רפורמת לוין מסכנת את החברה, צריך ללמוד לדבר: פסקת התגברות בשיתוף

הכותב הוא משפטן, שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת פנימה

חלק מהשסע הפוליטי החמור הוביל לכך שאנו חיים בתרבות של הכרעה, מחפשים הכנעה, כמהים לניצחונות. סוג של תאווה בלתי מרוסנת שלא מאפשרת לחשוב על הנזקים העצומים הנצבים לפתחנו. הצד האחד שבוי בתאוות כוח, נקמה, בשילוב אידאולוגיה של קצוות שאינה מייצגת את הרוב המוחלט של אזרחי ישראל. הצד השני לכוד בחרם, שגם אם יש בו צדק, מהווה סכנה לקיומה של המדינה. הוא מסרב לפשרות, בשלב זה בצדק, בשל החשש משינוי פניה של ישראל. הוא לא מאמין שמה שעומד על הפרק הוא רק רפורמה משפטית.

אי-אפשר להתבונן על הרפורמה המשפטית מבלי לבחון את האווירה הכללית. הפחד מפני שינוי משטרי מתעצם לנוכח שורה ארוכה של אירועים: העברת סמכויות במשרד החינוך לידי אבי מעוז; ניסיון לביטול חד-צדדי של סעיף הנכד; פטור גורף לחרדים משירות בצה"ל; חוקים כגון חוק החמץ וחוק שחייה בהפרדה מגדרית; היחס לשידור הציבורי, למיזם "שבת ישראלית" ועוד. לאלה יש להוסיף את היחס הבוטה והמזלזל לפקידות הבכירה. כל אלה מובילים את המתנגדים לרפורמה שלא להסכים לפשרות.

צריך להודות: לא מדובר רק ברפורמה משפטית אלא בשינוי תרבותי עמוק של הזהות הישראלית. בשל כך, לא מדובר רק בעניין למשפטנים. לא רק מומחי חוקה צריכים להביע את עמדתם, אלא גם אנשי רוח ומנהיגי ציבור. אזרחים רבים חשים שהרפורמה היא רק שלב ראשון בשינוי פניה של ישראל בכל תחומי החיים.

עתיד המדינה על הכף

לא פשרה דרושה, כי אם שיח מעמיק. עתיד ישראל מונח על כף מאזניים. תרבות וזהות לא מגבשים בכוח. ואף על-פי כן, תתארו לכם. פסקת ההתגברות לא יכולה להתקבל ברוב של 61 חברי כנסת. זהו רוב אקראי. רוב חברי הכנסת סרים למרותם של יו"ר המפלגות. אני מתנגד לפסקת התגברות ברוב שבו כל ממשלה, שמאל וימין, תוכל לדרוס את הצד שכנגד. ההצעה שלי: קואליציה + שני חברי אופוזיציה.

שינוי דרך הבחירה של יועצים משפטיים ראוי והכרחי. אם אני בוחן את תקופת כהונתי כשר, אני יכול להסכים עם צורך בשינוי. הצעתי פשוטה: צוות מקצועי הכולל נציג בכיר של היועמ"ש, מומחה מתחום האקדמיה, עורך דין בכיר ונציג הכנסת ירכיבו את "נבחרת היועמ"שים" במתכונת נבחרת הדירקטורים. שר יוכל לבחור יועץ משפטי מתוך הנבחרת. כהונתו תוגבל לשמונה שנים. השר יהיה רשאי, בהיוועצות עם היועמ"ש, להאריך את תקופת הכהונה.

עילת הסבירות: כל עוד נמשיך להיות בני אדם, נפעל לא פעם על-פי מידת הסבירות. ההכרזה על ביטולה משולה לשינוי מהותי של האופי האנושי, אך יש להגדירה ולצמצם את השימוש בה.

הגבלה בחוק

סוגיית מינוי השופטים צריכה לעבור שינוי רק בנוגע לשופטי בית המשפט העליון. שופטי השלום והמחוזי ייבחרו במתכונת הקיימת, תוך הגדלת הוועדה לבחירת שופטים במינוי נציגי ציבור שיבחרו על-ידי הנשיא.

ביחס לעליון, הדרך הנכונה היא להקים בית משפט לחוקה, או הרכב שופטים ייחודי בבית המשפט ששם נכון לשנות את הרכב הוועדה תוך מתן ייצוג עודף לפוליטיקאים ולנציגי ציבור. תקופת הכהונה של בית המשפט תהיה מוגבלת.

כל השינויים הללו יחולו לא רק על בית המשפט אלא גם על בתי הדין הרבניים.

אלה רק הצעות. אפשר לבחון כל אחת בנפרד, להציע שינויים מינוריים נוספים. אולם ההצעות מהוות אי של שפיות, נכונות ליצירת מנגנון המתחשב בטענות מוצדקות לצד החשש מדורסנות נעדרת ריסון.

שינויים אלה יוכלו לחול אם הממשלה תחליט שהיא מצמצמת חלק מהרפורמות האחרות. התחושה שהשינויים, מלבד היותם שינוי משטרי של המבנה הדמוקרטי, מהווים אמצעי לשינויים רדיקליים בתחומים אחרים. אם שר המשפטים יריב לוין וראש הממשלה בנימין נתניהו רואים בשינויים המשפטיים את גולת הכותרת של הרפורמות, נדרש מהם להקפיא חלק מההצעות האחרות. הכנסת תתמקד רק בדיונים אודות מבנה המשטר בישראל. שינויים אלה דורשים גם שינוי במבנה הכנסת.

בלי דיון הכל יתפרק

ללא דיון כולל ומקיף, החברה בישראל לא תוכל לעמוד בשינויים רבים כל-כך, שינויים המשנים את אופיה וזהותה. אם החוק יעבור במתכונתו המוצעת תוך ביצוע רפורמות נוספות, ישראל תיקרע לגזרים.

זו זכותה הדמוקרטית של ממשלה לחוקק חוקים בהתאם להשקפת עולמה, אבל בה-בעת, חובתה לדאוג ללכידות החברה, לקיומה. הממשלה תחזק אולי את המשילות, אבל תערער את הביטחון הלאומי. העברת צבר החוקים הללו עלולה לגרום לתחושת ניכור וזרות של ישראלים רבים.

המדינה בסכנה, לא רק בגלל שינוי דמותה של מערכת המשפט. ישראל בסכנה מפני שהיא דוהרת לקראת הכרעה שיש בה שינויים זהותיים עמוקים. הידברות, פשרה והסכמה אינן אות חולשה. הן ביטוי לאחריות לאומית. הגיע הזמן לשנות, אבל חייבים לעצור את הטירוף.