כך התמכרו קובעי המדיניות לסקר שמשבש את נתוני מדד המחירים לצרכן

בסיסי נתונים מהימנים ועדכניים הם תנאי סף לקבלת החלטות מושכלת. אלא שגם
בעידן עתיר מערכות מידע, חלק גדול מהנתונים הכלכליים והדמוגרפיים המשמשים לקביעת מדיניות, אינו מספק - אם בשל קשיים באיסוף מידע, בעיות מדידה או סילופים סטטיסטיים. סדרת הכתבות "חורים בנתונים" צוללת לעומק הדאטה שעל בסיסה
נקבעת מדיניות במגוון תחומים כלכליים, ובוחנת כיצד אי דיוק בנתונים עלול להוביל למסקנות שגויות ולהחלטות מוטעות

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) היא מהגופים החשובים במדינה. כמעט שאין פרסום משמעותי שלא עובר דרכה, והיא שמניחה את היסודות העובדתיים שעליהם נסמכים מקבלי ההחלטות בדרג המקצועי והנבחר. על סמך הנתונים הללו נקבע מדד המחירים לצרכן, מנוסח מדד העוני, היא זו שמדווחת על התחלות הבנייה וקובעת את האשכולות החברתיים-כלכליים. מכל הסיבות האלו קריטי שהנתונים יהיו עדכניים, זמינים ומדויקים.

● מגששים באפלה: נתונים חסרים, שגויים או לא מעודכנים | דרור מרמור, פרשנות

עם זאת, הסתמכות מוחלטת על נתונים סטטיסטיים לא בהכרח תואמת את המציאות. סדרת הכתבות שתתפרסם בגלובס בימים הקרובים תציג את הבעייתיות בהסתמכות על נתונים, בחלק מהמקרים יוצגו עיוותים גדולים ופערים בין הנתונים.

ואין דרך טובה יותר, מבחינתנו, מלפתוח עם סקר ההוצאות וההכנסות של משקי הבית - שעליו מושתתים מדדים כלכליים רבים בישראל.

פערים של מעל 100%

סקר ההוצאות וההכנסות של משקי הבית של הלמ"ס הוא מכשיר מרכזי שעומד לרשותנו כדי להעריך מגמות כלכליות בישראל, ולבנות באמצעותו מדיניות בתחום הבריאות, מיסוי, חינוך, תחבורה ולמעשה כמעט כל תחום מדיניות כלכלי. בעזרתו נערך מדד העוני של ביטוח לאומי המתפרסם מדי שנה. יותר מכך - מדד המחירים לצרכן נקבע בין השאר בהתבסס עליו.

ישנה רק בעיה קטנה: כפי שעולה מבדיקת גלובס, בסקר קיימים פערים משמעותיים שמטילים צל כבד על הנתונים ומעמידים בסימן שאלה את מהימנותו של הסקר.

איפה, אם כן, נקודות התורפה העיקריות של הסקר, ומדוע הוא עלול להיתפס כבעייתי?
ראשית, מדובר בסקר שמתבצע בקרב מדגם מייצג של 13 אלף משקי בית, למעט שבטים בדואים וקיבוצים לא-מופרטים (כ-1% מהאוכלוסיה). הסקר נערך פעם בשנה עבור שנתיים קודם לכן, אך עיכוב קשה גורם לכך שנכון ל-2022, הסקר העדכני ביותר המפורסם היום הוא זה של שנת 2018. במלים אחרות, למרות שינויים רבים באופי ההוצאה של משקי בית - אנחנו נאלצים להשתמש בנתוני 2018.

כעת, ניקח לדוגמה את ההוצאות על תחבורה ציבורית שמפורטות בסקר: על פי סקר הלמ"ס לשנת 2018, משק בית ישראלי ממוצע מוציא 46.4 שקל בחודש על נסיעות באוטובוס. בהתבסס על 2.6 מיליון משקי בית - מדובר בהוצאה שנתית של 1.5 מיליארד שקל בשנה. אלא שעל פי נתוני הלמ"ס עצמם (הרבעון לסטטיסטיקה על תחבורה שעוסק בנתוני 2018), סך ההוצאה של הציבור בישראל על תחבורה ציבורית היא 3.1 מיליארד שקל - יותר מפי שניים.

פערים דומים רואים גם בהוצאות על נסיעה ברכבת: על פי סקר ההוצאות וההכנסות, סך ההוצאה על נסיעה ברכבת מסתכמת ב-265 מיליון שקל בשנה. אלא שסך הכנסות הרכבת מהסעת נוסעים ב-2018 עמדו על 752 מיליון שקל - כמעט פי שלושה.

כמה מעשנים בישראל?

ישנה גם הערכת חסר לגבי סיגריות: על פי סקר ההוצאות וההכנסות, משק בית ממוצע בישראל מוציא 117 שקל בחודש על סיגריות, שהן כ-3.6 מיליארד שקל בחישוב שנתי. אלא שעיון בנתוני הכנסת המדינה ממסים על סיגריות בדוח משרד הבריאות בנושא, מגלה שההוצאה הלאומית על סיגריות מסתכמת ב-8.6 מיליארד שקל בשנה. איך הגענו לפער של 5 מיליארד שקל בשנה בנתונים רק על סיגריות?

