שרת התרבות, מירי רגב, פיצחה השנה את הנוסחה של הפוליטיקה החדשה. היא לא צריכה לשאת חן בעיני איש, זולת מתפקדי הליכוד שמצביעים בפריימריז למפלגה. ככל שהתקשורת תכה בה, כן תרבה ותפרוץ.

אז היא עומדת בחצר ביתה, ומצלמת פרומו לתוכנית טלוויזיה מסחרית בכיכובו של אמן עם אמות מוסר מפוקפקות, לא לפני ששילמה לו 99 אלף שקל מקופת המדינה עבור מופע של שבע דקות. היא יושבת סביב שולחן הממשלה ואומרת בפנים גלויות, בלי פילטרים ומסכות: למה שנעמיד כסף לתאגיד שידור ציבורי, אם אנחנו לא שולטים בו ובמינויים שבו. היא מתייצבת מול קהל של אמנים ומטיחה בהם: "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, אתם קיבלתם בסך הכול 20".

אם לימור לבנת מסמלת את הפוליטיקה הישנה, זו שעמדה מול חברי מרכז הליכוד ושאלה: "מה אתם רוצים, ג’ובים? בשביל זה נבחרנו לשלטון?", הרי שרגב מסמלת את החברים שצעקו לה בחזרה "כן". לא רק שהיא בממשלה למענם, היא בשר מבשרם.

מי שגדל מחוץ לגבולות הגזרה של תל אביב והמרכז יודע שמירי רגב נוגעת בכמה כפתורים מדויקים מאוד, בעיקר בכל הנוגע לחלוקה לא שוויונית של ההוצאה הממשלתית. אבל הוא יודע גם שלצד ההתנשאות הממסדית שמגיעה מכיוון מאוד מסוים, יש לא מעט בוז, שנאה ובורות ביחס של הפריפריה כלפי המרכז.

לפחות לפי שעה, רגב חתומה בעיקר על הבוז והשנאה, פחות על החלוקה מחדש. היא נהנית ללחוץ על הכפתורים, במקום לתקן את הסיבות לקיומם. את מיקומה הגבוה בפריימריז הבאים היא כבר הבטיחה לעצמה, אז אל תתפלאו אם חלוקת הציונים שאנחנו עושים לה לא תרגש אותה במיוחד. כמו במילותיו של הפזמונאי י. גיספן, בשירו 'אייל גולן קורא לך': היא פשוט כוכבת, יש לה כישרון/ כמו גדולה, יודעת לעשות את זה נכון.