תביעת המיליונים והפשרה שכמעט הייתה: למה נוחי דנקנר נסוג?

תפנית בלתי צפויה התרחשה בשבוע שעבר באחת הפרשות שהסעירו בתחילת העשור הקודם את שוק ההון הישראלי. נוחי דנקנר, שנחשב בעבר לאיש העסקים החזק במשק, הודיע במפתיע כי לא ימלא אחר אחד התנאים שנקבעו בהסכם הפשרה שהושגה בתביעה ייצוגית שהוגשה בעקבות "הנפקת החברים" שהוביל בקבוצת אי.די.בי, שהייתה אז בשליטתו, בשנת 2012.

● עורכי הדין הסתמכו על AI שהמציא פסקי דין ונתפסו על חם. בבג"ץ מנסים לעצור את התופעה 
● בג"ץ: שימוש כוזב בבינה מלאכותית יוביל לסילוק התביעה ולהוצאות על עורך הדין 

התוצאה: הפשרה, שבמסגרתה התחייבו דנקנר ושותפו לשעבר, איתי שטרום, לשלם 10 מיליון שקל בסך הכול - בוטלה. הכספים ששולמו במסגרתה עד כה הוחזרו לשניהם, והצדדים צפויים לחזור לאולמה של השופטת סיגל יעקבי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ולנהל החל מנובמבר השנה את דיוני ההוכחות בתביעה.

עבור דנקנר, מדובר בסיכון לא מבוטל: בעוד שסכום התביעה הייצוגית מגיע ל־50 מיליון שקל, בפשרה הוא נדרש לשלם "רק" 7.5 מיליון שקל. הסיכון איננו על הנייר בלבד, שכן עוד לפני הפשרה הספיק ביהמ"ש לאשר את התביעה במאי 2021. במילים אחרות, כבר חיווה את דעתו כי סיכויי התביעה טובים.

מעל המהלך הדרמטי של דנקנר לביטול הפשרה, שיכולה הייתה לחסוך לו זמן רב, ואולי גם מיליוני שקלים, מרחף אפוא סימן שאלה: האם התרחשה דרמה במשפחתו שמנעה ממנו ברגע האחרון מלעמוד בתנאי הפשרה, האם זה נעוץ במחסור במזומנים לשלם את הסכום שנקבע בה, או ששיקולים אחרים של דנקנר הובילו לתפנית?

לפי הפשרה, שהושגה בדצמבר האחרון בתום הליך גישור שידע עליות ומורדות, נדרש דנקנר להפקיד תשלום ראשון בגובה כ־1.9 מיליון שקל בחשבון נאמנות. דנקנר הפקיד כבר את חלקו הראשון של התשלום, בגובה כ־937 אלף שקל, ואף הודיע כי ביכולתו להפקיד את החלק השני - אף הוא בגובה 937 אלף שקל.

בסך הכול התחייב דנקנר להעביר 7.5 מיליון שקל מסכום הפשרה בעוד ששטרום התחייב לשלם 2.5 מיליון, אשר אותם כבר העביר במלואם. זאת, מבלי להודות בטענות שעלו בתביעה. אלא, שעוד לפני ביצוע החלק השני של התשלום, נדרש דנקנר להעביר כתב ערבות חתום לביצוע התחייבויותיו במסגרת הפשרה. מראש סוכם כי ללא הפקדת הערבות, תבוטל הפשרה.

מדובר בערבות שאמור היה דנקנר לקבל מגיסו, איש העסקים עדו ברגמן, הבעלים של חברת בר הפצה, הנשוי לאחותו של דנקנר, שלי ברגמן. דנקנר עדכן לאחרונה את בית המשפט, באמצעות עורכי דינו, כי "לצערו, חרף השתדלותו הגדולה בעניין, לא הצליח להגיע להסדר משפחתי שהיה כרוך בעניין זה".

ואמנם, ככל הידוע, הערבות שאמור היה ברגמן להעמיד לא התממשה בשל הסדרים משפחתיים. אלא, שעקרונית דנקנר יכול היה לנסות ולהשיג ערבות מגורם אחר, או להקדים ולפרוע כבר עתה את מלוא ההתחייבויות שלקח על עצמו לשלם בפשרה, כך שאין ודאות כי זו הייתה תלויה בהכרח רק בברגמן.

מסמך שהגיש לבית המשפט התובע, אריה רהב, מעלה כי לאחר שדנקנר הודיע כי אין בכוונתו להפקיד את הערבות "נעשה ניסיון למצוא פתרון חלופי, אשר אף הוא לא צלח (הגם שהיה מבוסס על הצעה עקרונית שהעביר דנקנר עצמו באמצעות מר שטרום, אשר באופן לא מפתיע הוא חזר בו גם ממנה)". בעקבות ביטול הפשרה הורתה השופטת יעקבי על השבת הכספים שהופקדו לדנקנר ולשטרום.

