אימפריית האלכוהול שצומחת בעוטף עזה

בפעם האחרונה שנשלחתי לעוטף עזה מטעם גלובס, אי אז ב־4 באוקטובר 2023, העולם היה מעט שונה. שלושה ימים לפני הטבח נסענו לקיבוץ סופה כדי לדבר עם ראש מועצת אשכול דאז גדי ירקוני, ולסקר פרויקט עצום של פאנלים סולאריים שהיה אמור להיפרס על הגבול, בעולם שעוד היה כזה. דיברנו על העבר, ההווה, ובעיקר על העתיד המזהיר של האזור. לכמה רגעים אפילו חשתי קנאה על המציאות השקטה והפסטורלית שבמקום.

● ראיון | היא זכתה להטיס מטוס קרב, היום היא מנהלת 1,000 עובדים וחתומה על שבעה פטנטים 
● המקומות שבהם תהיו מופתעים לטובה מהמחירים. כן, זה אפשרי 

בשבוע שעבר חזרתי לשם שוב, הפעם לקיבוץ עלומים. השקט, למרבה ההפתעה, הוא אותו שקט, אך הפעם הגענו מפוכחים הרבה יותר. הפעם העולם כבר נראה אחרת לגמרי. באופן די סוריאליסטי, דווקא בתוך הערות והפיכחון הזו באנו כדי לדבר על אלכוהול. לפני 5 שנים הגיע לאזור אבי לייטנר עם חזון מאוד לא שגרתי - לשתול אגבה כחולה ולייצר בעוטף עזה טקילה, לראשונה בישראל. "זה היה נראה שהאקלים בנגב יהיה הכי מתאים", הוא מסביר. "האגבה צריכה הרבה שמש, קרקע יבשה וגשם מוגבל. בצפון היה קר מדי ובמקומות אחרים יקר מדי. הבאנו מומחים ממקסיקו, הם טיילו איתנו בארץ ואמרו שהאזור בנגב, ליד הגבול עם עזה, יהיה הכי מתאים".

מאוחר יותר, בשיחות שקיימנו עם תושבי האזור, הבנו שאמנם לייטנר הוא ייחודי במשקה ובחזון שלו, אך ייצור האלכוהול הפך לטרנד של ממש באזור - החל מוויסקי ועד יין. כך, בשקט בשקט ומתחת לפני השטח, המקום שחווה טבח ואסון עצום רק לפני שנה וארבעה חודשים הופך לאימפריה אמיתית של אלכוהול.

 ''בכל דיווח על נפילה בשטח פתוח תהינו אם אלה השטחים שלנו''. לייטנר / צילום: באדיבות אגבה כחולה

"משרד החקלאות הציב מכשולים"

הסיפור של לייטנר, יהודי אמריקאי שמתגורר היום ביישוב חשמונאים, מתחיל אי שם ב־2012. במהלך נסיעת עסקים למקסיקו סיטי הוא השתתף בקבלת פנים בביתה של משפחה יהודית "חשובה מאוד", והוצע לו לשתות טקילה. "שאלתי אותם אם הם מתכוונים לזבל הזה שהיינו שותים בתיכון, שהיה ממש זול וכולם קיבלו ממנו בחילות", הוא נזכר. "אבל אז הם הביאו את הטקילה שלהם, וזו הייתה חוויה משנת חיים. גיליתי שטקילה יכולה להיות מעניינת ומורכבת באותה מידה כמו ויסקי או ג'ין.

"כשחזרתי לישראל, התחלתי לחקור את זה וגיליתי שצמח האגבה הכחולה הוא המרכיב המרכזי של המשקה. מאוחר יותר ביקרתי באזור הטקילה במקסיקו, הייתי במזקקות והתחלתי לדבר עם החקלאים שם. עלה בדעתי שאגבה כחולה יכולה להיות גידול חדש בנגב. בדרך גם למדתי שטקילה הופכת ליותר ויותר פופולרית, כיום זה המשקה החריף הנמכר ביותר בעולם".

