אנחנו כבר לא תמימים ומבינים את המשחק. הוא פשוט לא משרת אותנו

היציאה לרחובות ישראל ב-2011 הייתה ספונטנית, לא מתוכננת וצמחה לתנועת מחאה עצומה תוך זמן קצר. חשבנו שמספיק שנדרוש צדק חברתי ונמצא מי שיקשיבו, שהשינוי יגיע. רבים דיברו עלינו ועלי באופן אישי כעל תמימים שלא מבינים את המשחק.

האמת היא שאנחנו דווקא מבינות את המשחק, אנחנו דור שהתחנך בתרבות שמלמדת כוחניות ווינריות על חשבון אחרים, לרצות להצליח בכל מחיר. שהמטרה מקדשת את האמצעים. פשוט, המשחק לא משרת אותנו ולא מבטיח לנו עתיד. אנחנו הדור שהמערכת מתפרקת לו תוך כדי תנועה. ולכן, כשברור יותר בכל יום שלהקריב זמן ומשמעות ולסתום את האף לא מבטיח שיום אחד יהיה לך שקט, שלווה, הון ויוקרה - אז מתחילה להישאל השאלה: למה אני משלמת את המחיר? ומה המחיר שאני משלמת כשאני ממשיכה לשחק בצורה שאינה מתכתבת עם עולם הערכים שלי.

הדור הזה הוא מפתח. חוסר היכולת להתקדם על המגרש גורם לך להתחיל ליצור אחד אחר, לחפש יעדים חדשים ולהמציא מחדש את החיים שלך. אנחנו הדור שרמסו לו את השאיפות ואנחנו הדור שיכול להוציא את העולם לחופשי.

רבים מאיתנו עברו התפכחות כואבת

עשור חלף ובמהלכו רבות ורבים מאיתנו עברו התפכחות כואבת. לא כל כך מהר יגיע שינוי, מתברר. הוא דורש מאנשים סבלנות, עיקשות, העמקה בפרטים, נחישות ועמידה באינספור אתגרים של מערכת שלא רוצה לזוז.

במהלך העשור הזה הדרישה ל"צדק חברתי" הפכה להיות מסע עומק של אנשים רבים בניסיון לנסח עבור עצמם מה זה בכלל אומר ומאיפה מביאים את השינוי? חלק פנו לחינוך, חלק לפוליטיקה, חלק למגזר הציבורי, חלק לפרטי, היינו הרבה אנשים שם ואת הקיץ הזה נושאים בליבם אינספור אנשים עד היום. זוהי הזדמנות להגיד לכל האנשים האלו תודה רבה. תודה על המרתון האינסופי, על האופן שבו אתם מצליחים לאחוז בקצה חוט של חלום ילדי בתוך מציאות שכל הזמן מנסה לגרום לאדם לוותר.

השיטה הקיימת קורסת לנגד עינינו. אנחנו לומדים דרך הריצה המאומצת שההוגנות והקשר הישיר בין עבודה והשמירה על החוקים לבין קצירת הפירות היא שקר גס. יותר מכישורים צריך קשרים. רובנו לא נגיע למקום הראשון, הוא מועדון סגור, מעטים חברים בו. החלום שמכרו לנו לא תואם את המציאות. הכסף נשחק, הזמן אוזל והעבודה מובילה לעוד עבודה. היא לא מבטיחה שקט או התקדמות.

השבר עמוק, והולך וגדל. השיטה הקיימת מקדשת את הכוח, מרוממת את התוצאה ולא את הדרך, עבודה טובה נמדדת ברווח בכל מחיר, יקדמו את מי ששואף על חשבון אחרים, משתף פעולה ועובד בשקט.

לצמצם את הפער בין שאיפות לחיים עצמם

עשר שנים אני מתמודדת עם אמירות כמו "מה את רוצה, זה המשחק". עשור אחר כך זה משעמם אותי וגם מעייף מאוד לנסות לשכנע אנשים כשהם כ"כ צודקים כל הזמן. אני מבינה שזה לא "המשחק". נכון, אם רוצים לשחק שח צריכים להכיר את הכללים של שח. אבל אם רוצים לשחק פריזבי, צריכים להכיר את הכללים של פריזבי. זה פשוט משחק אחר.

