איך קרה ששני המדדים הכי חשובים לבחינת יוקר המחיה מציגים תמונה שונה לגמרי

בסיסי נתונים מהימנים ועדכניים הם תנאי סף לקבלת החלטות מושכלת. אלא שגם בעידן עתיר מערכות מידע, חלק גדול מהנתונים הכלכליים והדמוגרפיים המשמשים לקביעת מדיניות, אינו מספק - אם בשל קשיים באיסוף מידע, בעיות מדידה או סילופים סטטיסטיים. סדרת הכתבות "חורים בנתונים" צוללת לעומק הדאטה שעל בסיסה נקבעת מדיניות במגוון תחומים כלכליים, ובוחנת כיצד אי דיוק בנתונים עלול להוביל למסקנות שגויות ולהחלטות מוטעות.

האינפלציה הגבוהה מורגשת בכל מקום. מדד המחירים לצרכן באוקטובר עמד על 5.1%, והנתונים לנובמבר צפויים להתפרסם השבוע. אבל עד לא מזמן, ובמשך 15 השנים האחרונות, האינפלציה בישראל הייתה כמעט אפסית, ולמעשה נמוכה יותר ב־9.4% מהאינפלציה בארה"ב. אך בו זמנית, מדד ה־PPP (שווי כוח קנייה), שנועד למדוד את רמת המחירים ביחס לארה"ב, עלה ב־6.4%. מה מביא לפער הזה בין המדדים שעל פניו נועדו למדוד את אותו הדבר?

● המחיר של הורדת האינפלציה: הפרופסור מהרווארד שמזהיר שהכאב עוד לפנינו | פרשנות 
● האוצר מפחית את תחזית הצמיחה ל-2023. ומה צפוי באינפלציה? 
● "תהיה האטה מסוימת במשק": נגיד בנק ישראל בשיחה עם הצוללת של גלובס

יתרה מכך, בתחומים כמו חינוך ובריאות, הפערים נעשים גרוטסקיים: בין השנים 2002 ל־2017, ביחס לארה"ב, מדד מחירי הבריאות ירד ב־25% לפי מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס).

מנגד, לפי מדד ה־PPP, הוא דווקא עלה ב־117%. גם מדד מחירי החינוך עלה ב־55% ב־PPP, לעומת ירידה של 37% במדד המחירים לצרכן. לגבי מחירי החינוך, ה־OECD, שקובע את משקולות וההנחיות למדד ה־PPP, מציין שהחישוב במדד שונה מהחישוב בלשכות הסטטיסטיקה של המדינות.

  

מי ששם זרקור על ההבדלים בין המדדים הוא פרופ' ראובן גרונאו, שעד אוקטובר 2021 כיהן כחבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל. על פי המחקר של פרופ' גרונאו, הפער בין שני המדדים מגיע ל־1% בשנה. לכאורה הבדל קטן, אבל הוא מצטבר לפער ניכר של כ־15% ביחס לארה"ב. למעשה, הפער בישראל בין שווי כוח הקנייה למדד המחירים לצרכן הוא הגדול ביותר ב־OECD. חשוב להדגיש כי לחישוב אינפלציה שגוי יש השלכות אדירות: חישוב התוצר הריאלי של ישראל, דרך קביעת קצבאות ומשכנתאות, ועד לקביעת ריבית בנק ישראל שמשפיעה דרמטית על הכלכלה הישראלית.

מהם מדדי CPI ו־PPP?

לפני הניסיון להבין את הפערים החריגים בין שני המדדים, קצה המזלג של המתודולוגיה: ישנן שתי דרכים מקובלות למדוד את יוקר המחיה, בישראל ובשאר העולם. דרך אחת, המוכרת לכולם, היא מדד המחירים לצרכן שמפרסמת מדי חודש הלמ"ס, על בסיס 1,300 מוצרים ושירותים שמשוקללים על פי הצריכה הישראלית. ב־15 השנים האחרונות, ועד ל־2022, מדד המחירים לצרכן, המכונה בעולם CPI, עלה לאט.

מדד נוסף הוא ה־PPP, שנועד להשוואת מחירים בינלאומית. על סמך מדד זה מחושב התוצר הריאלי, השכר הריאלי, ושאר המדדים שמתחשבים ברמת המחירים ביחס למדינות אחרות. את מדד PPP, הלמ"ס מרכיבים מרשימה גדולה יותר, של כ־3,500 מוצרים ושירותים, לפי הנחיות ה־OECD. להבדיל ממדד המחירים המתפרסם פעם בחודש, מדד ה־PPP מחושב אחת לשלוש שנים, החל מ־1996, והמדד העדכני ביותר הוא לשנת 2017. אבל, כאמור, אף ששני המדדים בוחנים את רמות המחירים, הם מציגים תמונה הפוכה ביחס ליוקר המחיה בישראל, או ליתר דיוק ביחס לשינוי ביוקר המחיה בהשוואה לארה"ב. בעוד שבמונחי CPI המחירים בישראל עלו לאט יותר מבארה"ב, במונחי PPP, ההתייקרויות בארץ מהירות הרבה יותר מבארה"ב.

אין תשובה ברורה

מאיפה נוצר הפער הגדול בין שני המדדים לבחינת השינוי ברמות המחירים? התשובה של פרופ' גרונאו היא שאין תשובה חד־משמעית. חלק מההסבר הוא פער בין המשקולות של קבוצות מוצרים שונות: מדד המחירים לצרכן שם יותר דגש על תחבורה (16.8%) מאשר מדד שווי כוח הקנייה (14.3%), ופחות דגש על מזון (12.7% לעומת 16.1%). אך לטענת גרונאו, הבדלים אלו זניחים.