אך למרות שהיה ברור לו שהוא רוצה את האגבה באזור הנגב, לא היה כל כך פשוט למצוא יישוב שיקבל אותו. "פניתי להרבה מהקיבוצים אבל הם פחדו להמר על יבול חדש. הם רצו שאעמיד כל מיני ערבויות פיננסיות שהפכו את זה לבלתי אפשרי. לבסוף נפגשתי עם החקלאים מקיבוץ עלומים, הם אהבו את הרעיון והיו מוכנים לקחת את הסיכון. עם התמיכה שלהם, התחלתי לייבא את רקמות התא של האגבה. משרד החקלאות הציב בדרכי מכשולים רבים - הם סירבו לאפשר לי להכניס צמחים והתעקשו על רקמת תאים. אבל הלכנו קדימה וכיום יש מאות אלפי צמחים שגדלים בנגב".

"בהתחלה זה היה נשמע חדשני ואולי גם הזוי", מודה ערן ברוורמן, חקלאי מקיבוץ עלומים שאחראי על הפרויקט. "אבל אני הרבה שנים בחקלאות ותמיד יש עניין לדברים חדשים. על פניו, זה גידול שמתאים לנגב. מה שכן, היינו צריכים לדאוג שאנחנו כקיבוץ לא נינזק מזה כלכלית. לא אכנס לפרטים, אבל יש בינינו הסכם מסוים, כך שהסיכון הגדול יותר הוא עליהם".

בסופו של דבר, בשנת 2020 הם ביצעו את הייבוא לארץ, החלו לגדל אותו בחממה במשך שנה וב־2021 שתלו את הצמחים בשטחים ששייכים לקיבוץ עלומים (נמצאים כ־30 ק"מ מהקיבוץ, בין אורים לצאלים). עד כה נשתלו כ־350 דונם, כאשר באביב הקרוב צפויים להישתל 100 דונם נוספים. כאן המקום לציין שהמשקה אותו מעוניין ליצור לייטנר לא יזכה לשם "טקילה", מכיוון שהשם נמצא בבעלות בלעדית של הממשלה המקסיקנית. לייטנר אמנם כבר חושב על השם העתידי (כמו "תזקיק אגבה ישראלי" או "תזקיק אגבה של הנגב"), אך צריך לומר שגם תהליך הגידול עצמו כלל לא פשוט.

"זה גידול שונה מכל מה שהכרנו", מסביר ברוורמן. "כל גידול לוקח סדר גודל של חמש שנים, כך שזה יותר דומה לעצים מאשר לגידולים חד שנתיים שאנחנו מתעסקים איתם. מצד שני, בניגוד לעץ - הוא חד פעמי. ברגע שאתה מוריד אותו זה נגמר.

"כשהגידול מגיע לסיומו צריך להוריד את העלים ולעבוד עם הפרי. במקסיקו הם ממש עוברים אגבה אגבה ומורידים לה את העלים, אבל בעלות כוח האדם בארץ אי אפשר לחשוב בכלל על עבודה ידנית. אנחנו עובדים על פיתוחים שיסייעו".

"האגבה צריכה לגדול עד משקל מסוים ורמת סוכר מסוימת, לפני שאפשר לקצור אותה", ממשיך לייטנר. "כאשר היא מגיעה לאזור הרצוי, אפשר להוציא אותה מהאדמה ולבשל את הפרי בתנור על מנת לרכך אותו ולשחרר את הסוכרים. הסוכר של האגבה מעורבב עם שמרים ואז מותסס, ומה שנוצר מועבר למזקקה ומשם יוצא תזקיק האגבה. לאחר מכן מעבירים את האלכוהול לחביות עץ, ואפשר ליישן אותו בין כמה חודשים עד כמה שנים".

מתי בעצם נזכה לטעום את המשקה? איך זה נראה כרגע?
ברוורמן: "אני מעריך שתוך שנה, אבל כרגע קשה להגיד בדיוק. בינתיים, זה נראה בסדר גמור וגם הבאנו אנשים מחו"ל שאישרו את זה. אנחנו עוקבים גם אחרי רמת הסוכר בפרי - וזה בכיוון הנכון. אבל עד שלא נעשה מיצוי לא נדע בדיוק".

