שני הבנקים הגדולים מציעים לציבור ריבית דומה: איך זה קורה ומה אפשר לעשות?

בנק ישראל מפרסם כבר חודשיים את נתוני הריביות על הפקדונות שמציעים הבנקים השונים לציבור. הדבר קרה בשל לחץ ציבורי כבד שהופעל, לאחר שעליות הריבית של בנק ישראל לא התגלגלו אל הציבור. הנתונים אפשרו השוואה בין סוגי פקדונות שונים, בין בנקים שונים, וגילו קצת על תמחור הסיכונים שמבצעים הבנקים.

במסגרת הפרסום, בנק ישראל הראה עמודה נוספת, שזכתה לקצת פחות עניין ודיון, והיא הריבית על האשראי למשקי הבית. משקי הבית הם הפלח האטרקטיבי ביותר של הבנקים: כוח המיקוח שלהם חלש יחסית, הם מגיעים לבנקים בדרך כלל בנקודה בה הם זקוקים לאשראי בדחיפות, וזהו המקום הראשון בו הם יבחנו את ההלוואות.

● הציבור הלך על בטוח: כמה גייסו הקרנות הכספיות באוקטובר?
● תוצאות הבחירות שלחו את המניות הללו לעליות בבורסה 

אז אחרי הדיון הער שעוררו הנתונים על הפקדונות, בואו נסתכל לרגע על הנתונים של האשראי. בחודש ספטמבר הריבית הממוצעת שהציע בנק לאומי לציבור עמדה על 7.50%. בנק הפועלים הציע באותו חודש ללקוחותיו ריבית ממוצעת בשיעור של 7.51%, הבדל של מאית האחוז בלבד.

התיאום המופלא הזה, בקרב שני הבנקים ששולטים בשוק הבנקאות בישראל, מעורר תהייה לאור הצעות הריבית לאשראי למשקי בית של שאר הבנקים במערכת. ההצעות אצל הבנקים האחרים מגוונות מאוד ונעות על טווח רחב: מ־13.21% של בנק ירושלים, שככל הנראה מרכז אצלו לווים בעלי פרופיל סיכון גבוה יחסית, ועד ל־4.73% של הבנק החדש של אמנון שעשוע - OZ.

אם מסתכלים על תקופת הפירעון הממוצעת של האשראי, בבנק לאומי היא עומדת על 5.3 שנים, ובבנק הפועלים על 5.2 שנים - הבדל של חודש אחד בלבד. ושוב, גם כאן, במערכת הבנקאית כולה ישנו גיוון רב ופערים גדולים, בין למשל התקופה לפירעון בבנק יהב שעומדת על 9.4 שנים, והתקופה לפירעון בבנק מזרחי טפחות (בנק האם של בנק יהב), שעומדת על 3.6 שנים. אם נסתכל על החודשים הקודמים, אנו רואים שגם בחודש הקודם התמחורים של האשראי למשקי הבית של בנק הפועלים ולאומי היו קרובים מאוד.

  

דבר זה מעורר את השאלה - איך זה יכול לקרות? הרי פועלים ולאומי נותנים אשראי למאות אלפי משקי בית, עם יכולות שונות, עם פרופיל סיכון שונה. איך יכול להיות שבסופו של יום, כשמסתכלים על הנתונים, האשראי למשקי הבית מתומחר אותו דבר? תקופת הפירעון היא אותו דבר? נדגיש, אנחנו לא מעוניינים להציע כאן תיאוריות אפלוליות על דברים לא חוקיים, לבדיקת הדברים הללו יש רגולטור אחראי על תחום התחרות. אבל הנתונים הללו בהחלט מצביעים על מספר דברים.

1. הבנקים מנצלים את מעמדם

אין אבחנה מהותית בין שני הבנקים הגדולים בתחום האשראי למשק הבית, והם גם לא מנסים לייצר כזאת באמצעות הצעות ערך ללקוח. אם ללקוח לא טוב באחד מהם, הבנק השני הוא בעצם עבורו פחות או יותר אותו דבר. מתוקף מעמדם הדומיננטי בשוק, שני הבנקים הגדולים יחד, בחזית האחידה הזאת, גם מהווים סמן או נקודת השוואה למתחרים שלהם.

2. רגולציה בתחום האשראי?

תמחור אשראי אמור להיות משהו ייחודי שנובע מהסיכון של נוטל האשראי. לכן, הבנק עורך תחשיבים ליכולת הפירעון, מתחרים אחרים מבקשים דירוג אשראי, סיכוני הלווה מכתיבים פריסה שונה של האשראי.

כל ניסיון לרגולציה בתחום האשראי תמיד מגיע לנקודה שבה הבנקים טוענים, ובצדק - שאין להתערב בתמחור הסיכונים שהם מבצעים, שאי אפשר להכריח אותם לתת אשראי שלא תואם לפרופיל הסיכון של הלקוחות שלהם. עצם זה ששני הבנקים הגדולים מתכנסים בסוף לאותה נקודה בריביות ובזמן הפירעון, מחליש מאוד את כל הטיעונים האלו.

3. זמנם של הגופים החוץ בנקאיים

בסוף, גם בתחום זה כמו בכל תחום שבו הבנקים איבדו את השליטה (למשל אשראי לחברות), מי שיטלטל את הסירה של הבנקים יהיו גופים חוץ בנקאיים: חברות כרטיסי האשראי, מוסדיים, ובעיקר פינטקים רבים שקמים בתחום, והופכים להיות משוכללים יותר ויותר בשל מאגרי המידע, דירוגי האשראי וטכנולוגיית החיתום - שמאפשרת להם לתת הצעות יותר ויותר מדוייקות.

זה יקרה בשלבים, עוד ועוד חסמים רגולטוריים יוסרו (וכרגע הם החסם העיקרי להתפתחות התעשייה), ועוד ועוד גופי מידע וניהול נכון יקומו ויאפשרו קבלת הצעות מגופים שונים ומגוונים.

4. הלקוח צריך לשנות מחשבה

גם הלקוחות צרכים לעשות שינוי מחשבתי: מינוס הוא הלוואה יקרה, אשראי בבנק אכן זול לעומת חלופות כמו אשראי מתגלגל, אבל כיום יש עוד אופציות לאשראי זול. למשל, אשראי מהגופים המוסדיים שמנהלים את החסכונות שלכם. פעם הבנק היה מקור האשראי היחידי הרלוונטי. היום כבר לא.

בתקופות בהם הבנק הוא מקור האשראי היחידי הרלוונטי, היה הגיוני ששני הבנקים הגדולים בישראל יתכנסו לאותם מספרים פחות או יותר. אבל היום כבר לא, וגם הצרכן צריך להבין את זה, ולחפש עוד אופציות.