גם ב־OECD לא סיפקו תשובה ברורה לגבי ההבדלים הניכרים. בתשובה לגלובס, הם מציינים כי בעוד רשימת המוצרים "משתנה לאורך זמן, היא ברת השוואה באופן קשוח בין מדינות בכל נקודה בזמן", מה שלא מסביר מאין נובעים הפערים. לדברי פרופ' גרונאו, "ייתכן שמדובר במוצרים שונים, שנצרכים יותר או פחות בישראל ובמדינות המערב".

הוא נותן דוגמה למוצר שאמור להיות אחיד ופשוט להשוואה: קוקה קולה. אלא שעל פי המחקר, "צורת האריזה הנפוצה בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה הן פחיות של כשליש ליטר, האריזה הזו היא גם 'מוצר מייצג' בישראל, אף על פי שצורת האריזה הנפוצה ביותר של המשקה בישראל היא בבקבוקים של 1.5 ליטר, והמחיר ליחידת נפח נוזלי של המשקה בבקבוקים זול משמעותית מזה בפחיות". בישראל יש משפחות גדולות, ובהתאם המוצרים הנצרכים הם שונים. בעיה אפשרית נוספת, בעיני גרונאו, היא מדידה באזורים גאוגרפיים ספציפיים בתוך ישראל. הלמ"ס, לפי שעה, לא מסרו תגובה בנושא.

התחזקות השקל במרכז

עניין נוסף שמוסיף לפער האדיר בין העלייה המתונה במדד המחירים לצרכן לבין המיקום של ישראל כאחת המדינות היקרות ב־OECD הוא השינוי בשער המטבע. בין 2002 ל־2017, השקל התחזק ביותר מ־25% ביחס לדולר, מה שאומר שכל המוצרים שאנחנו קונים מחו"ל אמורים להיות זולים יותר (במונחי שקל) בהתאם. אולם בו זמנית, המוצרים הלא־סחירים, כמו שירותי חינוך, בריאות ותחבורה - אינם יכולים להיות מיובאים מחו"ל. ואכן, במדד ה־PPP בעוד המוצרים הסחירים הוזלו בין 2002 ל־2017 ב־8% במונחי שקל, המוצרים הלא־סחירים התייקרו ב־19%.

אך גם ההוזלה השקלית במוצרים הסחירים לא היתרגמה ברובה בהוזלה במחירים לצרכנים. על פי פרופ' גרונאו, "המפתח ל'תעלומת ה־PPP' בהקשר למוצרים הסחירים הישראליים הם חסמי הסחר". בעיניו, "במגזר זה הצליחו יבואני המזון, מוצרי הטיפוח האישי (הטואלטיקה) והרכב לתרגם חלק משמעותי של הייסוף למונחי רווחיות, ולפי נתוני רשות המסים גדל שיעור הרווח של יבואני מוצרים אלה פי 2 ויותר, כאשר הם נהנים מחסות מסי הקנייה הגבוהים ויישום נקודתי של תקנות המכס". כלומר, חסמי הסחר של ישראל מנעו מהתחזקות המטבע המקומי להוריד את המחירים. שילוב עניינים אלו מביאים את ישראל לחלוק את המקום השני עם איסלנד בדירוג המדינות היקרות ביותר ב־OECD.

ההשלכות על המשבר

אנחנו מרגישים את הפערים האלה בכל ביקור בחו"ל: המשכורת הישראלית שלנו מסוגלת לקנות הרבה יותר ברוב מדינות אירופה העשירות מאשר בישראל. במהלך העשור האחרון, כשהאינפלציה הייתה אפסית, בנק ישראל קבע מדיניות של ריבית אפסית. בין היתר, בשל העובדה שהאינפלציה אפילו לא הגיעה ליעד בנק ישראל של 1%־3%. זאת, תוך התעלמות מהתחזקות השקל שהייתה אמורה ממילא להוריד את מדד המחירים לצרכן במונחי שקלים, ומהפערים בין המדד לבין ה־PPP, ששיעורו עלה בחדות בשנים אלו. בכך, מסכם גרונאו, "ראוי היה שבתנאים הכלכליים שהתפתחו בעשור שלפני הקורונה, עשור שאופיין ע"י צמיחה גבוהה, שוק עבודה מלבלב ואינפלציה נמוכה הבנק המרכזי יתייחס ביתר סלחנות להחמצת יעד האינפלציה".

לדבריו, "בתיאוריה הכלכלית מניחים שמחירים נמוכים הם תוצאה של היעדר ביקושים - שזה אומר צמיחה נמוכה, אבטלה וכו'. אלא שהאינפלציה האפסית שהייתה לנו בפועל לא נבעה מזה - המשק הישראלי צמח בקצב מהיר ביחס לארצות המערב והאבטלה בשפל היסטורי. כלומר, התיאוריה הכלכלית הזאת לא התממשה באותן שנים. לכן, לא היה צריך ללחוץ עוד על הגז להאצת האינפלציה על ידי ריבית נמוכה במיוחד. ככה היו יכולים לחסוך הרבה מהבעיות שנוצרות היום בשל העליה הקיצונית בריבית".