לייטנר: "אנחנו מקווים לבנות את המזקקה כבר בקיץ הקרוב ולייצר את המשקאות הראשונים שיהיו מוכנים לשיווק עד החורף. כבר עכשיו אנחנו עושים כמה ניסיונות עם האגבה כדי לבדוק את הטעם והאיכות. אנחנו מקווים שהאדמה הייחודית של ארץ ישראל, המינרלים, השמש, הגשם והאוויר יתאחדו כדי לייצר משקה חריף מבוסס אגבה שיהיה יותר טוב ממה שמייצרים במקסיקו".

 גידולי אגבה כחולה בעוטף / צילום: אגבה כחולה

"זה עסק מסחרי, לא תחביב"

הפרויקט הזה, מטבע הדברים, דרש מלייטנר השקעה מכובדת. "מאות אלפי דולרים הושקעו מקבוצה קטנה של משקיעים בינלאומיים, ואנחנו מאמינים שבקרוב נגיע לשלב שבו נוכל לגייס הון", הוא מסביר. "בשלב הראשון אנחנו רוצים לגייס כמה מיליונים וככל שהחברה תצמח נגייס עוד. צריך להגיד, זה עסק מסחרי, לא סתם תחביב. התוכנית העסקית שלנו מניחה שיהיה לנו החזר על ההשקעה בעוד כמה שנים. כמו כל סטארט־אפ אחר, יש הרבה סיכון ואי־ודאות בתעשייה חדשה שעוד לא קיימת בישראל".

לייטנר מדבר על התוכנית העסקית, אך ברקע אני תוהה כמה ישראלים באמת שותים טקילה והאם בכלל יש פוטנציאל לפרויקט הזה. הוא בטוח שכן. "טקילה היא כרגע האלכוהול הכי פופולרי בעולם והדרישה אליו צומחת בקצב מהיר. לפי מחקרים, הטרנד הזה הולך להמשיך. אנחנו מאמינים שכמו שמקומות אחרים בעולם גילו את הטקילה, והפכו אותה למשקה האהוב עליהם, גם ישראל תתחיל לגלות את נפלאות המשקה".

ואכן, נראה שיש ללייטנר על מה להסתמך. "טקילה היא הכוכב העולה היום, גם בישראל", מסבירה סמדר דורי מעוז, אשת שיווק המתמחה באלכוהול ובעלת חברת הייעוץ "גם וגם". "ברור שהמקומות הראשונים אצל הישראלים הם עדיין הוויסקי, הוודקה והערק, אך כשמסתכלים על קצב המכירות בשנים האחרונות אפשר להבין את המגמה. בדוח IWSR, שיוצא פעם בשנה ובוחן את המגמות בעולם האלכוהול, אפשר לראות שבין 2018 ל־2023 מכירות הטקילה בישראל גדלו ב־13.2%. לשם השוואה, הוויסקי צמח ב־5.5% והוודקה ירדה ב־0.9%.

 סמדר דורי מעוז / צילום: נירי גתמון

"יותר מזה, התחזית היא שעד 2028 הטקילה תמשיך לצמוח ב־5.6%, לעומת צמיחה של 0.6% בלבד של הוויסקי. גם כשבוחנים את השטח אפשר לראות את זה - בעבר אף אחד לא שתה ג'ין ורק אחרי שהקהילות ה'מגניבות' התחילו זה הגיע לכולם. היום כל המגניבים שותים טקילה".

אז את חושבת שהם יצליחו.
"כן, הפוטנציאל בארץ מטורף. צריך להגיד שזה ממש סטארט־אפ ישראלי ואנחנו בין המדינות היחידות בעולם שמייצרות טקילה מחוץ למקסיקו. אני 25 שנה בתחום ולא שמעתי על טקילה שלא יוצרה במקסיקו. זה כמו שפעם לא היה מקובל שיהיה ויסקי מחוץ לסקוטלנד והיום הוויסקי היפני מכבב וגם הישראלי - מילק אנד האני זכו בשנה שעברה בתואר הוויסקי הטוב בעולם. אבל בטקילה זו ממש פריצת דרך, זה הולך להתפוצץ. טקילה תהיה הג'ין הבא בישראל".

