זה לקח עשר שנים, וכנראה שלמחאות לוקח זמן לחלחל, אבל בסוף זה קרה. המחאה החברתית של קיץ 2011, שהתאמצה מאוד שלא לקבל זהות פוליטית, הייתה אחד מהגורמים שהובילו לבסוף להקמתה של הממשלה החדשה בישראל - ובעצם יצרה כאן גוש פוליטי ששבר את המבנה הישן של ימין-שמאל - גוש מרכז.
את התובנה הזו התחלתי לגלגל בראש עם התעצמותה של מחאת בלפור, שבה המסר היה פוליטי לגמרי, ולצדו גם פעולות פחות לגיטימיות, כמו אלימות מילולית ושימוש באלמנטים על סף הסתה נגד נתניהו ומשפחתו.
אבל הגוף העיקרי של "מחאת בלפור" בשנה האחרונה הזכיר את מחאת 2011 - דגלי ישראל, אנשי מיינסטרים שהיו בה ועוד. המסרים שונים בתכלית: זו של 2011 דרשה "צדק חברתי" ועסקה במחיר הקוטג' והדיור, ובכלל יוקר המחיה, ונזהרה מהפוליטיקה, כדי לא להיתפס כמחאת "שמאל". מחאת בלפור והדגלים השחורים על הגשרים דרשה שינוי פוליטי מובהק.
אבל מי שבפועל היוותה הבסיס לשינוי הפוליטי המעשי הייתה דווקא מחאת 2011, שהשפיעה הרבה יותר ממחאת בלפור על השיח הפוליטי. היא הביאה עימה מסר אחר לבד מזה הכלכלי-חברתי - זו מחאה שדרשה מהנהגת המדינה להסתכל על מר וגברת ישראלי דרך עיניים אזרחיות ולהעלות את הצרכים האזרחיים השוטפים אל ראש סדר העדיפויות.
אנחנו מדינה חזקה ועשירה, שיכולה להתמודד עם האיומים הביטחוניים, מדינה שמימשה את החזון הציוני-יהודי - בואו נתקדם, בואו נסתכל פנימה, ונשתמש במה שהשגנו למען כלל האזרחים - ונהיה ישראלים בני עם ככל העמים, ולא רק יהודים הנלחמים על קיומם. בוא ננסה לצאת קצת ממושגי שמאל-ימין, התנחלויות, כיבוש ודומיהם, בואו נתמרכז ונתרכז ביום יום.
הביטוי "הישראלים החדשים" נשמע לראשונה בנאום של אחד ממנהיגי המחאה אז, איציק שמולי, והוא ביטא דרישה ל"נורמליות" נקרא לזה, להיות עם ישראלי. חוקרת המחאה, ד"ר גייל טלשיר מהאוניברסיטה העברית, ראתה בכך ביטוי לתפיסת הישראליות מול תפיסת היהדות - המאפיינת לפיה את הליכוד של נתניהו ואת שותפותו עם המפלגות החרדיות ועם אלה של הציונות הדתית.
למחאה ההיא היו כמה השלכות - גם כלכליות: האטה בעליות המחירים, צמצום מסוים של שליטת משפחות עושר בכלכלה הישראלית, ניסיונות לפתור את משבר הדיור שעלה לראש סדר היום. אבל גם השלכות פוליטיות: לא רק הפיכתם של שניים ממנהיגי המחאה לשחקנים פוליטיים, איציק שמולי, השר לשעבר, וסתיו שפיר, חברת הכנסת לשעבר, אלא בעיקר בדחיפה להקמת ממשלת האחדות לאחר בחירות 2013 - עם נתניהו ו"ברית האחים" נפתלי בנט ויאיר לפיד.
נתניהו בחושיו נענה לקריאה הציבורית הזו, ובנט היה אז מי שסייע לכניסת יש עתיד לממשלה, המפלגה החדשה במרכז שקמה בעקבות גלי המחאה. הקשר בין השניים אינו על בסיס חברי ושפה משותפת בלבד. הוא קשר פוליטי מובהק. לפיד טעה אז ב-2015 כשניסה להפיל את נתניהו ולקחת ממנו את הבכורה לפני שהפוליטיקה הישראלית הייתה מוכנה לכך.
אבל הפוליטיקאי הכי ממורכז בישראל - שינק את ערכי הישראליות מבית אבא - למד את הלקחים, מיתן את המסרים נגד החרדים והדת והתכונן לשעת הכושר. המחאה החברתית שימשה בסיס איתן ל"יש עתיד" שהקים לפיד, מנעה את התמוססותה - כפי שקרה למפלגות מרכז בעבר, והובילה אותה למהלך הפוליטי של הקמת כחול לבן לקראת בחירות 2019; מהלך שכל כולו ביטא את המטרות הפוליטיות המובלעות של מחאת 2011.
השינוי הפוליטי לא היה מתרחש לולא שלושה: החבר בנט, שעשה כמה תפניות פוליטיות - ימינה לציונות הדתית המתנחלית, ובחזרה אל זו המתונה של פתח תקוה ורעננה, כשבדרך הוא שואף לצרף אליו קהל יעד של ימין מתון, בואכה מרכז; ופורש הליכוד גדעון סער, מייצג הצד הליברלי של מפלגת הימין הגדולה, ומי שמקושר היטב למרכזיות הישראלית של גוש דן, גופי התקשורת והכלכלה הגדולים.
השלישי מאפיין את השינוי במובהק: אביגדור ליברמן לקח את ישראל ביתנו, מפלגת ימין מדיני נוקשה, אל המחוזות החברתיים-כלכליים ה"ישראליים" כדרישת המחאה. למי שהוא מייצג, עולי חבר העמים וילדיהם, הסובלים מהיבטי דת ומדינה יותר מכל ציבור אחר, זה מתאים להפליא; והסירוב להיכנס לממשלת נתניהו והחרדים ב-2019 תאם בדיוק את אותה דרישת מחאה בת עשור, לשנות כיוון.
ביחד - לפיד, בנט, סער, ליברמן וגנץ - הם מעין גוש מרכז שבו אלמנטים של ימין בעיקר ומעט שמאל, גוש שנוצר כמענה למה שהובע במחאת 2011, גוש שלא בטוח שישרוד יחד לאורך זמן, אבל מבטא את דרישת המחאה ל"ישראליות" של המדינה והממשלה.
***גילוי מלא: ד"ר גייל טלשיר היא בת זוגו של הכותב, דני זקן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
