"לשם מטרת רווח": הספר שחושף כיצד התאגידים הגדולים בעולם ממשיכים לצמוח ולצבור עושר

טבי טרוי הוא סופר ומנהל מכון המנהיגות הנשיאותית במרכז המדיניות הדו־מפלגתי בוושינגטון 

לפעמים קשה לדעת איך תאגידים עושים כסף. אנשים בעלי ניסיון יגידו לכם שהם נפוחים: יש בהם יותר מדי עובדים, יותר מדי פגישות ופחות מדי פעולות ממשיות - למרות כל הפגישות. אבל האמת היא שיהיו האתגרים שהם ניצבים מולם אשר יהיו, תאגידים הם יצרני הכנסות. בדירוג 500 החברות של כתב העת Fortune ב־2021 הסתכמו המכירות ב־37.8 טריליון דולר, יותר משליש מהתמ"ג השנתי של העולם כולו. מוצר או שירות שנקנה על ידי מיליוני אם לא מיליארדי אנשים - ואז נמכר שוב ושוב - הוא תהליך מסובך. אבל כשהוא מצליח, הוא מאוד רווחי. וזה הנושא שבלב הספר של וויליאם מגנוסון "לשם מטרת רווח: ההיסטוריה של התאגידים".

אימפריית הבנקאות של משפחת מדיצ'י

מגנוסון, מרצה למשפטים באוניברסיטת טקסס, שעבד במחלקת המיזוגים והרכישות במשרד עורכי דין גדול, עוסק בנושא שלא ממש חקרו אותו. ההיסטוריה של העסקים, למרות הסיפורים הרבים על תעוזה, יוזמה וסיכונים, לעתים קרובות נתונה להתעלמות או מוסתת אל השוליים לטובת סוגים אחרים של ניתוחים או תיאורים היסטוריים. אבל עדיין, ההיסטוריה של העסקים חשובה. כפי שכותב מגנוסון, לתאגידים "תמיד הייתה השפעה גדולה ונרחבת על אירועים עולמיים".

ההשפעה הזו, מראה מגנוסון, התחילה כבר ברומא העתיקה, עת התאגידים המוקדמים ביותר תמכו ביסודות הרפובליקה הרומית. רומא שלטה על טריטוריה עצומה, מתוך מרכז אדמיניסטרטיבי קטן יחסית, והעבודה הקשה של גביית מיסים, בניית כבישים ואכיפת השלטון הרומאי נוהלה על ידי ארגונים תאגידיים. מרגע שהרפובליקה נפלה והחל שלטון הקיסרים, אומר מגנוסון, גם התאגידים דעכו ותחתיהם צמחה בירוקרטיה ענפה, שלא הביאה לתוצאות טובות יותר.

מגנוסון חוזר לפירנצה בימי הרנסאנס, שם משפחת מדיצ'י האיטלקית בנתה אימפריית בנקאות ופיתחה מודל למוסדות פיננסיים, שמבחינות מסוימות עדיין נפוץ. בבנקים שלהם החליפו מטבעות והם היוו מקום בטוח להפקיד בו את כסף. משפחת מדיצ'י מצאה דרכים חכמות לעשות כסף מכסף, בתקופה בה "הלוואה בריבית", מה שמסדר הפרנציסקנים כינה "לגרום למטבעות להשתגל", הייתה אסורה.

משפחת מדיצ'י, כמובן, הייתה פטרונית אומנויות, והזמינה יצירות ממיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ובוטיצ'לי. זה היה הצד החיובי. בצד השלילי, היחסים בין משפחת מדיצ'י ליריביהם היו יכולים להיות קשוחים עד אלימים בהשוואה למה שאנו מכירים בעולם העסקי העכשווי. אחרי שמשפחת פאצי מטוסקנה ניסתה לגנוב בכוח ממשפחת מדיצ'י את מעמד הבכורה בפירנצה, משפחת מדיצ'י ביצעה מתקפת נגד ונקמה נקמה אכזרית.

מס התה שהוביל למלחמת העצמאות האמריקאית

כוח הזרוע היה גם המכשיר המועדף על "חברת מזרח הודו הבריטית", שהחזיקה צבא משלה כשביססה את נוכחותה בהודו. אמריקאים בקולוניות היו מודעים היטב לטקטיקות הצבאיות של החברה. בין היתר, "חברת מזרח הודו הבריטית" הפגינה כוח כדי שהמוצרים שלה יקבלו יחס מיוחד, בעיקר באמריקה, כשהעבירה באופן בריוני בפרלמנט את "חוק התה". על פי חוק זה אמריקאים חויבו להמשיך לשלם מיסים על התה, בעוד בריטניה הפחיתה את המס ששילמה "חברת מזרח הודו הבריטית". חוק זה הוביל לתסיסה עזה שהולידה את "מסיבת התה של בוסטון". אכיפת השלטון הבריטי באמצעות חברות מסחריות הגביר את הספקנות של האמריקאים כלפי הבריטים, והתניע בסופו של דבר את מלחמת העצמאות האמריקאית.