"החזון שלנו הוא שמשקאות טקילה יחליפו את הוויסקי והוודקה שצורכים היום בישראל", מסכם לייטנר. "אנחנו מאמינים שזה המשקה האלכוהולי הכי טוב, והוא יתפוס בגדול בישראל. אנחנו מתכוונים לייצר משקה אגבה עולמי שיכול להתחרות עם טקילות אחרות שמיובאות ממקסיקו, ומקווים לייצא לארצות הברית, אירופה ואסיה".

"חששנו שמחבלים מתחבאים בפרדסים"

השיחות האלה מתאפיינות באווירה מאוד עסקית ונינוחה. החברה האלה יודעים בדיוק מה הם עושים, ומה הם מתכוונים לעשות. גם הסיבוב שאנחנו עושים בין השדות, למראה צבעם הכחול־ירוק של האגבות, שמתמזג יחד עם השמיים, משרה אווירה רגועה ובטוחה. אך מאוחר יותר אנחנו נוסעים גם לקיבוץ עלומים עצמו, שומעים מתושבי המקום על הזוועות שחוו ב־7 באוקטובר, ונזכרים בדיוק איפה אנחנו נמצאים.

"כמו שאר המדינה והקהילה היהודית העולמית היינו לגמרי בשוק ומזועזעים ממה שקרה", אומר לייטנר. "הדאגה הראשונה שלנו הייתה כמובן לקורבנות התמימים ולחיילים שנפגעו ונהרגו במתקפה. הקיבוץ היה מעורב במלחמה וחששנו לעמיתינו ולעובדים של הקיבוץ. הרבה מהעובדים התאילנדים והנפאלים נהרגו על ידי חמאס, ושניים מהם נחטפו לעזה".

אני מניח שבשלב מסוים גם דאגת לביזנס שלך. עסק של שנים היה בסכנה אמיתית.
"כן, היה מעט מידע זמין לגבי מה שקורה שם. רק שבוע לאחר מכן החקלאים יכלו לחזור לאזור והם סיפרו לנו שכלום לא נפגע. היינו מלאי תודה שנוכל להמשיך את הפרויקט. זה מצחיק, אבל במשך חודשים שמענו דיווחים על רקטות שנחתו בשדות פתוחים ותמיד תהינו אם אלו השדות שלנו.

"אנחנו עצמנו יכולנו לבקר בשדות רק לאחר כמה שבועות. הביקור הראשון היה מפחיד, כי היינו צריכים לנסוע כל הדרך אל השדות וחששנו שמחבלים עדיין מתחבאים בפרדסים ובצמחים. הכל היה רכבים צבאיים ושדות חקלאיים ריקים".

"בגלל שהשטחים לא קרובים לעלומים, לא הפסקנו לעבוד שם כמעט בכלל", נזכר ברוורמן. "צריך גם להגיד שזה גידול שלא מצריך יותר מדי, כך שלא יקרה כלום אם לא תגיע לשדה כמה ימים".

ואיך הגידולים האחרים? ובכלל, החיים בקיבוץ היום?
"לגמרי נורמליים. יש קצת רעש של צה"ל אבל כמעט כל המשפחות חזרו. החיים לא נעצרו, מאז המלחמה גידלתי סלק וגידולים אחרים צמוד לגדר. אמנם אנחנו מתעסקים כאן עם אלכוהול אבל את היגון אנחנו מטביעים בעבודה".

"בקבוק וויסקי של 7 באוקטובר"

האגבה הכחולה אמנם התחילה הרבה לפני 7 באוקטובר, והמנגינה הייתה חייבת להימשך, אך יש גם פרויקטים חדשים בתחום, שספק אם היו מגיעים לעולם אלמלא המלחמה. אחד מהם הוא זריעת השעורה בשדות קיבוץ בארי - פרויקט שנולד כתוצאה משיתוף פעולה בין מזקקת הוויסקי הישראלית מילק אנד האני לבין הקיבוץ. "בדצמבר 2023 הכרתי לראשונה את המזקק הראשי של מילק אנד האני תומר גורן, ואת סמנכ"ל המכירות טל חוטינר", מספר תושב בארי וח"כ לשעבר חיים ילין. "זה התחיל מכך שנפגשנו בפאב עמירם בתל אביב, ובהמשך גם עשו לנו סיור במזקקה. המטרה הייתה בכלל לפגוש אנשים, לנקות קצת את הראש, ולחשוב איך לשקם את הפאבים בבארי.

