בספרו החדש בוחן הנרי קיסינג'ר את האסטרטגיות של מנהיגי המאה העשרים

האדמירל סטוורידיס הוא סופר ובעבר המפקד העליון ה־16 של נאט"ו 

זהו ספר יוצא דופן, האורג יחד שני קווים ארוכים בקריירה הארוכה והמכובדת של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר. הראשון הוא אסטרטגיה כוללת: אין אף הוגה גיאופוליטי שידע לשלוט ברזי המערכת העולמית המודרנית או להפעיל כלים מדינאיים על מנת לכופף את העולם לרצונו, לעיתים אל מול התנגדות רבה, כמו קיסינג'ר.

● בגיל 99 הנרי קיסינג'ר בטוח שהעולם על סף מלחמה | WSJ 

אבל קיסינג'ר הוא גם בעל תובנות רבות בנוגע למרכיב האישי באסטרטגיה - האומנות והמדע של מנהיגות. הוא בקי באיך, ברמה הביצועית, "החלטות נעשות, אמון נרכש, הבטחות מתקיימות, ונתיב קדימה נפתח". בספרו "מנהיגות: שישה מחקרים באסטרטגיה עולמית", הוא מציג סט מחקרים היסטוריים וביוגרפיות פוליטיות, המשלבות באופן מושלם בין הרקדן לריקוד.

ספרו של קיסינג'ר הוא תרומה ייחודית למסורת ספרותית הכוללת את הספר של צ'רצ'יל מ⁻1937 "בני זמננו הגדולים,, וספרו של פול קנדי מ־1987 "העלייה והנפילה של המעצמות הגדולות". הספר הראשון דן ב־21 מנהיגים בעלי השפעה על תחומים רבים בחיים, ולכל אחד מהם מוקדשים תריסר עמודים בלבד: טרוצקי, ט' א' לורנס וג'ורג' ברנרד שו וגם היטלר, רגע לפני שסיפח את אוסטריה. ה"דמויות" של קנדי אינן בני אדם פרטיים, אלא המעצמות הגדולות, אותן הוא מנתח דרך התהילה והכשלים שלהן, לאורך 500 שנות היסטוריה.

מה שקיסינג'ר עושה בספר שלו, במומחיות רבה, הוא סינתזה בין צ'רצ'יל וקנדי. הוא חושף את הדמויות הגדולות באנושות ברגעים בעלי חשיבות אסטרטגית. בכך, הוא מעניק מערכת כלים שמנהיגים בני זמננו יכולים להשתמש בהם באופן יעיל.

זמן קריאה (528 עמ')

● קצב איטי (15 עמודים בשעה): 35 שעות ו־12 דקות

● קצב בינוני (30 עמודים בשעה): 17 שעות ו־36 דקות

● קצב מהיר (60 עמודים בשעה): 8 שעות ו־48 דקות

הנתונים מתבססים על האתר Omni Calculator המחשב זמני קריאה

האסטרטגיה של דה גול

אוסף המנהיגים של קיסינג'ר כולל חצי תריסר שחקנים, שכולם פעלו מאמצע עד סוף המאה ה־20, ושאת כולם הוא הכיר באופן אישי. הוא מתאר את האישיות של כל אחד מהם (בלי הרבה פרטים ביוגרפיים) ואת האתגרים הגדולים שניצבו בפניהם. הוא גם מנתח את גישתו של כל אחד מהמנהיגים האלה ומתאר אותה במילה אחת (אולי בתמצות מוגזם, אבל יש להודות שמדובר בתקציר מוצלח).

כך, כשקונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המובסת, ביקש דרך עתידית שתשקף את הערכים הנוצריים שלו ואת אמונותיו הדמוקרטיות, ואימץ מה שקיסינג'ר מכנה "אסטרטגיה של ענווה". בניגוד אליו, שארל דה גול, שריד מחנה שבויים ולשעבר גולה פוליטי, שרצה לבסס את צרפת באירופה שאחרי המלחמה, אימץ "אסטרטגיה של רצון" (יש שיאמרו "שחצנות", אבל קיסינג'ר נותר מנומס).

בין 1969 ל־1974, ריצ'רד ניקסון, המנהיג שהמחבר הכיר הכי טוב, "שינה את המתחים בין המעצמות של המלחמה הקרה והוביל את ארה"ב אל מחוץ הסכסוך בוייטנאם". כדי לעשות זאת, כותב קיסינג'ר, הוא אימץ "אסטרטגיה של שיווי משקל". קיסינג'ר עושה עבודה ראויה לשבח בתיאור הניגודים באישיותו של ניקסון: חוסר היציבות האישי של הנשיא ה־37 מצד אחד, והחושים המחודדים שלו בנושאי מדיניות חוץ מצד שני. אלו "פתחו את היחסים עם סין, החלו את תהליך השלום שישנה את פני המזרח התיכון, והדגישו את הרעיון של סדר עולמי".

