מהעסקים ועד השכירים: המדינה לא יודעת מה באמת קרה למשק בשנתיים האחרונות

בסיסי נתונים מהימנים ועדכניים הם תנאי סף לקבלת החלטות מושכלת. אלא שגם
בעידן עתיר מערכות מידע, חלק גדול מהנתונים הכלכליים והדמוגרפיים המשמשים לקביעת מדיניות, אינו מספק - אם בשל קשיים באיסוף מידע, בעיות מדידה או סילופים סטטיסטיים. סדרת הכתבות "חורים בנתונים" צוללת לעומק הדאטה שעל בסיסה
נקבעת מדיניות במגוון תחומים כלכליים, ובוחנת כיצד אי דיוק בנתונים עלול להוביל למסקנות שגויות ולהחלטות מוטעות. 

משבר הקורונה טלטל כלכלות בכל העולם ואילץ את ממשלות המערב להכניס את היד לכיס כדי למנוע קריסה של המשק. גם בישראל המדינה הזרימה סיוע בדמות מודל החל"ת, מענק לכל אזרח, מענקים על השארת עובדים ופיצויים לעסקים.

● כשהסטטיסטיקה משרתת מניפולציות | דרור מרמור, פרשנות

עם התרבות גלי התחלואה וההגבלות, קמו מתנגדים לאותו סיוע שנחשב נרחב מדי, ואולי הגדול שבמבקרים הוא שר האוצר, אביגדור ליברמן. השר חוזר ומדגיש, שלא כל העסקים נפגעו. "אני לא מתכוון לחלק כסף לטייקונים ולחברות ענק אלא לדאוג באופן ממוקד לעסקים שבאמת נפגעו", הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו. לכן, הוא השיק השבוע חבילת סיוע רזה יחסית שאמורה לפנות רק למי שאכן ספג מכה בגל האומיקרון. אלא שמבדיקת גלובס עולה שהזעזוע במשק שיבש את נתוני הלמ"ס, הביטוח הלאומי ובנק ישראל על שוק העבודה: מהשכר הממוצע במשק ועד היחס בין מספר המשרות הפנויות למספר המובטלים. איך אפשר לקבוע מדיניות סיוע דיפרנציאלית כשהמצב במשק הפך לבור של נתונים מחוררים?

הזינוק שהתברר כעיוות סטטיסטי

כאשר הקורונה הכתה בישראל לראשונה, במרץ 2020, חזינו בתופעה מוזרה: בזמן שבמשק היו גלי פיטורים ויציאות לחל"ת, שהצניחו את שיעור התעסוקה בישראל מ-60.9% לסביבות ה-40%, השכר בישראל דווקא עלה. משכר של 10,857 שקל לחודש בתחילת 2020, השכר באפריל 2020 זינק ל-12,494 שקל לחודש - עלייה של 15%. במצב רגיל, זינוק אדיר במספר חודשים היה נס גלוי. אך הפעם - מדובר בעיוות סטטיסטי.

דווקא הסגרים, גלי הפיטורים ואימוץ מודל החל"ת הם אלה שהובילו לעלייה. רוב המפוטרים היו עובדים זוטרים במקצועות שנפגעו במיוחד, כמו בידור, מסעדנות ואבטחה. עובדי ההייטק, לעומתם, שנהנים כידוע משכר גבוה במיוחד - נשארו לעבוד והגיוסים רק התרחבו. לכן, הממוצע היה מטעה במיוחד. זה לא שהשכר של מישהו עלה אלא שנתונים נמוכים הוצאו מהממוצע, מה שהגדיל אותו מלאכותית. נכון יותר לומר שמבין העובדים שנשארו בשוק התעסוקה, ממוצע השכר ביניהם הוא 12,494 שקל לחודש. בחודשים האחרונים, חווינו את התופעה ההפוכה: דווקא כשהמשק התאושש, השכר הממוצע ירד מ-11,913 שקל בחודש בינואר 2021 ל-11,277 על פי הנתון האחרון מאוקטובר 2021 - ירידה של 5.5%.