רצה "לפוצץ את הפשרה"

גורמים הבקיאים בפרשה תוהים האם היו אלה רק הסדרים משפחתיים שעמדו בדרכו של דנקנר, או שמא הוא עצמו העדיף "לפוצץ" את הפשרה. "נוחי רצה לצאת מהפשרה", מעריך גורם אחד. "לא ברור אם רצה להרוויח זמן או לאותת לביהמ"ש שהתביעה שווה פחות מ־50 מיליון שקל".

גורמים המעורים בנושא מעריכים כי מי שנפגע מביטול הפשרה הוא שטרום, אשר קיווה לסיים את הפרשה - וכעת ימצא עצמו חשוף שוב לתביעה בעשרות מיליונים. להערכתם, ביטול הפשרה הוביל למתיחות ניכרת בין דנקנר לבין שותפו לשעבר.

נוחי דנקנר ובאי כוחו של איתי שטרום העדיפו שלא להתייחס לפשרה.

ריצה עונש מאסר

פרשת הרצת המניות באי.די.בי, שזכתה לכינוי "הנפקת החברים" התרחשה בפברואר 2012, ובעקבותיה הורשעו דנקנר ושטרום נשלחו לכלא. לקראת מועד ההנפקה, שהייתה קריטית לצורך שיפור במצבה התזרימי הקשה של אי.די.בי, נטען בכתב האישום כי דנקנר ושטרום קשרו קשר, במסגרתו סוכם כי שטרום יבצע רכישות בהיקפים גדולים של מניית החברה בבורסה. ההנפקה כוונה בראש ובראשונה לאנשי עסקים מקורבים לדנקנר, ובהם צביקה לבנת, אבי פישר, יצחק מנור, שלמה אליהו, מיכאל ורעיה שטראוס, עופר נמרודי, יאיר המבורגר ואילן בן דב.

לפי פסק דין שהרשיע בשנת 2016 את דנקנר ואת שטרום בהרצת המניות, שטרום היה אמור לרכוש מניות אי.די.בי בהיקפים משמעותיים, במטרה למנוע את ירידת שער המניה, כמו גם להגדיל את מחזורי המסחר ולהציג מצג של התעניינות במניה. מטרת המעשים, כך נפסק, הייתה להבטיח את הצלחתה של ההנפקה, שאכן עלתה יפה - ואי.די.בי גייסה באמצעותה 321 מיליון שקל.

באוגוסט 2018 דחה ביהמ"ש העליון את הערעור של השניים על הרשעתם בפרשה, אשר במסגרתה נידון דנקנר לשלוש שנות מאסר ושטרום לשנתיים בכלא. עונשם של השניים קוצר בהמשך: דנקנר ריצה בסופו של דבר 16 חודשי מאסר ושוחרר בפברואר 2020, בעוד ששטרום שוחרר עוד לפניו ביולי 2019. השניים הכחישו את האישומים נגדם.

פרע מקצת מחובו לבנקים

גם הנפקת החברים לא הצליחה להציל את אי.די.בי, שקרסה כעבור זמן קצר והגיעה להסדר חוב. בד בבד, חתם דנקנר בשנת 2016, לאחר מו"מ של שנתיים, על הסדר עם הבנקים בנוגע לחובותיו הפרטיים, בהיקף של כחצי מיליארד שקל.

הבנקים העדיפו הסדר, גם אם בסופו של דבר יקבלו רק חלק מהחוב, על פני פשיטת רגל של דנקנר, שבה היו מצליחים להשיג פחות. הסיבה לכך הייתה שלדנקנר עצמו לא היו נכסים אישיים רבים, בעוד שלהסדר החוב נרתם לסייע אביו, יצחק דנקנר ז"ל, שהזרים לו כספים רבים.

ההסדר נחתם עם 6 בנקים (הפועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי־טפחות, קרדיט סוויס ובנק אגוד) בגין ההלוואות שניתנו במקור לשתי חברות הפרטיות של דנקנר, באמצעותן שלט בקבוצת אי.די.בי, שהיקפן הכולל עמד על כ־800 מיליון שקל.

במסגרת ההסדר נקבע כי על דנקנר להחזיר לבנקים כ־150 מיליון שקל (פחות משליש מהחוב) תוך 5 שנים, כאשר המקור להחזרים אלה התבסס בעיקר על כספו של אביו יצחק, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, וכן ממכירת הווילה שבה התגורר דנקנר בהרצליה פיתוח. יתרת החוב נפרסה קדימה, כאשר נקבע שדנקנר יעביר לבנקים 60% מהכנסותיו עד פירעון מלוא החוב או סוף חייו.

ככל הידוע פרע דנקנר כ־80 מיליון שקל בשנים הראשונות שלאחר חתימת ההסדר, ואת היתרה פרס מחדש. לא ידוע כמה העביר לבנקים בהמשך. מבחינת המערכת הבנקאית, ממשיך ההסדר להתנהל בעצלתיים: "לא ידוע על משהו חדש שם", אמרו מספר גורמים במערכת בתגובה לפניית גלובס.

גילוי מלא: גלובס הוא לקוח של בר הפצה שבבעלות עדו ברגמן, גיסו של נוחי דנקנר