הדיוקן של סאדאת

הדמות המעניינת ביותר בספר היא לי קואן יו, שכיהן מ־1959 עד 1990 כראש ממשלתה הראשון של סינגפור. החזון, העקשנות, והחוסן שלו, שהפכו "עיר נמל ענייה ורב⁻לאומית" ל"עיר של אריות" יציבה ומשגשגת, בהחלט ראויים לשבח. יצירת מופת של מדינאות בקנה מידה קטן. קיסינג'ר מתאר אותו כמישהו עם "אסטרטגיה של מצוינות".

דיוקן אישי, מלא חיבה וניואנסים, מוקדש לנשיא הפטליסט של מצרים, אנוואר סאדאת. קיסינג'ר מגדיר את ניסיונותיו של סאדאת להביא שלום למזרח התיכון ולהשיב בחזרה את השטחים האבודים של מצרים כ"אסטרטגיה של נשגבות". האתגרים שעדיין מאפיינים את האזור, מדגימים עד כמה ראויה לציון הייתה עשייתו של סאדאת. השינוי הממשי שעשה במדיניות כלפי ישראל, הניח את היסודות שעדיין משקיטים יריבויות מרות בחלק זה של העולם.

היה כמובן רצון הברזל של מרגרט תאצ'ר. קיסינג'ר מתאר את גישתה באופן הולם למדי: "אסטרטגיה של אמונה". בגלל שהיא הצעירה בקבוצת המנהיגים והאישה היחידה, היה מעניין להתמקד באתגרים הייחודיים שראשת ממשלת בריטניה ניצבה מולם (וגברה עליהם) במבנה משילות שנשלט על ידי גברים.

ההצלחה של שיאופינג

התאכזבתי מכך שקיסינג'ר בחר להגביל את הפרופילים שלו לחצי תריסר מנהיגים. היה יכול להיות מעניין לשמוע את דעותיו על עוד שניים־שלושה אחרים. אני חושד שקוראי הספר ישחקו כמוני במשחק "על מי היית רוצה שקיסינג'ר יכתוב פרופיל"?

בראש הרשימה הייתי שם את דנג שיאופינג, מנהיג סין בין השנים 1976-1997. קיסינג'ר הכיר אותו היטב. אתגרי המנהיגות שדנג שיאופינג ניצב מולם בשנות ה־80, בזמן שמשך את סין אל המערכת הבינלאומית, היו עצומים. הצלחתו הופכת אותו לבחירה הגיונית וראויה. לדנג שיאופינג שמורה אולי "האסטרטגיה של סבלנות".

אם מסתכלים רחוק יותר, אל עבר המאה ה־19, פרופיל של אוטו פון ביסמרק (עליו כבר כתב קיסינג'ר בספרים אחרים) היה יכול להיות תוספת מרתקת. מבחינתי הוא מגלם את "אסטרטגיית האיזון", באופן דומה לגישתם של ניקסון וקיסינג'ר. מנהיג שבנה מערכת מורכבת אך יציבה של בריתות בינלאומיות.

הרכיב החשוב במנהיגות

קיסינג'ר קובע פרמיה גבוהה לידע מעמיק של ההיסטוריה לצד חוסן אישי. הוא מבחין בכך שחמישה מתוך שישה המנהיגים שלו (כולם חוץ מלי קואן יו) היו דתיים מאוד (לי קואן יו היה מלומד בפילוסופיה מזרחית קלאסית). וזה העניק להם תחושה של "משמעת אישית, שיפור עצמי, חסד, פטריוטיזם ואמונה עצמית". מאפיין נוסף שמשותף לכל המנהיגים האלה היה היכולת להטיח בתומכיהם אמיתות שלא היו נעימות לאוזן.

קיסינג'ר מדגיש את התעוזה של המנהיגים שלו. הוא מתמקד בפתיחות של ניקסון לסין ובהחלטה של תאצ'ר לשלוח כוח משימה ימי לקרב שתוצאותיו לא ברורות. הרומאים אמרו "המזל מעדיף את הנועזים", וכיום אנו רואים את הסיסמא הזו מתבזה בפרסומות דביקות למטבעות קריפטו. אבל דרך מילותיו של קיסינג'ר, אנו רואים עד כמה תעוזה היא רכיב חשוב במנהיגות. לדעת מתי לסכן, זה מה שנמצא בלב מעשיהם של מנהיגים גדולים.