זו יותר מאנקדוטה סטטיסטית - שכר חברי הכנסת, למשל, כמו גם שכר בכירים אחרים בשירות הציבורי, צמוד לשכר הממוצע במשק. מה שאומר שכאשר השכר הממוצע עולה - גם שכרם יעלה בהתאם. זה כמובן חסר היגיון ששכר הבכירים וחברי הכנסת יעלה, דווקא כשהמדינה במשבר בריאותי וכלכלי. לכן הכנסת אישרה הצעת חוק המקפיאה את השכר לשנת 2021 ומצמידה אותו לשיעורו בתחילת 2020. בצד השני של הקשת הכלכלית, גם השכר הממוצע על פי חוק ביטוח לאומי הוקפא, מה שאומר שקצבאות רבות שסכומן נגזר מהשכר הממוצע במשק הוקפאו אף הן. זאת כדי לא להעלות קצבאות וכך להכביד על הוצאות הממשלה וביטוח לאומי שזינקו ממילא בתקופת הקורונה. או, במקרה שהשכר הממוצע יירד - דווקא להוריד אותן כשהמשק במצב קשה.

בביטוח הלאומי בנו מדד מנותק מהלמ"ס

השכר הממוצע על פי ביטוח לאומי מחושב בשיטה שונה לחלוטין מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בעוד הלמ"ס מבצעים סקרים ומפרסמים עדכונים מדי חודש, ביטוח לאומי מבסס את השכר הממוצע שלו על נתוני השכר המועברים אליו לצורך תשלום דמי ביטוח לאומי וקבלת קצבאות. נתונים אלו הפכו רלוונטיים במיוחד לאור העיכוב האדיר של הלמ"ס בפרסום אחד הסקרים החשובים ביותר: סקר ההוצאות וההכנסות של משקי הבית, שקריטי לחישוב מדד העוני המקובל של ביטוח לאומי.

הסקר, (שהבעיות הרבות בו נחשפו בגלובס בכתבה הראשונה בפרויקט "חורים בנתונים"), אמור להתפרסם מדי שנה על השנה הקודמת. נכון לינואר 2022, הסקר האחרון שפורסם הוא זה של 2018. סקר 2019 טרם פורסם, ובוודאי שלא סקרי 2020 ו-2021 הרלוונטיים לניתוח משבר הקורונה.

בביטוח לאומי החליטו לנצל את הנתונים שברשותם כדי להרכיב בעצם מדד עוני, ללא צורך בנתוני הלמ"ס. זאת בשל העיכוב במסירת הסקר העדכני. בלמ"ס מסרו כי הסיבה לאיחור בפרסום סקרי ההוצאות לשנים 2019־2020 היא "צניחה בשיעור המשיבים. תופעה שאנו עדים לה במדינות רבות בעולם".

הבעיה היא שגם בביטוח הלאומי מודים שדוחות העוני, שנערכו באמצעות הנתונים שלהם, לא ברי השוואה לדוחות העבר. זאת, משום שהביטוח הלאומי לא סופר חלק מההכנסות: סיוע מגורמים שאינם הביטוח הלאומי, כמו סיוע בשכר דירה וקצבאות משרד הביטחון, והכנסה מהון - כמו השכרת נכס, דיבידנדים ותקבולי ריבית.

בביטוח הלאומי ביצעו את המדד על סמך הנתונים שלהם גם ל-2018, השנה האחרונה לגביה יש סקר של הלמ"ס, וקו העוני שהביטוח הלאומי חישב עומד על 2,467 שקלים לחודש לנפש תקנית - לעומת 2,875 על פי הלמ"ס. פער של 16.5% בשל שוני מתודולוגי בלבד.

מצד שני, המדד של ביטוח לאומי מבוסס על תלושי שכר של כל המדינה, ולא על סקר שעלול לסבול מהטיות כבדות. לכן, אם תיפתר בעיית ההכנסות מהון (למשל, באמצעות סנכרון מערכות המידע עם רשות המיסים) ייתכן שהמדד של ביטוח לאומי יוכיח את עצמו כטוב מזה של הלמ"ס. מה יעשו בביטוח לאומי כאשר הלמ"ס יצליח, כנראה במהלך 2022, לפרסם את הסקר של 2019? מוקדם לדעת, אך אולי ייצא מתוק מעז.

  

הפער בין המובטלים למשרות הפנויות

עניין נוסף הוא שיעור המשרות הפנויות, ביחס לדורשי העבודה. שירות התעסוקה מפרסם תכופות את דוח "דופק שוק העבודה" השואף לתת נתונים מהימנים בזמן אמת על שוק העבודה - עניין שהפך לקריטי בתקופת הקורונה והשינויים הדרמטיים בשוק העבודה שהיא ייצרה.

