הספר שחושף את הגורמים להתפרקותה של ג'נרל אלקטריק

צ'רלס גספרינו הוא כתב עסקים בכיר ב"פוקס" ובעל טור ב"ניו יורק פוסט"

בספר "הפסקת חשמל: העלייה והנפילה של סמל אמריקאי", וויליאם כהן מספר סיפור מותח וקופצני על ההתפרקות התאגיד "ג'נרל אלקטריק" - חיסול הון תאגידי וחיסול הון של בעלי מניות שכמוהו לא ראינו עד כה, ואפשר לקוות שלא נראה יותר לעולם. אך מה שכהן לא מספק הוא תשובה לשאלה מי אשם בכישלון.

מי אחראי לנפילתה של ג'נרל אלקטריק?

אין ספק שדעיכת החברה הייתה מאמץ קבוצתי על פי וויליאם כהן, בנקאי השקעות לשעבר, שכתב כמה ספרים על חברות תאגידיות והעודפים שלהן. הילתו של ג'ק וולש, מנכ"ל ויו"ר ג'נרל אלקטריק בשנים 1981-2001, שפעם נחשב למנכ"ל הגדול ביותר של כל הזמנים, עומעמה בספר בגלל הנטייה המופרזת שלו לסגירת עסקאות, ובגלל משהו שמבקריו מגדירים פחות או יותר כתחבולנות פיננסית. יורשו בתפקיד, ג'ף אימלט, מוצג כמי שלא מוכן למשימה הגדולה: לעצב מחדש את ג'נרל אלקטריק ברוח הזמן הנוכחי. חברי הדירקטוריון של החברה, שכוללים כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם הפיננסים, מוצגים כאוסף של מריונטות.

התוצאה: החברה שהגדירה את העוצמה התאגידית של ארה"ב במאה ה־20 - והביאה לנו נורות, מכונות כביסה, מנועים למטוסי סילון, ביטוח לכלבים, את התוכנית "סאטרדיי נייט לייב" ועוד - כיום מוכרת את עצמה בחלקים במכירה פומבית.

הפסקת חשמל 
Failure Power 

מחבר: וויליאם כהן
הוצאה: Portfolio
שפה: אנגלית (לא תורגם לעברית)
ז'אנר: עיון/עסקים
מספר עמודים: 816
תאריך יציאה: נובמבר 2022
ספר מודפס: 32 דולר
ספר דיגיטלי: 20 דולר

 כריכת הספר הפסקת חשמל

המנכ"ל האגדי ג'ק וולש

מדובר בטרגדיה שלעתים נאבדת בספר בפרטים כגון מי למד איפה, ובהסחות דעת מוזרות כמו הטיול של ג'ף אימלט במעלה הר הקילימנג'רו, כפי שהוא מתואר מנקודת המבט של מאבטח החברה. אבל מה שמציל את הסיפור של וויליאם כהן הן האנקדוטות בנוגע למה שקרה בחדר הישיבות של הדירקטוריון ועל איך השמות הכי גדולים בתעשייה חיסלו את מי שהייתה פעם חברה מצוינת.

כהן פורש רשת רחבה של אשמה, אבל גם דוחה את המיתוס לפיו וולש אחראי למעמד־הזומבי של החברה היום. וולש מפורסם בכך ש"ניהל" (מבקרים פחות רחומים אומרים "עשה מניפולציה") הכנסות והחביא כמה פצצות זמן מתקתקות. הוא השתמש בדו"ח המאזן לטובת זרוע השירותים הפיננסיים של החברה, GE Capital, כולל הסתמכות על חוב זול ועתיר סיכונים לטווח קצר, על מנת להפיק רווחי שיא - עד שמשקיעים החלו לחשוש מהתחבולות הללו.

כפי שכהן מספר זאת, וולש, שנפטר ב־2020, היה דמות הרבה יותר מורכבת וחשובה בעולם הפיננסים האמריקאי ממה שמוכנים להודות מבקריו. המחבר מתאר אותו כמנהל מבריק. כמנכ"ל, הוא הגדיל את כמות העסקים של ג'נרל אלקטריק, עד שזו הפכה לטובה ביותר מסוגה. יכולותיו בכתיבת דוחות המאזן היו אומנות טהורה, במיוחד היכולת להישען על משאבים "בכל הרמות בכל חברה", כפי שאמר. "אתה מחזיק אחד, ואתה דוחף אחד אחר. תמיד תפעילו לחץ אבל תתמקדו בעקביות".

הקשיים של המנכ"ל החדש ג'ף אימלט

ג'ף אימלט, שלקח את הפיקוד מוולש ב־2001, היה דמות מרשימה. הוא שיחק פוטבול בדארטמות' קולג' בניו המפשייר ובעל תואר שני במנהל עסקים מהארוורד. הוא גם איש מכירות מבריק, אחד הטובים ביותר שיצאו מג'נרל אלקטריק. אבל כאן בערך נגמרו כישוריו התאגידיים. הוא היה מנכ"ל ג'נרל אלקטריק 16 שנים - אולי 16 שנים יותר מדי - ונראה שהיה אטום לרכיבים החשובים והמסוכנים ביותר בחברה, כמו GE Capital. "מימון תאגידי או עסקי הבנקאות לא היו נטייתו הטבעית של אימלט, הם לא עניינו אותו במיוחד", כתב כהן. "הוא היה יותר ממוקד בשווקים, בייצור ובחשיבת מחשבות גדולות".

