, מייקל אורן ודרמר עצמו, היו אורחים תדירים בסלונים ניאו־קונסרבטיבים; בעצם לא אורחים אלא משתתפים מן המניין, מפני שהם אמריקאים, ולא התקשו להישמע אמריקאים, כולל הסלנג והפולקלור.
בשיאם, הניאו־קונסרבטיבים הטיפו בגלוי לטובת 'האימפריה האמריקאית'. האסון הבלתי נמנע של עיראק, ואחר כך האסון הנמנע של אפגניסטן, שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם. יחד איתם נשמטה הקרקע מתחת לרגלי הגלובליזם הכלכלי והמסחרי. אל הוואקום הזה נכנס טראמפ ב-2016, ולא יצא ממנו עוד.
לא חשוב מה 'באמת' חושב טראמפ על ביבי. חשוב מה הוא חושב על נסיונותיהם של זרים לחזור ולכפות את סדר היום הניאו־קונסרבטיבי. ג'פרי סאקס הוא רק אחד המבקרים המתרבים של 'האיום הניאו־קונסרבטיבי'. ישראל של נתניהו מזוהה עם האיום הזה יותר מכל ארץ אחרת עלי אדמות.
התקשורת הישראלית מלאה הבעות של תקווה שארה"ב תחתה את הגחלים בשביל ישראל באיראן ובתימן, אולי גם בסוריה (מול טורקיה). ארה"ב לא תעשה כן, מפני שהיא אינה חוזרת אל מלחמות האין־קץ.
נתניהו נשמע זה לא כבר מתלונן על התחביר האנגלי הלקוי של שריו. דרמר ולייטר, השגריר המיועד בוושינגטון, מבורכים בתחביר מושלם. התחביר הלקוי שלהם הוא פוליטי. הם אינם אלא הדים קלושים של דור קודם. נראה כי השעון עצר בשבילם, ובשבילו, אי שם בתחילת שנות ה-90.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
כתבות
ני"ע