אני ושותפי לדרך צריכים לחשוב על איך מתרגמים פרקטית את התחושות האלה כדי לצמצם את הפער בין איך שאנחנו רוצים לחיות לאיך שאנחנו חיים היום.

עשור לאחר מכן אני כותבת את המילים האלה כמה ימים לאחר השבעתה של ממשלה בה יושבים אנשים בעלי דעות שונות מאוד אחד מהשני. הפריים הזה של אנשים יושבים יחד סביב אותו שולחן עם מטרה משותפת ריגש רבים ברחבי הארץ. בגלל שפתאום לרגע שולחן הממשלה נראה יותר קרוב למה שקורה בשטח. לקח עשר שנים לראות פריים שמתכתב עם המציאות עצמה. מצחיק איך רוב האנשים האלו, כשרצו בבחירות במהלך השנים האלו, לקחו חלק באיזשהו אופן ביצירת טריז בין ציבורים בחברה הזו. 80% מהקמפיינים הפוליטיים הם שליליים, הרי. אז בעצם התמונה הזו של ממשלה שנדרשת למצוא מכנה משותף על מנת להחזיק שלטון הוא הורדת מסך מהשפה הפוליטית הצינית שמשתמשת בשנים האלו בציבור עצמו. אותה שפה בדיוק של "אנחנו" ו"הם" שבה השתמשו לפרק כל מאבק חברתי בעשור האחרון.

אין לנסות לשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע

כולנו בזה ביחד. יש לנו שאלות רבות לעסוק בהן כחברה. איך אנחנו מחברים בין עולם העסקים לעולם הערכים שלנו? איך מייצרים מערכות שמקדמות חברה בריאה יותר בתקופה שבה הפערים גדלים וכל אדם בחברה הישראלית מחכה שמישהו יבקש ממנו סליחה על משהו ואף אחד לא מוכן לעשות את זה קודם? איך אנחנו בונים סיפור הלאה של המקום הזה בתקופה שבה המדינה חווה משבר אל מול תאגידי הענק? איזה עתיד יהיה לדורות הצעירים? ומה יהיה עם הדור המזדקן כאן? וכמה חם יהיה כאן ואיך שינויי האקלים ישנו את האזור? איך יראה עולם התעסוקה אחרי האוטומציה? איך אנחנו הופכים לחברה שיש בה מקום לדרך שבה עושים את הדברים ולא רק לתוצאה? איך אנחנו חולמים מחדש חזון למקום הזה? איך אנחנו מגיעים להסכמות בין זהויות שונות, מורכבות יותר, שמשתנות בקצב.

התשובות נמצאות בתוכנו, פשוט מנסים לשכנע שלתחושות שלנו אין קשר למציאות. עשור אחר כך, אנחנו יודעים ששינויים לוקחים זמן. אנחנו האנשים להם חיכינו ואנחנו צריכים לעשות את שלנו. מי שרוצה להצדיק את מה שלא עובד בכללים של כלכלה במקום לחשוב על פתרונות, מקווה שימצא את עצמו רודף אחרי הדור, הרוח החדשה ומבנים חדשים מכל מיני סוגים. לשם אנחנו הולכים. למשחק אחר. אין מה לנסות לשכנע את מי שלא רוצה להכיר בכך שהגיע הזמן להחליף מערכת הפעלה.

עשור אחר כך כולי תקווה שאת הביחדנס הבא שלנו כאן נמצא ביצירת החברה שלנו קדימה ויותר חשוב, אני גם מאמינה שזה אפשרי. יחד עם זאת, זה ידרוש מאיתנו את הדבר הקשה ביותר בעולם וזה להיות מוכנים להישתנות בעצמנו.

הכותבת היא מיוזמות המחאה החברתית ב-2011