ברור שקשה היה להיכנס לנעליו של וולש, אבל וויליאם כהן מראה שהרבה מהדעיכה של ג'נרל אלקטריק יכולה להיות מיוחסת ישירות לאימלט. חוסר היכולת שלו להבין במלואם את הסיכונים שהיו כרוכים ב-GE Capital, הותירה אותו לא מוכן למשבר הפיננסי של 2008, שכמעט והביא את ג'נרל אלקטריק לפשיטת רגל. הוא קידם מנהלים בינוניים וסילק את מי שהטילו ספק בניהול שלו. הוא היה אדם עם עור דק, בעוד שוולש קיבל בברכה דיונים בתוך החברה. הדירקטוריון של אימלט נראה טוב על הנייר - ג'ק ברנן מ"וונגארד", סנדי וורנר מג'יי.פי מורגן - אבל הוא היה חלש בדיוק כשהיה צריך להיות חזק. הוא סילק את האיש החזק ביותר בחבורה, המייסד השותף של "הום דיפו" קן לנגון, בגלל שלנגון הסכים להתראיין למגזין.

גרוע מכל, כהן מראה עד כמה היה חסר לאימלט חזון לאיך צריכה להיראות החברה לאחר עידן וולש. התוצאה הייתה כהונה שאופיינה בתגובה למשבר אחר משבר ובסגירת עסקאות, מהגרועות ביותר באמריקה. כשהגיע סופו של אימלט, הוא לא ראה אותו מגיע. אימלט מאוד רצה להיות מנכ"ל במשך 20 שנה "בדיוק כמו שג'ק וולש היה", כותב כהן, אבל הבין שכנראה יסולק לאחר שקרא כתבה בנושא שכתבתי ל-Fox Business.

המנכ"לים החדשים

יורשו של אימלט, ג'ון פלאנרי, שהיה בג'נרל אלקטריק כל חייו, לקח את המושכות ב־2017 ושרד מעט יותר משנה לפני שהוחלף על ידי לארי קאלפ, מומחה לבנייה מחדש של חברות. כיום נמצא קאלפ בתהליך של מכירת שלושת העסקים הנותרים של GE, בתחומי הבריאות, האנרגיה והתעופה והחלל. מניות ג'נרל אלקטריק שוות היום שבריר ממה שהיו שוות בשיא ב־2000; מנהלים בחברה שקיבלו במשך שנים שכר באופציות, חזו בחסכונות הפנסיה שלהם מתרסקים.

לפני מותו, דיבר וולש באריכות עם כהן. הוא תיאר את בחירת אימלט למחליפו כ"עול שאני צריך לחיות איתו". השאלה היא: האם וולש היה מצליח טוב יותר?

האם וולש היה מצליח להציל את החברה?

כשקוראים את הנרטיב של וויליאם כהן, אי אפשר שלא לתהות האם וולש היה מצליח לפתור את הפלונטר. המחבר מצטט את דייב קלהון, מנכ"ל ענקית התעופה "בואינג" ולשעבר סמנכ"ל בג'נרל אלקטריק, שנותן הסבר תמציתי לדעיכת החברה: "הדירקטוריון בחברה נתן לג'ק לקבל את כל ההחלטות, ולרוב הוא קיבל את ההחלטות הנכונות; הם גם נתנו לג'ף לקבל את כל ההחלטות, והוא לרוב קיבל את ההחלטות השגויות".

לוולש אמנם היו כמה שטחים מתים באישיות ובדרך הניהול, אבל הייתה לו גם תובנה שליורשו חסרה. כשוולש לקח את המושכות מרג'ינלד ג'ונס ב־1981, ג'נרל אלקטריק הייתה אחד מעמודי התווך של הקפיטליזם האמריקאי. וולש ראה נכונה שהחברה מנופחת ולא יעילה, והחל לפטר אנשים ולדלל את כמות המנהלים. בהרסנות הזו הייתה גם יצירתיות: הוא משך דור חדש של מנהלים מוכשרים, גברים בעלי שאיפות גבוהות שהיו מוכנים לעשות כמעט הכל, להעביר את משפחותיהם לכל מקום, ולסבול הטרדה וצעקות כעובדים של האיש השאפתן והמקלל ביותר בעולם. התמורה הייתה כסף ויוקרה; להיות אחד מהחבר'ה של ג'ק היה שווה להיות בוגר של הקומנדו במארינס. מי שהצליח שם, היה יכול להצליח בכל מקום - וההוכחה לכך היא הפזורה של תלמידיו של וולש ברחבי אמריקה התאגידית כיום.

וולש בנה את ג'נרל אלקטריק כמכונת רווחים הצומחת במהירות, כזו שכהן טוען באופן משכנע ש"מעולם לא הייתה סתם עוד חברה". היום ג'נרל אלקטריק היא בקושי אפילו זה.