 חיים ילין (משמאל) וטל חוטינר ממילק אנד האני בשדות בארי / צילום: חגי הקר

"זו הייתה תקופה שעוד היינו בשוק טוטאלי. התראיינתי כל הזמן, הייתי על הקו בין תל אביב לירושלים ומדי פעם הגעתי לבארי לנסות לשקם את הבית. אבל תוך כדי תנועה והמפגשים איתם עלה לי רעיון - לנו יש את סינגל בארי (שמיועד לרכיבת אופניים), ולהם יש סינגל מאלט, אז למה שלא נשתף פעולה, נגדל שעורה בבארי ונעשה ויסקי? בחזון שלי רציתי שלכל יהודי בעולם יהיה בקבוק של 7 באוקטובר, מהשעורה של בארי".

החזון הזה אולי נשמע היום מאוד סביר, אך באותה התקופה הקרבות ברצועת עזה עוד היו בשיאן. כמה המצב היה חמור? את מפגשי התכנון וההתנעה ערכו מילק אנד האני ואבידע בכר, מרכז ענף גידולי השדה בבארי, במקלט תת קרקעי. לבסוף, נזרעו בשדות הקיבוץ מאה טונות שעורה, משני זנים. "בעוד מספר חודשים אנחנו עתידים לקצור את השעורה", מסביר ילין. "משם צריך לשלוח את הגרעינים למלתתה באירופה, ככל הנראה בגרמניה, ולהשיבם לישראל כחומר גלם המתאים לייצור וויסקי. בארץ הוא יצטרך לשהות בחבית עוד שלוש שנים".

אז לא נראה את הוויסקי לפני 2028?
"נכון, אבל כבר השנה, כשזה יחזור מאירופה, נדע אם זה טוב. ואם זה אכן יהיה כך, אז בשנה הבאה נעשה הרבה יותר שעורה וננסה לשכנע את כל החברות שמייצרות בירה ואלכוהול לעשות את זה עם השעורה שלנו. אגב, בשביל זה נצטרך את כל העוטף, ואז גם נקרא לזה 'ויסקי עוטף'. בסופו של דבר, המטרה היא גם להקים מלתתה בעוטף עזה וככה נוכל לעשות כאן הכול - נקים תעשייה חדשה שלא הייתה קיימת עד היום במדינת ישראל. עד אז יש סיכוי שנצא עם ליין קטן ומוגבל שנקרא סינגל בארי, עם שעורה מחו"ל והחביות מהארץ".

איך אתה מסביר את זה שזה קורה דווקא עכשיו, אחרי האסון הגדול?
"אני לא יודע להסביר את זה. ביום ראשון אחרי שמחת תורה כבר הייתי בבארי ואחת המשימות הראשונות של מנהלת תקומה הייתה לקחת את העוגנים - המפעלים והחקלאות - ולהרים אותם למעלה. בנובמבר, חודש אחרי הטבח, התחילו כבר לזרוע בשטחים המזרחיים, ממש ליד הטנקים. למעט 5,000 דונם הכל זרוע כבר.

"אבל ספציפית הרעיון הזה מדהים, כי הוא פשוט צץ תוך כדי תנועה. בכלל, אני חושב שזה לא סתם שהגיע משהו חדש עכשיו - זה חלק מהרצון לעשות. ב־7 באוקטובר קיבלנו תיק, שנלך איתו לכל החיים, אבל השאלה עכשיו היא אם עוצרים או ממשיכים לעשות. אני בוחר כל הזמן להיות בתנועה, אין אצלי מצב ביניים. או שאני עושה או שאני ישן".

אגב, אתה בעצמך שותה?
"כל יום שלישי אני מסיים טיפול פסיכולוגי באופן קבוע, והולך לפאב עמירם. שם אף אחד לא שואל אותי על 7 באוקטובר. אני חייב מקומות שלא מדברים על זה, רק לבוא ולהרים צ'ייסר. אבל בסוף, זה חיבור של אנשים, מהנשמה. בנינו קהילה שעוזרת לנו להתמודד עם 7 באוקטובר".