גם דלק נמצא בפער לא הגיוני עם הצריכה המדווחת. אבל בעוד שצריכת דלק נמצאת תחת מעקב צמוד בשל החשיבות המיסויית, מה לגבי מוצרים שקשה לעקוב אחריהם? אילו עוד פערים ישנם שאנו לא מודעים אליהם?

התוצאה: עיוות במדדים

סקר הוצאות משקי הבית הוא סקר השואף לכלול את כלל ההוצאות האפשריות, ממזון ועד הנעלה, בריאות, וכל מוצר צריכה.

העיוות בנתונים מתרחש בין השאר בגלל שסקר ההוצאות וההכנסות של הלמ"ס כולל בתוכו שאלון על מבנה משק הבית, ויומן דו-שבועי "שבו רשם משק הבית, במשך שבועיים, את ההוצאות היום-יומיות של כל בני משק הבית". בעבר, היה נהוג לשלם במזומן באוטובוסים, אך לשמחתנו הטכנולוגיה החליפה את המנהג באופן התנהלות יעיל ונוח יותר. לכן, ההוצאה על תחבורה ציבורית מתרחשת לרוב פעם בחודש או אף יותר מזה. כותב שורות אלו, למשל, קונה "ערך צבור" בערך פעם בחודשיים. הלמ"ס מפספסת לגמרי חצי (או יותר מכך) מההוצאות הללו. הלמ"ס אמנם גם עורכת ראיון אישי על ההוצאות הגדולות, אך היא אינה מכלילה בהן הוצאות בסיסיות למדי, כמו תחבורה ציבורית, דלק וסיגריות שהצריכה שלהם היא שוטפת אך הקנייה עצמה נדירה יותר.

יש לעיוותים בסקר ההוצאות של הלמ"ס השלכות מעשיות מאוד: דוח העוני של ביטוח לאומי מתבסס עליו, והעיכובים בצאתו הכריחו את ביטוח לאומי להחליף מתודולוגיה ולהוציא דוחות המבוססים על נתונים מנהליים העומדים לרשותם, שאינם כוללים את כלל הנתונים הזמינים בסקר הלמ"ס.

בנוסף, אחת ההשלכות המרכזיות של הפערים הללו, הוא עיוות מדד המחירים לצרכן. ככל שדוח הוצאות משקי הבית מעיד על יותר הוצאה על סעיף מסוים, כך הוא תופס משקולת כבדה יותר במדד - ולהיפך. זה אומר שמדד המחירים, שמשפיע על קצבאות ביטוח לאומי, חישוב השכר הריאלי במשק, הלוואות ושלל השלכות רוחב על המשק - לא משקף כראוי את המציאות.

הלמ"ס: כך זה בכל העולם

כשלושה שבועות אחרי שפנינו ללמ"ס, נשלחה אלינו תגובה. בנוגע להטיה ולעיוותים, הדגישו כי "הלמ"ס אוספת, מעבדת ומפרסמת נתונים על פי המודל הגנרי של המערכות הסטטיסטיות הלאומיות בעולם. הלמ"ס חברה בגופים הבין לאומיים האמונים על הסטטיסטיקה הרשמית, ובנוסף על כך את עבודתה המקצועית-מדעית מלווה גם המועצה הציבורית לסטטיסטיקה.

"הלמ"ס לא פרסמה עד כה את נתוני סקר הוצאות משקי הבית לשנים 2019-2020 המעודכנים בשל צניחה משמעותית בשיעורי ההשבה לסקר, תופעה שאנו עדים לה במדינות רבות בעולם, ושהחמירה במהלך קורונה. מכיוון שלא רצינו לפרסם נתונים שאנחנו לא בטוחים במהימנותם, ובכך לגרום אולי להטיות בקרב מקבלי ההחלטות והחוקרים העושים בהם שימוש, עבדנו על פיתוח שיטת אמידה חדשה שתייצר אומדנים מהימנים. בהתאם לכך נתוני 2018-2019 יועלו לאתר הלמ"ס בימים הקרובים. אנו מקווים שנקבל את האומדנים לקראת סוף חודש פברואר ואז נוכל לפרסם בקרוב גם את נתוני 2020".

ומדוע כאשר מכפילים הוצאות על תחבורה ציבורית ודלק במספר משקי הבית, לא מתקבלת סך הצריכה הלאומית? בלמ"ס מציינים כי "חישוב הצריכה הפרטית מתבסס על סמך מקורות מגוונים ומבוססים בעיקר על סמך נתוני העסקים השונים, דוחות למס הכנסה ונתוני מע"מ. בשונה מכך, נתוני סקר הוצאות המשפחה הינם נתונים מיקרו כלכליים ומחושבים על סמך דיווחי משקי הבית. התופעה של פערים בין נתוני הוצאות משקי הבית בחשבונות הלאומיים לנתונים של סקרי הוצאות המשפחה מוכרת בעולם ומוסברת בחלקה ע"י הכרה שבחלק מהענפים עלול להיות דיווח חסר/מוטה של משקי הבית. בנוסף, נתוני הצריכה הפרטית המקומית כוללים צריכה של תיירים וזרים בארץ ואינם כוללים צריכה של ישראלים בחו"ל".