אחד הפרמטרים החשובים שנבדקים בדוח דופק שוק העבודה הוא היחס בין מספר המשרות הפנויות במשק, כפי שזה נמדד בידי הלמ"ס, למספר דורשי העבודה כפי שזה נמדד בשירות התעסוקה. בעוד מספר המשרות הפנויות נמצא בשיא חסר תקדים, מספר דורשי העבודה גדול בהרבה: על פי נתוני שירות התעסוקה, היחס עומד על 1.3. כלומר, יש 30% יותר מובטלים ממשרות פנויות. המספר הזה מתון מאוד ביחס לעבר: בינואר 2021, היחס בין המובטלים למשרות הפנויות עמד על לא פחות מ-11.7. היחס הגבוה אז היווה טיעון נגד ביטול מודל החל"ת, מתוך ההנחה שאין מספיק משרות פנויות כדי לקלוט את כל המובטלים. אך כידוע - שיעור האבטלה צנח, ושיעור התעסוקה במשק חזר לרמתו טרום משבר הקורונה. איך זה יכול להיות?

שליש מהמשרות הפנויות מחוץ לחישוב

התשובה טמונה כנראה בהערת השוליים בדוח דופק שוק העבודה לנובמבר 2021 מתחת לנתון הנ"ל, שעמד אז על 1.9: "הלמ"ס עורכת את סקר משרות פנויות רק על כשני שליש מכלל המשרות הפנויות במשק, כך שמעסיקים מתחת ל-5 עובדים ומעסיקים ממספר ענפים אינם נכללים. אי לכך, סביר שהיחס בין דורשי עבודה למשרות פנויות נמוך יותר".

המשרות הפנויות על פי הלמ"ס נערכות על פי סקר, שבמפורש אינו כולל בין השאר את העסקים הבאים: עסקים קטנים עם פחות מ-5 עובדים, ענף החקלאות והדיג כולו, מנהל מקומי, ציבורי וביטוח לאומי, עיבוד יהלומים, חינוך לילדים ונוער, משפחתונים ופעוטונים וגם משרות בעסקים ביתיים (מטפלות ומנקות).

מדובר בכמות משמעותית של עובדים: על פי נתוני הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים, 12% מכלל המשרות במשק הן בעסקים קטנים בני 1-4 עובדים. מדובר, נכון ל-2020, ב-366,023 עובדים. כלומר, בית הקפה הקטן שלא מוצא עובדים אינו נסקר כלל בידי הלמ"ס, והמשרות הפנויות בו אינן מצטרפות לספירה. יחד עם הענפים האחרים (כולל כאלה גדולים במיוחד, כמו מוסדות ממשלתיים ומערכת החינוך), מדובר על כמות אדירה של משרות פנויות שלא נסקרת. על פי שירות התעסוקה, הלמ"ס סוקרים כשני-שליש בלבד מהמשרות הפנויות, מה שהופך את האומדן לנמוך באופן מלאכותי. בנוסף, אין שום הבחנה בין משרה מלאה לחלקית - דבר משמעותי בנתוני התעסוקה.

כמה משרות פנויות באמת יש בישראל? קשה מאוד לדעת. על כן, היחס בין מספר המשרות הפנויות למספר דורשי העבודה לא מלמד אותנו הרבה. הקורונה הדגישה את החשיבות של נתונים עדכניים, מדויקים וזמינים - זו הזדמנות לשפר אותם לפני הטלטלה הבאה בשוק העבודה.

תגובת הלמ"ס: "נוהגים כמקובל בעולם"

מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמסר בתגובה: "הלמ"ס מבצעת את סקר משרות פנויות כפי שנהוג במדינות אחרות בעולם (למעט תקופת המדינה שהיא חודשית במקום רבעונית). גם במדינות אלו נהוג להחריג עסקים כאלה ואחרים מסיבות שונות.

"עסקים קטנים (1-4 משרות) - הכללתם בסקר תגרור את הגדלת מדגם הסקר שכבר כעת הוא סקר העסקים הגדול ביותר למימדים לא ריאליים לפקידה חודשית. בישראל אוכלוסיית העסקים המעסיקים בין 1-4 משרות כוללת עוד כ-220 אלף עסקים שהתעסוקה בהם מצומצמת יחסית (כחצי מיליון משרות).

"המגזר ציבורי - מטרתו העיקרית של הסקר היא זיהוי מחזורי עסקים ולכן אוכלוסיית הסקר הינה המגזר העסקי שהוא הסקטור המגיב מהר לשינויים בתנאי השוק.

"ענף החקלאות - בכל העולם ענף החקלאות בעל מאפיינים ייחודיים ולכן במרבית הסקרים בעולם הוא מוחרג".