"לקח לי שנתיים לרתום את הקיבוץ"

מלבד הוויסקי והטקילה, ברחבי העוטף גם אפשר כמובן למצוא את היין הישן והטוב בלא מעט יקבים, כמו בקיבוץ עין השלושה ובניר עוז. אלא שגם בתחום הזה יש מי שמנסה להפוך את העוטף, ואת קיבוץ בארי ספציפית, לאימפריה. ב־2015 טס תושב הקיבוץ, תום קרבונה, לאיטליה ללימודי ייננות. "אבא שלי נולד וגדל באיטליה, והיה לי חלום להביא את ענף היין ואת כל מה שגדלתי אליו לבארי. כשחזרתי לארץ, בערך בתקופת הקורונה, זה ממש לא היה טריוויאלי בקיבוץ, ולקח לי שנתיים לרתום את הקיבוץ ולגייס תקציב לאלף בקבוקים ראשונים של פיילוט. אז התחלתי בלמכור יין ולשווק בקבוקים מעניינים, כדי להראות לקיבוץ שאפשר לעשות מזה כסף".

 קרבונה. ''אני חקלאי, וזו מבחינתי התכלית - רובה ומעדר'' / צילום: איילת בן צבי

ממש היית צריך לשכנע אותם.
"כן, אתה צריך לבוא עם הרעיון ועם תוכנית עסקית, ממש כמו יזם שמגיע למשקיע. זו השקעה גדולה עבור בארי - גם יקב וגם כרם - ולא רצו למהר עם זה. לקח זמן עד שהם הבינו שאני רציני ולא מתכוון לוותר, זרקו אותי מהדלת וחזרתי מהחלון. אם זה לא היה קיבוץ שיתופי, הייתי לוקח הלוואה ומקדם את זה בעצמי.

"את הפיילוט הראשון עשיתי מענבים מנס הרים ואת היין עשינו בגבעת ישעיהו - בציר 2023, שבוקבק ושווק ב־2024. זה היה מאוד מוצלח ואלף הבקבוקים נמכרו בתוך יומיים, אז עכשיו כבר קפצנו ל־4,000 בקבוקים. גם טל חוטינר ותומר גורן ממילק אנד האני סייעו לי במציאת ענבים השנה. אבל במקביל אנחנו עובדים על המטרה - להקים יקב ולנטוע כרמים בבארי. אני בטוח שאפשר לעשות משהו ייחודי לנו ברמה גבוהה. אני מעוניין לקחת את זה למשהו רציני וגדול, ולא להשאיר את זה בוטיקי. צריך גם להגיד שבבארי יש תכנון לעשות מרכז תיירותי שכולל מחלבה, מרכז אופניים ועוד. אז זה לא עומד לבד".

אחד מהאנשים שהיה שותף לדרך של תום היה דרור אור, שנרצח ב־7 באוקטובר וגופתו עדיין מוחזקת ברצועת עזה. "כל הפרויקט הזה הוא משהו ששנינו היינו להוטים עליו. דרור מאוד האמין בחזון שלי, וממש עזר לי מול הקיבוץ. אני רק חזרתי מאיטליה והוא היה מגיע איתי לישיבות וממש עזר לי. היין שייצא עכשיו יהיה לזכרו ולזכר אשתו יונת".

איך באמת ממשיכים אחרי 7 באוקטובר?
"ב־7 באוקטובר אמא שלי נרצחה בקיבוץ ואבא שלי ניצל בנס. אני, אשתי והילד שלנו היינו בבית עד 2 בלילה. מבחינתי, העיסוק ביין הוא מפלט. זה לא איך להמשיך, זה להשתמש בזה כדי לברוח.

"אבל דווקא מה שקרה חיזק אותי לגמרי בהשקעה בקיבוץ. אני לא יכול ללכת למקום אחר, לא יכול לחשוב על זה אפילו. בסוף אנחנו במלחמה בלתי נגמרת עם השכנים שלנו. אני חקלאי, וזו מבחינתי התכלית - רובה ומעדר".

איפה אתה רואה את הפרויקט הזה עשור קדימה?
"אני רואה יקב מצליח מאוד שמייצא יינות לקהילות היהודיות הגדולות ברחבי העולם. אני רואה מוצר שייחודי לנו, יין מבארי, שיהפוך להיות שם דבר בישראל ובעולם".