במאה ה־19 תאגידים נעשו פחות אלימים, אבל לא פחות חמדניים. כשחברת הרכבות האמריקאית "יוניון פסיפיק" בנתה מערכת מסילות שחצתה את המדינה, היא עזרה ביצירת אומה מאוחדת, בה סחורות ואנשים יכלו לעבור ממקום למקום ביתר קלות. אבל החברה הייתה נגועה בשחיתות פוליטית חסרת בושה והיא כפתה מחירים באופן בוטה.

הרבה מהסנטימנט האנטי‏־תאגידי בימינו מקורו בתקופת ה"ברונים השודדים" (כינוי גנאי שניתן לקבוצה בולטת של יזמים, תעשיינים ואנשי עסקים ששגשגו בארצות הברית אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית) בסוף המאה ה־19. כמו משפחת מדיצ'י, גם הברונים השודדים תמכו באמנות ובתרבות בעזרת ממונם, ולמרות שהם מושמצים יותר ממה שמגיע להם, מעמדם בתרבות הפופולרית נותר ירוד.

ג'ון רוקפולר והנרי פורד משנים את הכלכלה

התדמית הציבורית של התאגידים היא בעיה עקבית. גם כשתאגידים במאה ה־20 הביאו לעולם חידושים יוצאי דופן ועזרו להגדיל את העושר של כל האומה, הם עדיין גרמו לניכור בקרב הציבור. ג'ון רוקפלר היה מפורסם בחיסול מה שהוא כינה "תחרות הרסנית": הוא הפעיל מרגלים ועשה מניפולציה לרגולטורים. אבל הוא גם השתמש באמצעים שעמדו לרשותו, חברות חיפוש, זיקוק והפצת הנפט, כדי להפוך את הדלק לזמין לכלל האוכלוסייה. רבות מתחנות הדלק ומערכות התחבורה של ארצות הברית מקורן ברוקפלר והחברות שייסד.

מנהיג חדשני יותר היה הנרי פורד, שבנה ב־1896 את אחת המכוניות הממונעות הראשונות. כשהוא תיאר את האבטיפוס של המכונית הזו באוזני תומאס אדיסון, הממציא הנודע עודד אותו להתקדם. הוא אמר לפורד: "יש לך הדבר הזה. תמשיך איתו", והוא אכן המשיך, ובנה את המכונית הנגישה ביותר לציבור. בעזרת פס הייצור הוא גם חולל מהפכה בתהליכי הייצור. מגנוסון כותב: "סיפורו של הנרי פורד ראוי להערכה. תוך שני עשורים בלבד הוא בנה צוות המסוגל להרכיב 10,000 מכוניות ביום". את שיטת הייצור של פורד העתיקו לתעשיות אחרות, והיא אפשרה לייצר מוצרים אחרים מהר ובזול. מדרגת השכר שקבע פורד, 5 דולר ליום, הייתה גם היא מהפכנית, אם כי הוא דרש דרישות גבוהות מהעובדים שלו. מגנוסון מציין ש"מכסות הייצור שלו לא אפשרו הפסקות אוכל או שירותים, שלא לדבר על מנוחה".

הודות לעליית האיגודים והתרחבות הבירוקרטיה הניהולית, תאגידים רבים, לאורך זמן, נעשו לא יעילים. חברות ניהול השקעות שמו לב לזה. כפי שמספר מגנוסון, חברות כאלה החלו עם מטרות צנועות, והציעו לעזור לעסקים משפחתיים בניהול ובמונטיזציה, ובכך סייעו לעסקים רבים להמשיך לפעול גם לאחר פרישת הבעלים.

לידע שהביאו איתן חברות ניהול השקעות הייתה השפעה מועילה, והיא הפכה חברות לחזקות ורווחיות יותר. אבל ככל שחברות ניהול השקעות כמו KKR ומתחרותיה נעשו גדולות ושאפתניות יותר, הן פיתחו אסטרטגיות יותר אגרסיביות והמוניטין שלהן השתנה. אולי הן הגדילו את ערכן של חברות על ידי זה שלקחו על עצמן חוב, פיטרו עובדים, או מכרו את החברות בחלקים. זה לא תיאור הוגן של כלל התעשייה, כמובן, אבל עסקים הם תמיד תערובת של יתרונות מול עלויות, הן בספירה החברתית והן הפיננסית.

דמוקרטים ורפובליקאים שונאים תאגידים

כל זה נכון גם לגבי תאגידי הטכנולוגיה הגדולים של ימינו. קחו לדוגמא את "מטא" המפעילה את פייסבוק, אחת החברות החזקות ביותר בעולם. הרשת החברתית מאפשרת לאנשים לשמור על קשר עם חברים וותיקים, לאסוף מידע ולשתף סיפורים. באותה עת, החברה עלולה להיות נתונה למניפולציה של שחקנים רעים ולעתים קרובות, כפי שתוכננה וודאי להיות, היא פועלת כשואבת זמן ממכרת.

הודות לשערוריות סביב תחום ההיי־טק ובגלל התנגדויות היסטוריות להתנהלות של תאגידים, נראה שבימינו גם דמוקרטים וגם רפובליקאים שונאים תאגידים באותה מידה. ספרו של מגנוסון "לשם מטרת רווח" מראה מדוע זה כך, אך חשוב לא פחות - מדוע עלינו גם להעריך תאגידים.