כולנו זוכרים את המשבר הכלכלי שהיכה בעוצמה בעולם כולו ב-2008. בנקים קרסו, חברות התמוטטו ועובדים רבים נשלחו הביתה. אני הייתי אז מנכ"ל מרכז המו"פ של אינטל בירושלים, והמשבר לא פסח גם עלינו: פרויקטים גדולים עברו במיקור חוץ לאסיה ולמזרח אירופה בחיפוש אחרי כישרונות טובים וזולים יותר, וסימן שאלה גדול ריחף מעל המשך קיומו של המרכז. נוצר חשש ממשי שניאלץ להיפרד ממאות רבות של עובדים.
אבל זה מה שדחף אותי לעשות צעד שבדיעבד הוליד מהפכה. החלטתי לשלב באינטל נשים וגברים מהחברה החרדית. מדובר היה בעובדות ועובדים עם כישרון ומרץ בלתי-נלאים, שבשל ההכשרה החלקית שלהם והעובדה שלרובם לא הייתה השכלה אקדמית מלאה - היו כוח אדם זול.
המהלך הצליח בצורה בלתי רגילה, והיום עובדים באינטל מאות חרדים, ובעקבות כך המגמה גדלה והולכת גם בחברות טכנולוגיה מובילות נוספות בישראל.
בחודשים האחרונים אנחנו עסוקים במשבר הקורונה, אבל לא פחות מכך, ביום שאחריו - לא רק כיצד ומתי נצא מהמגפה, אלא גם איך נמנף אותה. משבר מייצר הזדמנויות חדשות. אם נפעל נכון, המגפה תהיה תחילתו של שינוי: עידן של פריצות דרך שישנו את פני החברה.
האתגר שלנו, באוניברסיטה העברית, כפול: חזרה של מוסד המונה 30 אלף איש, סגל וסטודנטים לשגרה - אבל במציאות חדשה. אין לי ספק שההוראה שהייתה היא לא זו שתהיה, אבל מעז יצא מתוק. מגפת הקורונה (ואולי בעתיד 'מהפכת הקורונה') תשבור מסורת ארכאית בת כ-150 שנה של הוראה שנסמכת כמעט אך ורק על למידה פרונטלית ומבחנים בכיתות. השנה האחרונה לימדה שהמודל הזה חייב ויכול לעבור שינוי. זו ההזדמנות שלנו לבנות מודל שלא יסתפק בשינון ובכתיבת מבחנים, אלא יהיה מבוסס על התנסות ופרויקטים וישלב שיטות הערכה אלטרנטיביות. יש למודל כזה פוטנציאל לעבודה משותפת מול קהילה, חברות, ארגונים, בתי חולים ועוד.
לצד זה, ישנו האפיק המחקרי. מה יוצא כאשר משלבים בין חוקרים ומהנדסים במדעי החיים, מחשוב והנדסה? נכון, חיסון לקורונה. החיסונים של פייזר ומודרנה הם תוצאה של 20 שנות מדע בסיסי ומחקר פורץ דרך ועבודה משותפת של חוקרים מתחומי ידע שונים ומגוונים. מחיצות שהיו קיימות משך שנים בין דיסציפלינות בתוך האקדמיה נשברו והוסרו, ולא רק בתוך האקדמיה. גילינו ששיתופי פעולה בינה לבין עולם המעשה - התעשייה, בתי החולים, מוסדות שמתמחים בעשייה חברתית - הם מכפילי כוח.
אז מה צריך לדעת כדי לצאת מחוזקים גם מהמשבר הזה?
איזון. כמנהלים, וגם כאנשים, אנחנו שואפים תמיד להחזיר את המצב לקדמותו. יש ציפייה אנושית לחזור לשגרה האהובה והמוכרת. אבל אנחנו גם לא רוצים להחמיץ את ההזדמנות לשינוי ולשיפור ואפילו לצמיחה. החוכמה תהיה לאזן בין השניים, בין חזרה לשגרה לבין הרצון לאמץ את החדש.
הטיפ השני שלי מתייחס לאימוץ שיטות עבודה וטכנולוגיות. הקורונה ניצחה את הטכנופוביה. המשבר לימד אותנו עד כמה אנחנו גמישים. הוריי המבוגרים, למשל, תקשרו עם העולם באמצעות הזום. עובדים באוניברסיטה אימצו אינספור כלים חדשים לעבודה מרחוק. כיצורים חיים אנחנו מתאימים עצמנו למצב ומסתגלים די מהר. אנחנו מסוגלים להיות יצירתיים הרבה יותר ממה שחשבנו. זה לקח אישי לכל אחד מאיתנו - ללימודים, לעבודה, לזוגית ולחיים בכלל.
היום שאחרי יגיע, ולא בהכרח נדע מראש מתי. אף אחד לא ילחץ פתאום על המתג ושום אור לא יידלק בבת אחת. מה יישאר מזה? זו השאלה הגדולה, והתשובה תלויה בנו. לתת למשבר הזה לעבור לידינו זו החמצה.
הכותב הוא מנכ"ל האוניברסיטה העברית וסגן נשיא אינטל לשעבר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
