פשרה היא המוצא היחיד לעצור את הסחף, והיא צריכה להגיע מהצד המנצח

כשתוכנן בית המשפט העליון, בכוונת מכוון בצמוד לקריית הממשלה ולכנסת, כדי להשלים ולהדגיש את משולש הרשויות העדין והחשוב מאין כמותו בישראל הדמוקרטית - הדגישו האדריכלים עדה ורם כרמי את מוטיב "הקו הישר מול המעגל".

הקו הישר, שבולט מאוד בקווי החלונות, בשבילים המובילים לממשלה ולכנסת ועוד, אמור לבטא את מושגי החוק ודרך הישר הקשוחה והקפדנית. כנגדו, המעגל, הבא לידי ביטוי בכניסה המעוגלת למבואה, בקיר ובחלון התצפית המקומרים ועוד, מבטא את הנכונות לפשרה ולצדק, שלא לומר אפילו עיגול פינות כשצריך וכשאפשר. שילוב קשה, גם אדריכלית, אבל שני האחים האדריכלים זוכי פרס ישראל הדגישו והסבירו כי מדובר בשילוב חשוב מאין כמותו בכינון היכל המשפט.

פשרה היא אידיאל

ואם שופטים נקראים לוותר פה ושם על עקרונות הדין הישר כדי להתגמש ולהתפשר, ודאי שאת העולם הפוליטי אי־אפשר לדמיין ללא פשרות ומעקפים. ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול אמר: "אני מתפשר ומתפשר, עד שאני משיג את מה שאני רוצה". שר החוץ שלו, אבא אבן, אמר כי "משמעות הפשרה היא שכולם מסכימים לומר ביחד את מה שאיש אינו מאמין בו בנפרד". כמה חבל שבעידן החדש, פשרה נתפסת בעיקר כחולשה, זאת בשעה שפשרה היא אידיאל.

כל נער ונערה מכירים את הסיפור על פגישתם הטעונה של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג החרדים שכונה בפי כל ה"חזון איש", ושל ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. השניים נפגשו בתחילת שנות ה־50, כדי לדון בשאלה הנצחית כיצד להכריע בוויכוחים העזים בין שומרי המצוות לבין אלה שאינם. "אלה שעגלתם ריקה ידחו בפני אלה שעגלתם טעונה", אמר הרב, בתשובה שהפכה לקלאסיקה בדברי הימים של הציונות והמתחים הבלתי נגמרים בין דת למדינה.

לא רבים יודעים שמקור הסיפור הוא בדברי חז"ל בדבר חשיבות הפשרה בפתרון סכסוכים שנראים חסרי מוצא. "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה: אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות", מתאר התלמוד מציאות מורכבת למדי, שבה נדרש להכריע מי בכל זאת יעבור ראשון. "הא כיצד?", ממשיך התלמוד, "טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות (או) שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן". וכפי שפסק רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך", ספר ההלכה החשוב ביותר של העולם היהודי, "כל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח".

לא מאוחר

בחזרה לענייננו: האם גם בוויכוח המרעיד את החברה הישראלית בחודש האחרון יש לחתור לפשרה, או שמדובר במלחמת בני אור בבני חושך? לא חשוב מאיזה צד של המתרס אתם, תחשבו האם אנחנו רוצים וצריכים להמשיך לגור פה ביחד גם מחר. האם לא לגיטימי להניח מדי פעם על השולחן סוגיות מהותיות כמו הרכב הוועדה שממנה את השופטים, גבולות הדיון בבית המשפט והאיזון הנכון בין נבחרי הציבור להכרעת בית המשפט? ובעיקר, האם הפתרון שבו מתבצר כרגע כל צד אינו גוזר על הספינות כי "שתיהן טובעות", ומה הועילו חכמים בתקנתם?

תנאי סף לסיים את הסאגה העצובה הזו הוא שהפוליטיקאים יפנימו שהבחירות מאחורינו. שמאבק חסר פשרות ולוחמני במסגרת קמפיינים צעקניים, לא יוביל לשום מקום. ואז, הפשרה מוכרחה לבוא קודם כל מהצד המנצח. מנצחים שמוכרחים לראות את הדאגה האמיתית של אנשים שאוהבים את המדינה לא פחות מהם, ושמזהירים בשבועות האחרונים ממהפכה שעלולה לצאת מאוד מהר משליטה. לא צריך תחזיות קודרות ואפוקליפסיות על "מלחמת אחים". די בהורדת דירוג האשראי ובריחת כמה חברות זרות, כדי שיהיה הרבה פחות כיף לחיות כאן.

לכל הפחות, היה מצופה מהם להקים ועדה, שישבו וידונו בכובד ראש בטרם הציגו לציבור רפורמה כל כך דרמטית. במקום זה, הממשלה ממשיכה לשדר בעיקר זחיחות, כאילו היא מונעת בעיקר מתוך חדוות נקם - בגלל ההתנתקות, בגלל משפט נתניהו, בגלל הדחת דרעי, בגלל שנה וקצת מחוץ לממשלה ועוד.

אם תרצו, זה יכול גם להסביר למה באופוזיציה חוששים במידה לא מבוטלת של צדק לעשות צעד לקראתם, או רק להביע נכונות לאיזושהי פשרה, מול הדווקאיות שהם רואים בצד שמולם. ודאי כאשר יש סיבה בהחלט טובה לדאגה מכך שמדובר כעת רק באבן הדומינו הראשונה - בדרך לערעור היסודות שבנינו כאן גם בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה, למוסדות התרבות ואפילו למנגנוני הצבא והמשטרה.

אני מקווה שלא מאוחר לרדת מהעץ הגבוה. גם אם זה דורש המון ויתורים כואבים, כנראה שפשרה היא המוצא היחיד לעצור את הסחף.